“"ההבדל בין סופר טוב וסופר רע הוא רק בזה שלסופר טוב יש מכשיר האזנה יותר רגיש וחודר יותר עמוק". את המשפט הזה משחיל אריה אקשטיין בין אחד מעמודיו ובאותו הרגע אין לי ספק לאיזה צד של המתרס הוא שייך. "דודה אסתר" הפתיע אותי מאוד שכן, לא תכננתי בכלל לקרוא אותו אבל משהו בתוכי אמר לי שכדאי. אולי הפעם אהיה זאת אני שאמליץ לאבי על ספר וטוב ולא להפך. זהו סוג של יומן מסע עלילתי אודות אברום לייב, ילד בן ש”

“מאז הספר הראשון של אריה אקשטיין שקראתי, הכרתי אותו קצת יותר. כלומר חיפשתי עליו כל מיני שביבי מידע, ומהתמונה שהרכבתי, התרשמתי מאוד ממנו כאדם. (מצרף למטה קישור לראיון איתו, שווה לקרוא). הספר הזה הוא המשך אמנם לא ישיר אך עדיין המשך, של הספר "דודה אסתר". כמעט חצי שנה מאז שקראתי אותו, ואני זוכר אותו מאוד טוב, ולא סתם. התחברתי מאוד לסגנון של הספר ולאריה עצמו שכאמור אז, הספר הוא סוג של אוטוביוגרפיה ע”

“זה סיפור על ילד אסופי, שמובא אל הקורא מעין סקרנית ובוחנת, של הצד הפחות נחמד של פולין דאז. לא עוד שטעטלים או הקדש שיתן לכל הלך לנוח ולאכול, אלא זונות, גנבים ורוצחים. נכון, זה לא כזה מיוחד, אבל יש משהו בעובדה שמדובר בילד קטן, שגורמת להכל לקבל גוון יותר אפלולי ומנוכר, גם בהתחשב בזה שמדובר בחוויות גולמיות יותר, כאלה נטולות מסקנות והיקשים. אברום לייב לא מכיר את אבא שלו, ואמא שלו עוזבת אותו כשהוא”

“לרוב אני לא אוהב לדרג ולבקר ספרי סיפורת. ספרי סיפורת הם בעיני חוויה רגשית ואינדיבידואלית שקשה לתווך אותה במילים ובדירוגים. אבל במקרה של הספר הזה החלטתי לחרוג ממנהגי, כי אני מרגיש שזהו אחד הספרים האנדררייטד ביותר שקראתי (במובן היחס בין האיכותיות הספרותיות והרגשיות שלו לבין החשיפה והפרסום שלו), ולכן אני רוצה להרים לו, ואולי אתרום לכך שיזכה לחשיפה וההערכה שהוא ראוי לה, 30 שנה אחרי שנכתב ועשור לאחר”

“"ההבדל בין סופר טוב וסופר רע הוא רק בזה שלסופר טוב יש מכשיר האזנה יותר רגיש וחודר יותר עמוק". את המשפט הזה משחיל אריה אקשטיין בין אחד מעמודיו ובאותו הרגע אין לי ספק לאיזה צד של המתרס הוא שייך. "דודה אסתר" הפתיע אותי מאוד שכן, לא תכננתי בכלל לקרוא אותו אבל משהו בתוכי אמר לי שכדאי. אולי הפעם אהיה זאת אני שאמליץ לאבי על ספר וטוב ולא להפך. זהו סוג של יומן מסע עלילתי אודות אברום לייב, ילד בן ש”

“מאז הספר הראשון של אריה אקשטיין שקראתי, הכרתי אותו קצת יותר. כלומר חיפשתי עליו כל מיני שביבי מידע, ומהתמונה שהרכבתי, התרשמתי מאוד ממנו כאדם. (מצרף למטה קישור לראיון איתו, שווה לקרוא). הספר הזה הוא המשך אמנם לא ישיר אך עדיין המשך, של הספר "דודה אסתר". כמעט חצי שנה מאז שקראתי אותו, ואני זוכר אותו מאוד טוב, ולא סתם. התחברתי מאוד לסגנון של הספר ולאריה עצמו שכאמור אז, הספר הוא סוג של אוטוביוגרפיה ע”

“זה סיפור על ילד אסופי, שמובא אל הקורא מעין סקרנית ובוחנת, של הצד הפחות נחמד של פולין דאז. לא עוד שטעטלים או הקדש שיתן לכל הלך לנוח ולאכול, אלא זונות, גנבים ורוצחים. נכון, זה לא כזה מיוחד, אבל יש משהו בעובדה שמדובר בילד קטן, שגורמת להכל לקבל גוון יותר אפלולי ומנוכר, גם בהתחשב בזה שמדובר בחוויות גולמיות יותר, כאלה נטולות מסקנות והיקשים. אברום לייב לא מכיר את אבא שלו, ואמא שלו עוזבת אותו כשהוא”

“לרוב אני לא אוהב לדרג ולבקר ספרי סיפורת. ספרי סיפורת הם בעיני חוויה רגשית ואינדיבידואלית שקשה לתווך אותה במילים ובדירוגים. אבל במקרה של הספר הזה החלטתי לחרוג ממנהגי, כי אני מרגיש שזהו אחד הספרים האנדררייטד ביותר שקראתי (במובן היחס בין האיכותיות הספרותיות והרגשיות שלו לבין החשיפה והפרסום שלו), ולכן אני רוצה להרים לו, ואולי אתרום לכך שיזכה לחשיפה וההערכה שהוא ראוי לה, 30 שנה אחרי שנכתב ועשור לאחר”