“מה טוב יותר: לחיות חיי נצח עם מסורת ארוכת שנים ושלווה או לחיות חיים קצרים ומרגשים עם חידושים והמצאות? וכפועל יוצא מכך: האם כדאי לבחורה להתחתן ולחוות את חייה עם מישהו מוכר וידוע או שחיים לצד בחור זר, מעניין ולא מוכר, עדיפים?
"היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה, בזמן שדעתן קצה עליהן, יוצאין חוץ לחומה והן מתים." — תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ו.
זוהי העיר לוז. הכל בה צפוי והחיים שבה מתנהלים על מי מנוחות, עד לאותו יום גורלי שבו מופיע זר בשער ומבקש מים. שוער העיר, שתפקידו למנוע כניסה של זרים, משקה באותה עת את הצמחים, וחושב שאם לצמחים מגיע מים הרי שלאדם, גם אם הוא זר, צריך להגיש מים. בדיוק באותו רגע עובר במקום צעיר, שאפשר לכנותו קל דעת, מתעניין בזר, ומזמינו לתוך העיר.
ואדם זר, מארץ רחוקה, עם שעון ואקדח, מזעזע את החיים המוכרים. יש שאוהבים אותו יש ששונאים אותו. הוא עצמו מנסה להיות אורח מנומס, שרק מספר סיפורים, אבל סיפורים אלה יוצרים בלבול ברגשות של כולם, רגשות שהופכים מדי פעם גם למהומות.
אני כותבת את הביקורת הזאת בעקבות ביקורת של yaelhar, על 'מקבת'. ביקורת שהזכירה לי שגם לנו, דוברי העברית, יש מחזות מצויינים, ומשום מה אנחנו די שוכחים את שלנו.
בלוז הוא מחזה מצויין, שמלווה אותי שנים רבות. קצת עלילתי, קצת פילוסופי, ובעיקר מעורר מחשבה על המושג 'חיים טובים'.
חפשו בספריות או בחנויות יד שניה - לא תתאכזבו.”