קריאה בספריו של <mark>הנרי מילר</mark> תמיד מסתיימת ברגשות מעורבים, הוא כותב כל מה שעובר לו בראש ללא סינון ועם כל השומנים העודפים. ידיוע שבספריו של מילר כמעט ואין עריכה. אין ספק שהוא כותב היטב, ישנם קטעים בספר שהם יוצאים מן הכלל וישנם קטעים שהיה אפשר לקצר בהם משמעותית או להוציאם לגמריי. עדיין הקריאה במילר עם כל השומן העודף היא מהנה ביותר.

ספר זה נחשב על ידי רבים הטוב שבספריו. ממש לפני פרוץ מלחה"ע השניה ב-19

<mark>הנרי מילר</mark> (1891-1980) יודע לכתוב היטב, הוא כותב גס מאוד, אולי הספר הכי גס שקראתי, הוא כותב הרבה מזרם התודעה ולדבריו הוא לא מצנזר ולא עורך את שכתב, מה שעובר בראשו נכתב ונשאר כמות שהוא. הוא מתאר הרבה את שהוא חווה, לעיתים הוא הוזה או חולם וכותב בצורה סוריאליסטית ואז לעתים לא מצליחים להבין כלום. מה שבטוח <mark>הנרי מילר</mark> יכול לרתק, יכול לשעמם, יכול לגרום לכם לבחילה, אך הוא לעולם לא ישאיר אתכם אדישים.

מילר

לדברי ההוצאה אחד הספרים המוצלחים של <mark>הנרי מילר</mark>. סיפורו של אדם המנסה לשרוד בעיר הכאוטית ניו-יורק. ידוע כי <mark>הנרי מילר</mark> נהג לכתוב כל מה שעבר במוחו וכמעט ולא ערך או צינזר את ספריו וכך זה מרגיש.. בנוסף ספר זה נכתב בשיטת זרם התודעה, התוצאה מלל רב ומיותר. אף על פי כן מילר יודע לכתוב היטב ומעניין. מילר כותב נוקב, גס, ציני ומבדר. לא כל אחד יאהב, אך יש בו ייחוד בספר זה.

הספרים של <mark>הנרי מילר</mark> הם בעצם יומנים על חייו, בלי איזשהו מבנה של סיפור יוצא דופן, רחוק מכך. גם הדמויות בספריו הן פשוט כל חבריו הסובבים אותו לאורך חייו, ועוד אנשים שנקרים לאורך חייו. אך היופי שבספריו הוא לא איזה סיפור מרתק שהוא בנה, אלא הדפים על גבי דפים של הגיגים מופלאים. החוכמה הכי עמוקה שיש. הוא הרפתקן ללא לאות של נבכי הנפש, והוא עובד עם חומרים מהאמת. מהאמת הכי עמוקה שיכולה להיות. ומה שיוצא זה דפי

לפני כמה שבועות חזרתי מפריז והספר הזה שהגיע אליי במקרה, עניין אותי כי הייתי בקלישי בכיכר ובשדרות שנושאות את השם הנ"ל ובהרבה מאוד אתרים פריזאים שמוזכרים בספר הזה. אז קודם כל נתחיל מכך שאין בספר שום "ימים שקטים". פריז של שנות העשרים והשלושים בין מלחמות העולם במאה הקודמת משכה אליה אמריקנים רבים. באותה תקופה הדולאר האמריקני היה "מלך" חשוב וכבד. הוא איפשר אז לאמריקנים רבים לחיות בפריז בזיל-הזול בהשוואה

"ומה עם זה?-זה אינו ספר,זוהי רכילות,השמצה,הוצאת דיבה.זה אינו ספר במובן הרגיל של המילה.לא,זוהי פגיעה מתמשכת,גוש רוק בפרצוף של האמנות,בעיטה בביצים של האל,האדם,הגורל,הזמן,האהבה,היופי...."
כך פותח <mark>הנרי מילר</mark> את ספרו חוג הסרטן.הספר בהחלט לא יצירת מופת,הבעיטה בביצים של האל מתבטאת בזלזול של המחבר לאיזה כומר ואיזה רב שמופיעים ונעלמים אחרי כמה גידופים.הבעיטה בביצים של היופי והאהבה מתבטאת בזה שכל הנשים בספר

סיפור אהבה מלא אהבה לחיים. אין עוד הרבה סופרים כמו <mark>הנרי מילר</mark>, שרוצים לבלוע את החיים בלי כל חשש ובלי פאסימיות (כמעט). מומלץ לא רק כיצירה ספרותית (התיאורים של מילר ענקיים גם ככה) אלא גם כמין מדריך לחיים.

כש<mark>הנרי מילר</mark> קורא לאשה שהוא פוגש בקפה- גוש בשרהוא מעיד על עצמו כאלף עדים שאינו אלא בהמה מהסוג הגרוע ביותר, המעשה בין גבר לאשה הוא פתח לחוויה העמוקה ביותר בקיום, <mark>הנרי מילר</mark> שחונן בבינה יתירה, ביכולת לחדור אל המציאות ולראות מעבר לשטחי נפל כל-כך בקלות לא מפני שעשה מה שעשה, כולנו בני אדם, בשר ודם, הגברים שבינינו ודאי היו שמחים להשכיב כל נקבה חולפת אבל- גם מהרצון הזה צריך ואפשר להשתחרר, כזוכים להתעלות עם