אני אוהב לטייל לבד, לעטות את גלימת ההיעלמות שלי ולהתמזג עם הקהל. בלי הסחות דעת, סף הרגישות שלי עולה. המראות, הצלילים והניחוחות מהדדים בתוכי ביתר שאת. אני מתמסר למצב הכרתי חדש, ומתלכד עם המציאות.

"הזיותיו של מטייל בודד" הוא ספרו האחרון של הפילוסוף <mark>ז'אן-ז'אק רוסו</mark>. במסגרתו הוא מתאר את הגותו במהלך ימיו האחרונים.

לטענתו, עליו לדבוק באמונתו ועקרונותיו כפי שהגה אותם בצעירותו (גיל ארבעים), בשיא התמק

<mark>רוסו</mark> (1712-1778) היה פילוסוף והוגה דעות, מן המפורסמים בהיסטוריה. כתבים כמו "על האמנה החברתית" ו-"אמיל, או על החינוך" פורסמו עוד בימי חייו וזכו להדים רבים. ספר זה נכתב באחרית ימיו ופורסם רק לאחר מותו. זהו מקבץ של עשרה "טיולים", עשרה פרקים אוטוביוגרפיים. <mark>רוסו</mark> מטייל; הן פיזית, באיזור פריס, בטבע ובעיר; והן נפשית, לתוך עצמו פנימה, תר בשבילי זיכרונותיו ונודד בין הגיגיו למכביר.

<mark>רוסו</mark> פרש לחיי בדידות, ה

צר לי שעלי לספר על בחורות רבות כל כך שהיו מאוהבות בי" (עמ' 147). ציטוט זה מעלה על הדעת דובר שכמותו כקזנובה, כובש הנשים. אך המשכו של המשפט "משיב" את העט הסיפורי לידי ז'אן זאק <mark>רוסו</mark>: "אך הואיל ואין לי כל סיבה להתפאר במה שקצרתי באהבות אלה, סבורני שאני יכול לומר את האמת בלי כל נקיפות מצפון" ו<mark>רוסו</mark> אכן אומר את האמת אודותיו באופן כזה שגם לאחר מאתיים וחמישים שנים, היא מעניינת, מעוררת עניין, אמפתיה ומחשבה.