פלאצ'י מוציאה בספר זה את זעמה על כל הסובב אותה. עיקר זעמה מופנה כנגד המוסלמים המהגרים באלפיהם לאירופה וכנגד הממסד והממשל שאינם מבחינים מה קורה.
היא קוראת לאנשי שמאל "צרצרים" כי הם רק מצרצרים בדבריהם מבלי לחשוב בהגיון. היא מציגה את תוצאות ההגירה ההמונית המוסלמית לאירופה ואיטליה בפרט.
כתיבתה זכה ועניינית, לעיתים גסה וזועמת ביותר. לטענתה האיסלם מנסה להשתלט על אירופה ע"י הצפתה בפליטים ובמבקשי עבודה

אוריאנה פלאצ'י, ילידת 1926, איטלקיה מטוסקנה, חשבה שכבר ראתה הכל בחיים. בתור כתבת שסיקרה מלחמות על פני כל הגלובוס, ראיינה את הבולטים באישים של המאה ה-20, ישבה בביתה בניו יורק, כשהיא עסוקה בכתיבת ספרה החדש. מסיבה לא ברורה, נבואת לב נגיד, הודלק מקלט הטלוויזיה המפריע לכתיבה בדרך כלל, רק כדי ליפול על התמונות הראשונות של הפגיעה באחד ממגדלי התאומים. גם לעיניים שראו כבר כל מוות אפשרי, התמונות הללו היו בלת

אין כל מתאם בין אנשים חכמים לאנשים הגונים.
למען האמת, אם יש מתאם, הוא יותר נוטה להפוך.
כלומר החכמים יודעים בעיקר לדאוג לעצמם. לארגן לעצמם את העניינים ושימות העולם.
אני קורא עכשיו את 2 ספריה של אוריאנה פלאצ'י ("הזעם והגאווה" ואת זה שבא בעקבות התגובות אליו "כוחה של התבונה").
מדובר באישה (איטלקייה גולה שחיה בארה"ב), שנפטרה אומנם ב- 2006, בגיל 77, אבל השאירה כאן דברים.
היא עסקה בעיתונות החל מגיל