הספר שקדם לזה, הזעם והגאווה, נכתב מיד לאחר ההתקפה על מגדלי התאומים. הספר ההוא נכתב מתוך בהילות תוך מספר ימים. נראה שהספר עורר תגובות שכאלה, שגרמו ל<mark>אוריאנה פלאצ'י</mark> לשבת ולכתבו ספר מיושב יותר, ארוך יותר ומעמיק יותר.
הספר הזה אינו פחות נזעם, אולי אפילו נזעם יותר, מעליב יותר, בוטה יותר ותוהה לאן נעלמה כוחה של התבונה, כשאנו עומדים על ספו של האסון הגדול ביותר לעולם התרבותי, המכונה העולם המערבי.
הכתיבה

<mark>אוריאנה פלאצ'י</mark>, ילידת 1926, איטלקיה מטוסקנה, חשבה שכבר ראתה הכל בחיים. בתור כתבת שסיקרה מלחמות על פני כל הגלובוס, ראיינה את הבולטים באישים של המאה ה-20, ישבה בביתה בניו יורק, כשהיא עסוקה בכתיבת ספרה החדש. מסיבה לא ברורה, נבואת לב נגיד, הודלק מקלט הטלוויזיה המפריע לכתיבה בדרך כלל, רק כדי ליפול על התמונות הראשונות של הפגיעה באחד ממגדלי התאומים. גם לעיניים שראו כבר כל מוות אפשרי, התמונות הללו היו בלת

אין כל מתאם בין אנשים חכמים לאנשים הגונים.
למען האמת, אם יש מתאם, הוא יותר נוטה להפוך.
כלומר החכמים יודעים בעיקר לדאוג לעצמם. לארגן לעצמם את העניינים ושימות העולם.
אני קורא עכשיו את 2 ספריה של <mark>אוריאנה פלאצ'י</mark> ("הזעם והגאווה" ואת זה שבא בעקבות התגובות אליו "כוחה של התבונה").
מדובר באישה (איטלקייה גולה שחיה בארה"ב), שנפטרה אומנם ב- 2006, בגיל 77, אבל השאירה כאן דברים.
היא עסקה בעיתונות החל מגיל

<mark>אוריאנה פלאצ'י</mark> נכנסת לעורה של אם המגלה יום אחד כי הרה היא. היריון זה מדהים אותה, מכה בה, מרסק בה דברים שהיו עד יציבים ובטוחים ומכניס דברים חדשים ולא מוכרים לחייה. לא, לא מדובר רק, אם בכלל, בהקאות בוקר, בשינויים הורמונליים ומיני דברים יומיומיים שכאלה. זה לא סגנונה.
פלאצ'י מביאה בפנינו חיבור המקיף כל, מיחסי אם-ילד, יחסי אם-אב, מהי משפחה, מהי חירות, זכויות האם שאינו נשוי לאם, השעבוד המשעבד את הרך הנ

<mark>פלאצ'י</mark> מוציאה בספר זה את זעמה על כל הסובב אותה. עיקר זעמה מופנה כנגד המוסלמים המהגרים באלפיהם לאירופה וכנגד הממסד והממשל שאינם מבחינים מה קורה.
היא קוראת לאנשי שמאל "צרצרים" כי הם רק מצרצרים בדבריהם מבלי לחשוב בהגיון. היא מציגה את תוצאות ההגירה ההמונית המוסלמית לאירופה ואיטליה בפרט.
כתיבתה זכה ועניינית, לעיתים גסה וזועמת ביותר. לטענתה האיסלם מנסה להשתלט על אירופה ע"י הצפתה בפליטים ובמבקשי עבודה

מזמן לא קראתי מונולוג כזה עוצמתי! לדעתי, יצירת מופת! חמישה כוכבים גדולים!!!

כל ה-127 עמודים מכילים מונולוג לילד (או ילדה), שעדיין לא נולד/ה. מעניין שהספר נכתב על ידי אישה, שלא חוותה הריון ואף לא נישאה מעולם. לא נותר מאשר להוסיף שהקלישאה; "דברים טובים באים במנות קטנות", תפורה על היצירה הזו.

לדעתי , דוקא בגלל העובדה שהסופרת עצמה לא הרתה מעולם, המונולוג של האימא ללא שם כל כך איכותי, ואני שכ