<mark>ויליאם</mark> סארויאן כתב סיפור שלכאורה אמור לגעת בנימים הכי כואבים בחיי האדם: המוות. מוות ספציפי זה הוא מוות כתוצאה ממלחמה, והסיפור הספציפי הזה עוסק בצורה בה המוות מובא לידיעת המשפחה – מברק. לכאורה, הצורה המנוכרת ביותר בה ניתן להודיע למשפחה על אסון כבד שכזה. הזמן הוא מלחמת העולם השניה והשנה היא 1943.
הקומדיה האנושית מביא את סיפור המברק בצורה הכי גרוטסקית ומבעיתה. ילד בן 14, הומר מקולי, מתקבל לעבודה במב

---

"האף...הוא אולי החלק המגוחך ביותר בפנים האנושיות. מאז ומעולם הוא היה מקור מבוכה לגזע האנושי.
החיתים ניצחו את כולם כנראה, מפני שהאפים שלהם היו גדולים ומעוקלים. בכלל לא חשוב מי המציא את שעון השמש, כי במוקדם או במאוחר מישהו ימציא את שעון היד. מה שבאמת חשוב הוא מי היו בעלי האפים...
יש אנשים שמדברים דרך האף. רבים נוחרים דרך האף ולא מעט אנשים שורקים או שרים דרך האף. אנשים מסוימים מובלים באפם.

"לו הייתי בר מזל
לבקש גורל
אז הייתי מבקש
להיות אדם"

הספרייה היא אחד המקומות האהובים עלי בשנים האחרונות. פעם, פעמיים בחודש אני הולך לשם, מחפש ספרים ובודק את החדשים. בביקורי האחרון ביצבץ ספר עם כריכה צבעונית מהעגלה של הספרנית, אתם יודעים, ספרים שצריכים לקבל מדבקה, חותמת ומספר לפני שימצאו להם קוראים. להפתעתי השם שהתנוסס עליו היה "הקומדיה האנושית" שרציתי לקרוא מזמן ועוד בתרגום חדש. הספרנית

אחיו הגדול של הומר נשלח לשדה הקרב. התקופה היא מלחמת העולם השניה. הומר בן ה-14 עובד בשליחויות ותוך כדי השליחויות הללו הוא נחשף לבשורות איוב על חיילים שנפלו בשדה הקרב, בין היתר, בין כל המטלות המוטלות עליו.
זו סיטואציה אירונית כי למרות שהספר הוא ספר התבגרות בעת תקופה לא פשוטה, הנער מכניס אותנו אל תוך מחשבותיו ורצונותיו ובין כל המחשבות הטיפוסיות של נער בן 14 מקננת המחשבה על האח הגדול שנשלח לחזית.

ישנם משפטי -פתיחה או קטעי פתיחה ספרותיים ,שכאשר אתה פוגש אותם כך סתם ללא קשר למה שהנך מתעסק באותו רגע ,אתה יכול לזהות ולאמר שאילו הם משפטים האלמותיים.

כזה הוא גם פרק הפתיחה של "הקומדיה האנושית",שאני מביאה ממנו חלקים בלבד :


"פעוט זה ששמו יוליסֵס מֵקוֹלִי עמד יום אחד מעל פתחה של מחילת סנאי-קרקע בחצר ביתו שבשדרות סנטה קלרה באיתקה, קליפורניה. הסנאי שבמחילה דחק עפר לח ותיחוח כלפי מעלה והציץ הח

בטוחני, שאם היינו עוברים היום בפתח ביתו של <mark>ויליאם</mark> סרויאן (בהנחה שהיה חי) ומסיטים מבתינו אל חלון חדרו של זה-היה תלוי שם שלט גדול לבן-ועליו הכיתוב
"היה מאושר!היה מ א ו ש ר !"

מעטים הם הספרים המכילים כל כך הרבה אהבה לאנושות-סתם כך, כי הם בני האדם, כי צלם אנוש להם.
מעטים הם הספרים על האהבה האינסופית לחיים, לחיים עצמם- לא לרכוש, אהבה,כבוד ומדרף אחר הצדק.

הפשטות הזו, הן באופן הכתיבה והן באופן

הספר הזה הוא כמו שמיכת תינוק בצבעי פסטל רכים.
זך, טהור, תמים, תמיד נעים למגע ותמיד מושך למגע חוזר - ולו רק לרגע קט.

אין בספר עלילה סבוכה או תחכום.
יש כתיבה תמה.
והכל פשוט - העלילה, האנשים - פשוט עד כדי ילדותי משהו, אבל ילדותי נבון, ומחמם את הלב.

סרויאן מאיר את הצד היפה והאנושי שקיים באנשים באשר הם. מפשט את העולם וגם מפשיט אותו מרוע ומקשיים ומצרות עין ומשלל הדברים הפחות יפים שהם חלק בל

יש ספרים רבים בהיסטוריה שנכתבו כספרים עבור מבוגרים, אבל מסיבות שונות הפכו להיות ספרות לילדים ולנוער.(ויש גם להפך) ודי אם נזכור למשל את "מסעות גוליבר" או את "אליס בארץ הפלאות"...
הגיבור העיקרי של הספר הוא נער בן ארבע-עשרה, שמתחיל לעבוד במברקה המקומית, כדי לעזור למשפחתו הענייה. זה קורה בעיירה אמריקנית בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כידוע דווקא בתקופה ההיא שימשו המברקים להודעות חשובות ביותר וביניהן

חזרתי לספר הקטן הזה, שיצא בשנת תש"ז (1947) אחרי עשרים שנות פרידה (פחות או יותר). רכשתי אותו בשבוע שעבר בחנות ספרים משומשים ידועה (בלי שמות), הגובה מחירים מפולפלים ובעליה נוטה חיבה למספרים לא עגולים, כך ששילמתי 101 ש"ח כולל משלוח (ספר נדיר, במצב טוב, כולל העוטפן, שאגב נעדר, כדרכם של עוטפנים, מן הספר המקורי אותו הכרתי).

דירגתי אותו בעבר בחמישה כוכבים כאחד מאבני הדרך של ילדותי המאוחרת ונעורי המוקד