“כתוב עליו כאן שהוא ספר ילדים אבל זה לא מדוייק. זה היה ספר ילדים. היום ילדים לא יקראו אותו. לפחות לא הילדים שלי. בעידן הארי פוטר ופרסי ג'קסון אני חושבת שהוא בעיקר געגוע לספרי הילדים של הילדות שלי. למרות שהוא מתרחש בשולי עיירה אמריקאית קטנה בזמן השפל הכלכלי הוא הצליח לעורר בי סנטימנטים לסיפורי הילדות ולהזכיר לי לא מעט אנקדוטות שהספקתי לשכוח. וזה היה משמח, להזכר בהן.

אחת מהן היא המנוי לאצבעוני שהיה לי. לא רק שהיה לי מנוי, אפילו חידשו לי אותו, כנראה בשעת מבצע, וזכיתי, לא רק אני אלא כנראה כל מי שחידש, בטיסה בשמי הארץ. זה היה בימים שבהם טיסה לחוץ לארץ היתה נחלתם של עשירים מופלגים (ואולי גם של פונקציונרים בחברות ציבוריות, אבל זה לא שייך), ואת הטיסות לאילת החליפה נסיעה של עשר שעות בחיפושית, כשכל 80-100 קילומטרים עוצרים קצת ופותחים את מכסה המנוע כדי שהאוטו יתקרר. ההורים שלי כנראה לא יכלו לקחת חופש מהעבודה בשביל הלוקסוס הזה, כך שסבא שלי היה זה שלקח אותי לשדה התעופה. הגענו באוטובוס וגם קצת איחרנו. הוא היה איש מאד גבוה, סבא שלי, וגם הלך מהר, כך שאת הדרך מתחנת האוטובוס אל שדה התעופה, דרך עפר כבושה, אני זוכרת כפי שאני מניחה שרצים בריצות ארוכות זוכרים את המסלולים שרצו בהם.

כשהגענו היה שם מטוס שבזמנו אפילו הרשים אותי למרות שהיה מדובר במטוס של חמישה מושבים, כמו מכונית, שניים מקדימה ושלושה מאחור. אותי הושיבו במושב האמצעי מאחור, אולי מפני שסבא שלי היה קמצן מהסוג שמתהדר ביכולות החסכנות שלו ומאמין באמת ובתמים שזה הוא נגד שאר העולם בכל מה שקשור לכסף, כך שלא היה סיכוי שהוא יצטרף לטיסה תמורת תשלום כפי שעשו המלווים האחרים, ובכך גם ישדרג את המיקום שלי במטוס.

אני לא זוכרת כלום מההמראה והנחיתה וממה שביניהם, אבל את ההתרגשות הזכירה לי הקריאה בספר הזה.

לסנטימנטלים.”