זה סיפור על ילד אסופי, שמובא אל הקורא מעין סקרנית ובוחנת, של הצד הפחות נחמד של פולין דאז.
לא עוד שטעטלים או הקדש שיתן לכל הלך לנוח ולאכול, אלא זונות, גנבים ורוצחים.
נכון, זה לא כזה מיוחד, אבל יש משהו בעובדה שמדובר בילד קטן, שגורמת להכל לקבל גוון יותר אפלולי ומנוכר, גם בהתחשב בזה שמדובר בחוויות גולמיות יותר, כאלה נטולות מסקנות והיקשים.
אברום לייב לא מכיר את אבא שלו, ואמא שלו עוזבת אותו כשהוא עוד קטן, כדי ללכת להרוויח קצת כסף, ובנתיים הוא מבין שהוא צריך להסתדר לבד, ולשרוד.
הספר תזזיתי מאוד, ואברום לייב נסחב מסיטואציה לסיטואציה, כשלפעמים היא מצחיקה ולפעמים מאוד כואבת.
אני לא מכיר מספיק את אריה אקשטיין כדי לדעת כמה מהמובלע בספר אלה זיכרונות שלו עצמו, אבל אני כן יודע שלא מעט.
ומדובר חיים קשים, בעיקר לילד. איך יכול ילד להתקיים לבד במקום כזה? מסתבר שהוא יצטרך המון דימיון, ובאמת זאת תכונה מאוד דומיננטית אצל הילד שם (וגם אצל אריה, שעיקר עיסוקו בעתיד הוא ציור).
התמימות, ההתרסה והרוע (גם כנגד אלוהים) הועברו בצורה קולעת, והן מלוות לא רק אותו, אלא את כל ''חדלי האישים'' שגם הם עוד לא כפרו באלוהים בצורה מוחלטת, וזה מרתק לראות את האווירה שהתקיימה אז, בתפיסה של הרוחני ושל אלוהים ביחס לסביבה המזעזעת שהתקיימה שם.
ראיתי שציינו לשבח את ההומור שבספר, אבל לטעמי זה הומור כלל לא מצחיק אלא מאוד אמיתי ודוקר, שבמקום חיוך, מעלה נשיכת שפתיים של הזדהות.
ושוב, הספר מאוד תזזיתי, וגם האנשים שאברום לייב פוגש בדרך ונקשר אליהם, מתים או נעלמים. זה מאוד תואם לאופי של הספר, אבל לפעמים הרגשתי שאני ממש רוצה עוד, ולא רציתי לראות אותו ממשיך לעוד איזו סיטואציה.
אריה נשמע אדם שהייתי מאוד רוצה להכיר, ותודה ענקית לכרמלה, שהמליצה והעלתה את השם שלו.
