“האמת לא חשבתי שהספר הזה יהיה קשור בכלל למשהו שאני מכיר. לקחתי אותו בגלל שבשבוע הבא אישתי לוקחת אותי ואת הילדים לאיסלנד ואני לפני שאני נוסע למקום שאני לא מכיר אותו אוהב לקרוא משהו משם בשביל שיהיה לי המושג לאיפה אני מגיע. בגלל שאין הרבה סופרים מאיסלנד לקחתי את זה ופתאום אני מוצא סיפור שכאילו קראתי אותו בעיתון.

אני יתן לכם לדמיין כמה דברים:
1. תדמיינו ארץ שיש שמה אישה צעירה שבאה לעבוד אצל אחד מהראשי מדינה בבית בנקיון וגם לעזור עם הילדים. היא אין לה השכלה וגם לא מתעניינת בפוליטיקה. פתאום היא מגלה שהיא עובדת אצל מישהו שחושב מהמדינה זה העסק הפרטי שלו והוא בשביל להרויח רוצה לקחת איזה מקום ולתת אותו לטייקונים שיעשו שם את העסקים שלהם מהאוצרות טבע של המדינה. אם במקרה יצא לכם בדמיון אסדות גז ונובל אנרג'י והים התיכון אז תדעו שזה לא זה. במקום זה יש ים אחר ואמריקאים אחרים ותחנת אטום אבל הדמיון שלי ושלכם עובד אותו הדבר.
2. תדמיינו שיום אחד הראש מדינה הזה קורא למשרתת שבאה לעבוד אצלם ומראה לה משחק כזה עגול קטן שיש בו כדורים וצריך להכניס אותם לחורים. בזמן שהיא משחקת עם המשחק נכנסת האישה שלו. אחרי שהיא רואה את זה היא מתחרפנת וצורחת על בעלה צרחות שנשמע בהן קול לא של בנאדם מרוב שהיסטריות וגם זורקת את הנעל שלה על הקיר. גם פה יכול להיות שהדמיון שלנו עובד אותו דבר.
3. תדמיינו שהילדים של האחד מהראשי מדינה הזה חושבים שהם יכולים לעשות מה שבא להם בלי להשתין ממטר על אף בנאדם ועל אף חוק וגם פה אני חושב שיש לנו מול העיניים אולי אותו הדבר.

בקיצור הספר הזה שהוא ישן הוא גם קצת מצחיק וגם עצוב כמה שהוא דומה למה שהולך אצלנו אבל חוץ מזה הוא גם משעמם. אפילו שאני מסכים עם כל מה שהוא אומר על המדינה ועל איך צריך לחלק הכל בין האנשים ואיך אסור שיתנהגו עם נשים היה לי משעמם. אולי זה בגלל כל הסיפורים שהם קוראים להם סאגות מההיסטוריה העתיקה של איסלנד שאו לא קורה בהם כלום או שזה כמו סיפורים של ילדים קטנים אבל האמת בשבילי זה לא היה מעניין. זה עזר לי לישון כמו שצריך. מה שלקחתי מזה זה שאולי באיסלנד יש להם שפה משלהם וסיפורים על ההסטוריה שלהם ועל כל הגיבורים שלהם אבל בסוף אני מרגיש כאילו חוץ מזה פה ושם הכל אותו דבר. (וגם בסוגריים אני יגיד לכם שאפילו שאומרים ששמה זה הארץ הכי יקרה בעולם הסתכלתי באינטרנט על המחירים שיש אצלם בסופר וגם זה בדיוק אותו דבר כמו פה. לפעמים אני חושב שיש משהו טוב בזה שאצלנו כל כך יקר בגלל שאז מתי שאתה הולך בחוץ זה או נראה לך זול או שבדיוק אותו דבר).”

“אני אוהבת את ספריו של הלדור לכסנס, סופר איסלנדי-"שי עגנון" איסלנדי, שבכתביו ניתן לחוש בהערצתו הגדולה לערכים הבסיסיים והעתיקים של בני האומה הצפונית הזו.

מתוך ספריו של הלדור לכסנס נושבת רוח הצפון ובין דפי הספר נשמע פכפוך הנחלים. אבל הקור הצפוני אצלו מתואר בחום רב, בחומם של עצי ההסקה שהופכים לגחלים מלחשות את סודם של האיסלנדים – אנשי הצפון הפשוטים. אלה, היצוקים עמוק בטבע הפראי והאלמותי. אלה הם אנשי הצפון של לכסנס, צמודים לתרבות הסאגות האיסלנדיות המיתולוגיות מהם ינקו את ההצמדות לקרקע, לערכים פשוטים, טהורים ועתיקים, לערכים המושתתים על אנושיות אמיתית, תמימה וטהורה. ריקה מחומר ומלאה ברוח, רוח הצפון.

אחת הדמויות מהרי הצפון היא "אוגלה" (ינשוף)- המשרתת הכפרית הענייה שבאה לעבוד בדרום, בביתו המפואר של חבר הפרלמנט האיסלנדי, הדוקטור בואי ארלנד ומשפחתו בריקיאויק בירת איסלנד, על מנת לחסוך די כסף כדי ללמוד לנגן בעוגב. והיא מביטה בתמונות שתלויות על קירות בביתו המפואר שמהן ניבט טבע הצפון. ובתמונות היא רואה טבע מת. או כמו שכותב לכסנס, תמונות על ציפור ללא תנועה, ציפור קרה ודוממת, פוחלץ של ציפור. "תמונה של ציפור מתה אינה תמונה של ציפור אלא של מוות!". כך בדיוק רואה לכסנס את תרבות "האטום" – היא התרבות המודרנית. הטבע הדינמי, רב התנועה והשינוי המתמיד הופך לתמונה דוממת על קיר, והחיות שבטבע הופכות לחיות הבית: מצחצח רצפה חשמלי ושואב אבק.

אוגלה פוגשת את בני ביתו של הדוקטור ובעיקר ארבעת ילדיו הפרועים והחצופים שמעמדם ועושרם מעמידים אותם מולה. היא כפריה חזקה, שורשית וערכית והם ילדי תפנוקים, ריקניים - תוצרי תרבות המערב הקפיטליסטית. כמו כן היא פוגשת דמויות שונות שמשפיעות על חייה ומשנות את עתידה.

לכסנס מתאר בצורה מאוד מצחיקה וקולחת את המפגש בין שתי התרבויות. תרבות המערב הקפיטליסטית, האכזרית לעיתים – חברה בצל איום פצצת האטום. ומולה, נמצאת החברה המסורתית, השורשית המושתתת על סיפורי העם והסאגות ומאות שנים של שותפות, צניעות ואמונה בטבעי. דרך דמותה של אוגלה בתו של איש סוסי הבר ["והיכן תמצא כוכבת-קולנוע שריחה נפלא כריח חטמו של סוס הבר?" ] ניכרת העדפתו של לכסנס לערכים הישנים אך הטובים של איסלנד ארץ הצפון.”

“הלדור לכסנס. תחנת אטום. עם עובד. 1970 (נכתב 1953)
הצפון המסורתי, על ערכיו ומימרותיו העתיקים הלקוחים מן המיתולוגיה האיסלנדית והתיאולוגיה הנוצרית ימיביניימית, מיוצג על ידי בחורה בריאה בנפשה ובעלת יכולת התבוננות מצוינת, המגיעה העירה לטפל במשפחה בעלת השפעה פוליטית.
כיוון שאינה חוששת מעבודה, מאנשים, מאי השפעה או מאי ודאות ולא מריקנות ערכית, היא מצליחה לשרוד את משוגותיהם של הסובבים אותה ולהביט עליהם בחמלה אנושית ומורכבות. היא אינה מאוימת על ידיהם וגם לא ממש ניתנת לניצול. ערכי המסורת (הבריאים) שהביאה עוברים באופן טבעי לגישה מרכסיסטית אנטי נצלנית בראותה את הפרולטריון הנעשק, הקפיטליזם היוצר זונות, ילדים ננטשים וריקנות בורגנית. אם המשפחה מייצגת צביעות בורגנית, אגואיזם ואת אי יכולתו של השבע להזדהות עם הרעב. הנערה היא בעלת שורשים מוסריים, יש לה אחיזה בקיום האנושי ויש לה מטרות. התייחסותה לילדים מפונקים דומה להתייחסותה לגברים מתחרמנים, מבחינתה כולם זקוקים ל: אהבה, גבולות וחינוך. פעולותיה נטועות ב "קומנסנס" של האיש הפשוט שהשכלתו משרתת את קיומו. הספר נפלא גם בשל התרגום של ג. אריוך.
שושן ממליצה בחום”

“קראתי את הספר הזה בפעם השניה בתוך עשרה חודשים. ספר טוב, חכם, סוריאליסטי וסרקסטי על רקע איסלנד של שנות החמישים. עיקרו ביקורת על האנשים המגיעים לעסוק בפוליטיקה, בעבריינות, עד כמה גדולה הקרבה ביניהם, עד כמה רוב האנשים תמימים מכדי לקחת חלק במשחקים האלה, ומרתק עד כמה הדברים הם אוניברסליים ומנותקי תקופה, יכול היה הספר להיכתב למשל על ישראל בכל תקופה מאז היא קיימת. יש בספר גם ספור עלילה, אם כי לא יותר מדי משמעותי והוא גם עוסק במתח שבין העיר לכפר, בין התחכום והמודרניצזיה לפשטות הטבע, על ריקנות כהני הדת (כל דת) ועל אמונה וחוסר אמונה והכל כתוב בנימה סוריאליסטית כאילו לא מדובר בעולם האמיתי, למרות שברור שכך הוא. אפשר להבין מדוע הוענק להלדור לכסנס פרס נובל לספרות. בדרך לחפש עוד ספרים שלו (למען האמת יש לי על המדף כבר את "עוד הדג ישיר"). אגב, גם התרגום של ג. אריוך מעולה, למרות (ואלי הודות לכך) שהוא מעט ארכאי בהתאם לשנה בה נעשה (אני מת על תרגומים ארכאיים, אז אולי זו לא מעלה...)”