ביקורת ספרותית על הבחילה מאת ז'אן-פול סארטר

---

יומן
יום שני 29 בינואר 1932
משהו קרה לי, אינני יכול עוד להטיל ספק בכך. זה בא כדרך שמחלה באה, כוודאות רגילה, לא בגלוי. השתקע בחשאי, לאט , לאט. חשתי עצמי קצת משונה, קצת שלא בנוח, זה הכול. משמצא לו מקום לא זז עוד, נשאר דומם, ויכולתי לומר בלבי שדבר לא היה לי, שזו היתה אזעקת שווא. והנה כעט זה מתפשט והולך. אינני חושב שמקצוע ההיסטוריון מכשיר לניתוח הנפש. בתחומנו אנו עוסקים רק ברגשות כוללים שניתנים להם שמות-סוג כמו שאיפה,עניין. בכל זאת, לו היה לי קורטוב של הכרה עצמית, כעת הזמן לעשות בה שימוש" (ע"מ 12). "יש לו זקן שחור-אדמוני, מבושם מאד. עם כל תנועה של ראשו שאפתי משב של הבושם. ואז,בבת אחת, הקצתי משינה בת שש שנים. (..) לא עלה בידי להבין מדוע אני נמצא בהודו-סין" (..)מדוע אני מדבר עם אנשים אלה? מדוע אני לבוש בצורה מוזרה כל כך. הלהט שלי גווע. הוא אחז בי וטלטלני במשך שנים; עכשיו, חשתי מרוקן. אך זה לא היה הרע מכל: לפני, מוצב במין שוויון נפש, היה רעיון מגודל ותפל. אינני יודע מה היה בדיוק, אבל הוא הגעילני עד כי לא יכולתי להביט בו עוד. כל זה נתערבב לי עם הבושם הנידף מזקנו של מרסייה. (..) "אני מודה לך, אך נדמה לי שנסעתי די והותר. כעת עלי לחזור לצרפת"
(ע"מ 13).
" 'סלח לי, אדוני, לא רציתי להפריעך. ראיתי ששפתיך נעות. חזרת וודאי על משפטים מספרך'. הוא צוחק. 'היית עסוק בציד אלכסנדרינים' .
אני מביט באוטודידאקט בתדהמה. אבל הוא נראה מופתע מהפתעתי. 'האם לא צריך, אדוני, להימנע בקפדנות משימוש באלכסנדרינים בפרוזה?' ".
("הבחילה",ע"מ 37).
קטע זה בו נפגש האוטודידאקט עם רקונטן בכת שקידתו בכתיבה של רקונטן בעבודתו כהיסטוריון, בעת שהיה שקוע בפעולת כתיבה מגלמת את אי המודעות ( non reflective consciousness ) של רקונטן בפעילותו, מכיוון וזאת מגלמת את מנגנון החשיבה. האוטודידאקט בהפרעתו לפעולה זו הסיט את צומת הלב של רקונטן, שנהפך להיות מודע לפעולתו ולסובבים אותו דרך הפרעה זו.

"הבנתי פתאום: הגלימה. רציתי למנוע זאת. די היה אם הייתי משתעל או פותח את השער. אך גם אני עצמי הייתי מרותק, אל פניה של הילדה. פניה היו דרוכות מפחד, לבה הלם ודאי בפראות: אלא שהבחנתי באותו פרצוף עכברי גם במשהו תקיף ומרושע. זו לא היתה סקרנות אלא מעין ציפיה בוטחתץ חשתי חסר אונים: הייתי בחוץ על סף הגן, על סף הדראמה הקטנה שלהם, אבל הם, הם דבקו זה בזו בתוקף העוצמה החשכה של תשוקותיהם, הם היו לזוג. עצרתי בנישמתי, רציתי לראות מה יצטייר על פני ילדה-זקנה זו, כאשר אותו איש מאחורי גבי, יסתלק לצדדים את שולי גלימתו"
("הבחילה", ע"מ 90).
כאן רקונטר נתקל בפני איום בדמותו של אדם הנראה לו כמהווה סכנה לאנשים הסובבים. למראה זה הוא חרד ומבקש להזעיק עזרה.
"חשתי על פני ליטוף קל ורענן. מישהו שרק מרחוק. הרמתי את עפעפי: גשם ירד. גשם רך ושקט. הכיכר היתה מוארת שליוות בארבעת פנסיה. כיכר של עיר שדה בגשם. האיש הצעיר התרחק בפסיעות רחבות; היה זה הוא ששרק: רציתי לצעוק אל שני כאחרים, שלא ידעו עדיין, שהם יכולים לצאת ללא חשש, שהאיום חלף".
("הבחילה", ע"מ 91).
הדמות המאיימת נאלמה והדבר הרגיע את רוקונטר מהפחד שחש בעקבותיו.

"פרשת רובלון הארוכה באה אל סופה, כמו שבאה אל סופה תשוקה גדולה. יהיה עלי למצוא משהו אחר. לפני שנים מספר, בשנחאי, במשרדו של מרסייה, יצאתי לפתע מתוך חלום והקיצותי. אחר כך שקעתי בחלום נוסף, חייתי בחצר הצארים, בארמונות עתיקים וקרים כל כך עד כי בחורף נוצרו שם נטיפי קרח מעל הדלתות. היום אני מתעורר, אל מול דפדפת של נייר לבן. הלפידים, החגיגות בכפור, המדים, הכתפיים הנאות המרעידות, נעלמו. במקומם נשאר משהו בחדר החמים, משהו שאינני רוצה לראות".
("הבחילה", ע"מ 108).
התכלית אשר הקדיש רוקונטר את פועלו- לדמותו ההיסטורית של רובלון התבטלה בשבילו בעודו זונח את העיסוק בדמותו. עם עובדן העיסוק ברובלון מעבד רקונטר את מטרתו וחש תחושת חוסר תכלית ואובדן. שאלות לגבי הוויית הקיום שהיו שזורים לפני זאת ברומן מקבלים מפנה חשיבות כאשר מיד לאחר החלטת הזניחה של דמותו של רובלון מעלה רוקונטר שאלות אקסציליסטיות קיומיות וחוסר נחת ביתר-שאת.

"ואני, גם אני רציתי להיות. למעשה רציתי רק זאת: הנה המשמעות הנסתרת של חיי: ביסוד כל אותם נסיונות שנראו לי חסרי קשר, אני מוצא אותה שאיפה: לגרש את הקיום מתוכי, לרוקן את הרגעים מן השומן שלהם, לסחוט אותם, ליבשם, לטהר את עצמי, להקשות את עצמי, על מנת להשמיע לבסוף את הקול הברור והמדוייק של צליל סקסופון. זה יכול אפילו לשמש כמשל: היה ברנש אחד עלוב שטעה בעולם. הוא היה קיים, ככל שאר בני-האדם, בעולם הגנים הציבוריים, הבארים, ערי המסחר, ורצה לשכנע את עצמו כי הוא חי במקום אחר, מאחורי בד התמונות, יחד עם הדודג'ים של טינטורטו, עם פבריציו דל-דונגו וז'וליאן סורל, מאחורי התקליטים של הפטיפון, יחד עם קינות הג'אז הארוכות, היבשות. ואחר כך, לאחר שהשטתה כהוגן, הבין, פקח את עיניו, ראה כי נפלה כאן טעות. מצא את עצמו בביסטרו, לפני כוס בירה פושרת. ישב שחוח על הספסל:חשב: אני מטומטם. ובידיוק באותו רגע, מקצהו השני של הקיום, באותו עולם שניתן לראותו מרחוק, אבל אף פעם לא לקרב אליו, החלה מנגינה קטנה לפזז, לשיר:' צריך להיות כמוני; לכאוב בקצב'.
Some of these days,
You'll miss me honey.
("הבחילה", ע"מ 188).

בקטע זה בדפים האחרונים של הרומן הדגש מובע על ה- "Blackness ":
מקומות מפלט מפני הסיטואציה הקשה, בה מודחק הקושי למטרת הסחת-דעת מפני הסיטואציה.
רוקונטר לא מצליח להביא את הוויותו הקיומית והשאלות האקסנציאליסטיות-קיומיות שהטרידו אותו לאורך הרומן ליידי פיתרון, זאת תוך לחץ נפשי שבא מהמעבר לפריז והפרידה מחייו הקודמים.
כמו במקומות אחרים ברומן- מפלט מפני קשיי החיים וחוסר המנוס מהם הסתיימו בחיפוש מרגוע בברו שמיעה לתקליטים בכדי להדחיק את שאלות הקיום שלהם לא ניתן מענה.

יומן
יום שישי 12 במרץ 2020:
יש לי יום-הולדת ולא יצאתי עם אף אחד. הבטחתי לעצמי לצאת ולחגוג, אך הסביבה לא נתנה סימני חיים. הקיום קודם למשמעות ומשמעות קודמת לקיום.
אקזיסטנציאליזם- הקורס שלקחתי לפני מלא שנים. לא סבלתי את קאמי, סארטר מבין אותי. הבית-קפה ליד הבית שאחותי הייתה הולכת איתי בלילה לפני עשר שנים. כולם שם מסטולים על כול הראש... אני לא באמת, ביום גשום ילך לשם. זה בטח יסגר שבוע הבא, כמו שהכול כבר סגור...
טוב נו, יום-הולדת, בכול זאת... סוודר ומעיל, כן גם מגפיים אני ינעל בגלל שאף אחד לא מתקשר ואין לי אלכוהול בבית. הנה אני יושב, מזמין. מסתכל על אנשים צעירים שיכורים. מעשנים עצמם לדעת...
איך לפני מלא שנים שישבתי שם הייתי מזמין טוסט וקולה. הקיום קודם למשמעות, כול מה שצריך זה לבקש יפה מאחד מהם וגם אני יהיה מסטול.

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על הבחילה