ביקורת ספרותית על הזיות של מטייל בודד [הוצאה מחודשת] מאת ז'אן-ז'אק רוסו
ספר מעולה

---

אני אוהב לטייל לבד, לעטות את גלימת ההיעלמות שלי ולהתמזג עם הקהל. בלי הסחות דעת, סף הרגישות שלי עולה. המראות, הצלילים והניחוחות מהדדים בתוכי ביתר שאת. אני מתמסר למצב הכרתי חדש, ומתלכד עם המציאות.

"הזיותיו של מטייל בודד" הוא ספרו האחרון של הפילוסוף ז'אן-ז'אק רוסו. במסגרתו הוא מתאר את הגותו במהלך ימיו האחרונים.

לטענתו, עליו לדבוק באמונתו ועקרונותיו כפי שהגה אותם בצעירותו (גיל ארבעים), בשיא התמקדותו, שלוותו ותבונתו, ולא בערוב ימיו, כשנפשו איבדה מכוחה (עקב זקנה ומצוקה). לדידו, אינו חכם, מלומד, וכן יותר משהיה בצעירותו.

הספר מתאפיין בעברית עשירה ומענגת (הקרדיט למתרגמת – אירית עקרבי). המבוא בתחילתו, מכין את הקרקע לקראת המסע אליו אנו נלווים.

אין טעם להחכים לעת זקנה, טוען רוסו – "בלידתנו אנו נכנסים לזירת מרוץ, במותנו אנו יוצאים ממנה. מה הטעם ללמוד לשלוט היטב במרכבה, כשאתה מצוי כבר בסוף המסלול?".
אולם אני חולק עליו, יש טעם בתובנות גם בגיל מבוגר – אתה יכול להעביר אותן הלאה, למשל באמצעות הכתיבה (כפי שהוא עשה, וכפי שאני מתיימר לעשות).

רוסו עוסק בטיב האמת והשקר. לטענתו, האמת היחידה שאנו חייבים לזולתנו היא האמת האובייקטיבית, הטהורה. מתי אסור לשקר? כאשר השקר מונע מאדם את אושרו.
באשר לאמיתות אשר אין בהן כדי להועיל או להזיק לאיש, לפיו, אין שום חשיבות להגדרתן כאמת או שקר. אפשר למעשה להעלותן או להסוותן מבלי להפר איזשהו אידיאל מוסרי.
אולם אני חולק על רוסו, ראשית, אין באפשרותנו להכיר את האמת האובייקטיבית, וזו הסובייקטיבית, דינמית, משתנה מאדם לאדם. לכן, אם נבחר לשקר, גדולים הסיכויים כי מנענו מפלוני את אושרו.
שנית, אולי אין חשיבות להגדרת אמיתות תפלות כאמת או שקר (או להגדרות בכלל), אך עצם חשיפת אדם לדברי הבל, מבזבז את זמנו, וזו עבירה מוסרית בפני עצמה.

רוסו מהלל את חיי הפרישות, אולם נדמה כי אלו באו על חשבון ילדיו (אותם נטש בבית יתומים). טענותיו כי הפקירם למען גורלם, אינן עולות בקנה אחד עם טיעוניו וההיגיון (האם המזל שפר על אסופי המאה השמונה עשרה? מדוע לא חדל בילד הראשון, מדוע הרחיק לכת עד החמישי?)
לא ברור כיצד הפרישות שנטל על עצמו מסתדרת עם עצם פרסום הגותו ונוכחות אשתו לצדו.

לא ניתן לחמוק מתחושת הרדיפה שאוחזת ברוסו. הוא חש מושפל ומוכפש על-ידי הבריות.
רוסו אכן נודה על-ידי החברה. אולם ביטול דבריהם, מאחר שאינו מצא בהם היגיון, הוא פעולה מעט פשרנית (אם כי אופיינית במצבו). הוא מגדיר עצמו כמקולל באדם, אך מפויס עם גורלו. כאדיש לעוול החברה, אולם ניכר מאבקו לחפותו. נדמה כי בערוב ימיו, רוסו רתם את תבונתו על מנת להצדיק את גורלו.

רוסו מרחיב בספר אודות טיב האושר, טוב האדם ותשוקתו הגדולה – ממלכת הטבע. הפילוסוף, בן המאה השמונה עשרה, לא רחש כבוד רב לרופאים וכימאים, ודאי לא אלה שיונקים את תורתם מצמחים מבלי להבחין בסגולתם. לטעמו, אין האדם תפס את מהותו של הטבע, וממלכת הצומח בפרט.

מדובר באוטוביוגרפיה עשירה בהגיגים ובשפה.

פרצה את מחסום הקריאה של השבועיים האחרונים,

ממליץ בחום.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על הזיות של מטייל בודד [הוצאה מחודשת]