“חזרתי לספר הקטן הזה, שיצא בשנת תש"ז (1947) אחרי עשרים שנות פרידה (פחות או יותר). רכשתי אותו בשבוע שעבר בחנות ספרים משומשים ידועה (בלי שמות), הגובה מחירים מפולפלים ובעליה נוטה חיבה למספרים לא עגולים, כך ששילמתי 101 ש"ח כולל משלוח (ספר נדיר, במצב טוב, כולל העוטפן, שאגב נעדר, כדרכם של עוטפנים, מן הספר המקורי אותו הכרתי).

דירגתי אותו בעבר בחמישה כוכבים כאחד מאבני הדרך של ילדותי המאוחרת ונעורי המוקדמים וכרגע אני בעיצומה של קריאה חוזרת, מנסה לבדוק אם "אחרי עשרים שנה.. עוד אותו הצליל, עוד אותו הטעם, שמור כמו יין, יין טוב"

אז כן ולא ואני אתחיל דווקא מהלא.

נראה לי שחלק גדול מהנוכחות המיתולוגית של הספר הזה בזכרוני, פרט לעובדה החשובה בפני עצמה שקראתי אותו אצל סבתי מצד אבי, בין מצעים מעומלנים עטורי מונוגרמה לשמיכת פוך אווזים, הוא התרגום- התרגום מרומם הנפש של יצחק עברי.
קצת קשה לי לדמיין ילדה בת שתיים עשרה קוראת את הטקסט הזה. אולי זאת הסיבה שאני כל כך טובה בהבנת הנקרא. מרוח הדברים נראה לי שהמקור האנגלי כתוב בשפה פשוטה יחסית לכל אותם מכמני לשון בהם בחר עברי להשתמש (או שאולי זה מה שעמד לרשותו באותה התקופה).

אם מפשיטים את הסיפורים מה'עברית של שבת' נשארים סיפורים קצרים, רובם חסרי פואנטה ממשית, או סובבים סביב הפואנטה, סיפורי מעשה המתארים סיטואציות, קצת מזכירים את 'לשוטט בגן עדן' של סם שפרד, שהוא ספר נחמד מאוד אבל לא בפנתיאון וגם סם שפרד נחמד מאוד, במיוחד בתמונה הזאת בגב הספר.. אבל הנה אני גולשת מהנושא, מושפעת מסרויאן:
"כאן, במערב הרחוק, בסן פרנציסקו, בחדר קטן שברחוב קארל , אני מתכוון לכתוב מכתב לבני אדם פשוטים ולספר להם בלשון פשוטה דברים הידועים להם מקודם. אין אני אלא רושם רשומות. ואם אני משוטט לי קמעה סחור סחור אין זה אלא משום שאינני חפוז ביותר ומשום שאינני בקי בכללים" (שבעים אלף אשורים)

שמחתי לפגוש בכותרות הסיפורים שליוו אותי שנים בזכרוני: "כלום התאהבת מימיך בננסת", "ניתן לאמר אחד ממשוררינו לעתיד לבוא", "הצעיר הנועז על הטרפציה המעופפת" וכמובן "הגלב שנמר הקרקס פסק ראש דודו" שגרסה מעובדת שלו למדנו בבית הספר תחת השם הפרוזאי המאכזב- "התספורת" (מה שהזכיר לי את "המחרוזת" של גי דה מופאסן, סיפור שזעזע קשות את נפשי הרכה, אבל שוב אני משוטטת סחור סחור).

ולמה כן?

כי מתוך מרק המילים היפות והפכים הקטנים, צפה ועולה אהבת אדם ענקית אבל צנועה.
סרויאן מתאר אוסף מהגרים המנסים להשתלב באמריקה למרות העוני והקשיים, הוא מתאר את המשפחה הארמנית המסורתית שבראשה פטריארך רודן וילדותי המסתיר לב של מרגרינה, הוא מתאר את ההלקאות בבית הספר כחלק מדרך החינוך ואת הכל הוא עושה בסלחנות, בחוסר שיפוטיות, בהומור ובאמונה באדם אבל לא בעיוורון. זאת גישה שאני רחוקה מאוד מליישם אבל היא בהחלט נחשבת בעיני כאידאל, אולי משום שקראתי ספרים כמו זה בזמן שמוחי היה עדיין רך ונח להתרשם.
"אם יש לי שאיפה שהיא בכלל, הרי זו- לגלות את האחוה האנושית. זוהי מודעה רבתי והיא נשמעת כיקרת ערך במקצת. בדרך כלל מתבייש אדם למסור מודעה מעין זו. חושש הוא שמוכי סופיסטיקה יצחקו לו. אבל לי לא אכפת." (המשך הציטוט הקודם).

אוי, ובהמשך ישנה ביקורת שובת לב על המינגווי אבל אין לי כח להעתיק אותה..
אז אם אתם מעוניינים לקרוא, תנסו לחפש עותק נדיר נוסף (עם עוטפן, כמובן) גיליתי אותו כאן באתר, תחת השם סרוין, בחצי המחיר.

*ולבקשת ברי, סרוין על המינגווי:
"אני מקווה לכתוב יום אחד יצירה פילוסופית גדולה על משחק הטניס, משהו משיעור גדלו של "מוות אחרי הצהרים". אלא שאני יודע בי שעדיין איני מוכן לקבל על עצמי יצירה שכזו.....
אילו בריות מוכי סופיסטיקה עלולים לחשוב שאני בא להתלוצץ כאן על חשבונו של המינגויי. ולא היא. "מות אחרי הצהריים" היא חתיכת פרוזה בריאה למדי. לעולם לא הייתי יכול להביע התנגדות ליצירה זו כאל פרוזה, ולא עוד אלא שלא הייתי יכול אפילו להביע התנגדותי ליצירה זו כלפילוסופיה. כסבור אני שזוהי פילוסופיה נאה יותר משל ויל דוראנט ווולטר פיטקין. אפילו המינגווי שוטה, הריהו לפחות שוטה דייקן. הוא מספר לכם מה שקורה בפועל ממש, ואין הוא נותן למהירותו של המאורע המתארע שיעשה את תיאורו נחפז. וזה דבר גדול. זוהי התקדמות מסוימת בשדה הספרות להרצות בנחת, מתון מתון, את טיבו ומשמעותו של הקצר והחטוף ביותר מבחינת אורך זמנו וקיומו."”

“הו, ליבי מלא עד גדותיו ואזלה ממני טיפת הציניות האחרונה.
נמוגה כטל בשמש בוקר במרחבי השדות היבשים של המדבר, במרחבי הסיפורים הפשוטים המספרים על אנשים פשוטים, בעיירות קטנות באמריקה הגדולה. לא הרפתקאות ומתח ומעשים מרעישי עולם, אלא סיפורים קטנים על אנשי עמל ויגע, אנשי העיירה עימם גדל, אנשים קשיי יום החיים בעוני. על קישרי המשפחה הפטריארכלית בה גדל, על המהגרים שרובם אינם יודעים אנגלית ומצפים שילדיהם ישתלבו במדינה אליה הגיעו לאחר קשיים במולדתם אליה הם עדיין קשורים בעבותות של תרבות ופולקלור.
וילים סרוין (כך מאוית שמו על הכריכה) הינו ארמני, ומתאר כל אדם אותו הוא פוגש במוצאו תחילה. אך כוונתו אינה לגזענות אלא להפך המוחלט.
לב האדם ונפשו רגשותיו והבנתו, אותם הוא מתאר באהבה ובהבנה כה רבה עד שהפיל את מחסומי הציניות הטבועים בי.
חלק נכבד מהרגשתי נובע מהשפה בה תורגם, זו השפה שאני מחפשת בכל ספר שאני קוראת אך לשוא.
עברית מרוממת וחגיגית ולמרות זאת אינה קשה לקריאה כלל. היא מעטרת את הספר בקישוטי לשון שאולי לא קיימים בספר במקור,
אך מוסיפים לו לווית חן. והיא זורמת לה בנחת ואינה מפריעה לזרם הסיפור.
והנני מוכנה לקבל את לעגם של מוכי הסופיסטיקה על חיבתי הרבה לכתיבתו של וילים סרוין.
אשרי וזכיתי לקבלו לקריאה.
ואני מודה בזאת לבעלת הספר, שהסכימה להוציאו מרשותה ואפילו לזמן קצר..”