"גבולות אושרנו, יקירי, יימצאו תמיד בין בהונות רגלינו לבין קרקפתנו, ויכולתנו הפנימית לחוש אותו היא אותה יכולת בין אם מחירו מיליון או מאה לואידורים".
באלזאק מספר כל יודע רומז פה שהכסף מנהל אותנו. ואנחנו כחברה מופעלים בידי הכסף. זו אובססיה, פולחן, העיסוק בכסף כמניע הקיום. וזה היה במאה ה 19. האם משהו השתנה מאז?

בואו נודה בכך ונסגור עניין, אנחנו אף פעם לא נצליח לתת להורים שלנו את מה שנתנו לנו. ההקר

אבא גוריו, נובוריש שהתעשר מניצול הזדמנות בזמן הנכון ובמקום הנכון, גידל שתי בנות לתפארת, השקיע בהן את כל הונו ומרצו ומאחר והינו אלמן - בנותיו הן כל אשר נותר לו בעולם, וכל מה שלמענו הוא חי.
שתי בנותיו נישאו לבעלי מעמד גבוה, לכאורה נישואים שמבטיחים את עתידן, אולם עבור הנשים בתקופה עליה כותב בלזאק אין לאישה כל זכויות, הכוח נמצא בידי הגבר (הבעל/האב) וכך גם הרכוש, הירושה וזכות לקניין.
כל עוד יש בבעל

בדרך כלל אני שומר על ההתנהגות של הילדים שלי. מתי שאנחנו נוסעים בחוץ במיוחד אם זה למקומות שכולם מדברים בשקט אני שומר שלא יריבו ושלא יעשו לי בושות. גם בנקיון תמיד אני אומר שמתי שניקח מלון אישתי מחזירה אותו יותר נקי ממה שהיה מתי שלקחנו. ככה אני רגיל. הפעם הראשונה שהרגשתי שאני לא חייב להקפיד על זה היתה מתי שהיינו בגרמניה. אני יודע שזה אולי לא בסדר אבל כל הזמן חשבתי בראש אז מה אם הילדים שלי יעשו לכם קצ