אני לא אוהב לקרוא ספרי אקטואליה;
ספרים שנכתבים מהרגע להרגע, כי כולם מחפשים לקרוא משהו על אירוע משמעותי שקרה.
אבל כן רציתי לקרוא על סוריה,
כי בכל זאת קרה כאן משהו דרמטי.

על <mark>פואד עג'מי</mark> שמעתי לא מעט, אבל זה הספר הראשון שלו שאני קורא מכריכה לכריכה.
(אגב, הספר הזה הוא לא ממש "ספר אקטואליה", הוא לא נכתב מיד כשפרץ המרד)
הספר כתוב טוב. פשוט כתוב מעניין.

לגבי התוכן?
אני לא מומחה לסוריה אז אני י

בספר "עורבני חקיין" של סדרת "משחקי הרעב", מציירת סוזן קולינס מצב מעניין. לאחר עשרות רבות של שנות שלטון עריץ מתנער העם המדוכא ועורך מהפכה. במקום לסיים את הספר בסוף טוב שכולו טוב לחיי עולמים, כפי שהיינו רוצים ושואפים במיטב סיפורי האגדה, הסוף של קולינס אחר. בסוף ה"טובים" מנצחים, שזה יופי, אבל לא נשארים טובים. הכוח, או אם תרצו השלטון, השחית אותם. במהלך הקריאה של "המרד בסוריה" חשבתי הרבה על משחקי הרעב

שרוצים להציק למתמטיקאים, מספרים על איך הם פותרים בעיות.
למשל מספרים שאם מתמטיקאי נמצא עם עוד משהו בחדר עם קומקום חשמלי ומבקשים מהם להרתיח מים, האיש הרגיל ימלא את הקומקום במים, ופשוט יחבר את הקומקום לחשמל כדי להרתיח את המים, ואילו המתמטיקאי כדי לפתור את הבעיה ייקח את הקומקום עם המים הרותחים, ינתק אותו מהחשמל, ירוקן אותו מהמים ויגיד שעכשיו זה כבר פתור.
המתמטיקאי תמיד ינסה לפתור בעיות ע"י בעיות א

לא מדובר בספר ארוך כל כך ומתוך 186 הדפים שלו ה-20 הראשונים נעלמים בהכרת תורדה, דברי פתיחה על המחבר <mark>פואד עג'מי</mark> שנחשב לעילוי בכתיבתו ובתחומו.
עג'מי יליד לבנון בכלל - כפר ארנון למי שמכיר את המפה הלבנונית מטיב לתאר את ההסטוריה של סוריה שבעצם הייתה אמורה להיות מחולקת ל-4 חבלי ארץ - בעת קבלת המנדט על סוריה מצד צרפת (1920) - שאחד מהם היה אמור להיות ארץ ההעלווים (הנוסיירים לשעבר).

אז מיהם העלווים - הע

ספר מצוין.
סוקר את כל הגורמים לפרוץ המרד בסוריה - החל מהצרפתים דרך שלטון הבעת' והאופטימיות במינויו של אסד הבן שהיה אמור לחבר את הארץ למערב. לכל אלה ששואלים: כן, הספר עוסק במרד שעכשיו, אבל מרביתו יותר סוקר מבוא לקראת המרד ובפרקים האחרונים הוא ממש נוגע באירועי המרד ובמשמעות שלהם.

לי אישית הספר נתן תקווה. אמנם <mark>פואד עג'מי</mark> ידוע כידיד ישראל, ועדין, קיבלתי את ההרגשה שבסוף מלחמת האזרחים, לטווח הארוך

תפישת העולם השיעית (אלה עם השרשראות והדם) והתפתחותה של התנועה בדרום לבנון בראשותו של מוסא סאדר טרום תקופת החיזבאללה. נכתב בידי <mark>פואד עג'מי</mark> בעצמו יליד דרום לבנון שבכך משלב ידע מלומד ותובנות פנימיות על עדתו. בהחלט ספר מענין. יש לזכור שכיום אין מיעוט ערבי-שיעי בארץ והבנתנו אותם ללא מגע יום יומי מאוד מוגבלת.

<mark>פואד</mark> עג׳מי, לבנוני יליד הכפר ארנון, שמול הבופור, הוא מזרחן בעל שם באקדמיה האמריקנית.
הוא אדם פתוח ומקובל על ידידיו אנשי האקדמיה, ואשר בניגוד לאנשי אקדמיה ערבים רבים, לא הסתגר באיבתו כלפי אנשי האקדמיה הישראלית, ומדבר על חבריה בחיבה והערצה רבים.
בין ידידיו ניתן למצוא את איתמר רבינוביץ, מרטין קרמר, ואיל זיסר.
בספרו המרד בסוריה, <mark>פואד</mark> עג׳מי , לא מנסה להסתיר כלל למי נתונה אהדתו.
ועל כך הוא כותב. ״

סולטן!!!

אילו שלומי היה מובטח לי,
אילו יכולתי לפגוש בסולטן
הייתי אומר לו: או אדוני הסולטן!
גלימתי שסועה ביד כלביך המשחרים לטרף,
מרגליך עוקבים אחרי כל הזמן.
עיניהם
חטמם
רגליהם רודפות אותי
כמו גזֵרה, כמו גורל
הם חוקרים את אשתי
ורושמים את שמות חברי כולם
או סולטן!
על שהעזתי לגעת בחומותיך החרשות,
על שנסיתי לחשוף את יגוני ואת
סבלותי,
הוכיתי בנעלַי.
או אדוני הסולטן!
פעמַים הובסת במלחמ

משיח לא בא, משיח גם לא מטלפן.
אבל זה לא מפריע להם. הם מחכים.
המון שנים, מה המון? מאות שנים הם אוכלים קש בכל הדרכים האפשריות: מדכאים אותם, שוחטים אותם בהזדמנויות מזדמנות ובעיקר לועגים להם על הציפייה למשיח.
לא, אני לא מדבר על היהודים שסביבכם. אני מדבר על השיעים. למשיח שלהם קוראים "מהדי" והספר הזה הוא על איש אחד, אמיתי, שרבים מהם האמינו כי דמותו היא דמות המיועד, בין השאר כי סיפור חייו תואם כמעט אח