ביקורת ספרותית על דייזי ג'ונס והסיקס מאת טיילור ג'נקינס-ריד
ספר מעולה

---

תקשיבו...אני חושבת שהוא מעולה.
לא ציפיתי להתחבר לכתיבה הדוקומנטרית, אבל מסתבר שזה עובד עבורי.
וואו, מלא זמן לא נהניתי ככה מספר. בטח שלא טסתי אותו בכזו מהירות.
התחלתי לקרוא את הפרק הראשון בהיסוס, כי אני לא רגילה, אבל המילים האחרונות של הפרק הראשון...
הן גרמו לי להתרגש ממה שעומד לקרות.

הספר מסופר בצורת ראיון עם חברי הלהקה והאנשים שהקיפו אותה, שנים אחרי שהיא התפרקה.
יש הרבה דמויות, וקצת קשה לעקוב אחרי מי עושה מה, אז אני ממליצה להשאיר סימן איפה שנכנסת דמות חדשה.
שיערתי מהר מאוד מי מהדמויות שמספרים עליהן כבר לא בחיים, כי אם הדמות לא מדברת ונותנת את זווית הראייה שלה, היא כנראה נפטרה.
אבל היו כמה הפתעות בנוגע לזה בסוף.

אהבתי את המתח שליווה אותו, לקרוא את מה שדמות אחת אומרת, ואז לשמוע מיד את הדמות השנייה מספרת משהו אחר...זה היה משעשע.
אתה פשוט לא בטוח לאיזו גרסה להאמין, אבל זה גם איכשהו לא משנה.
אני פשוט האמנתי לבן אדם האחרון שנתן את הגרסה שלו למה שקרה.
אם אחד הגברים אמר:"היא לבשה חולצה לבנה", ומיד אחר כך מישהי אומרת:"היא לבשה גופיה צהובה" - אז ברור שאני אאמין לאישה, לא רק כי היא אישה, פשוט כי זה שהתגובה שלה כתובה מיד אחריו, עושה רושם שהיא מתקנת את מה שהוא אמר כי הוא פשוט טועה.

זה היה ממתק עבורי.
אני לא בטוחה אם באמת מגיע לו 5 כוכבים, אבל פאק איט, נהניתי כמו שלא נהניתי הרבה זמן, וממש לא מתחשק לי להיות אובייקטיבית כרגע.

ידעתי שני דברים בזמן שקראתי אותו:
1. אני אחשוב עליו שוב בעתיד.
2. אני בטוח ארצה לקרוא אותו שוב, כי קראתי אותו מהר מדי, ואני אתגעגע לדייזי.
- לא רציתי שזה יסתיים.

לא חשבתי שהספר הזה יהיה בשבילי, כי סיפור על להקת רוקנרול של שנות ה-70 פשוט לא נשמע כמו משהו שיעניין אותי.
תכלס, אני מבינה שחשבתי ככה כי אני פשוט לא ממש מבינה במוזיקה, ואין לי מושג מה "רוקנרול" בכלל אומר.
אבל טעיתי, זה היה בדיוק הטעם שלי.
הסיבה שהעיקרית שהספר הזה עבד כל כך טוב עבורי, היא כי אני מישהי שבאמת אוהבת מוזיקה, וגם אם אני לא מבינה הכל, זה לא משנה לי.
הספר הזה מתאים לכל מי שחושב שהוא שמבין את הקסם שבמוזיקה.

אני פשוט אוהבת את זה.
לקרוא על הופעות, אנרגיה מחשמלת על הבמה, מתח בין חברי הלהקה, וגם על תהליך היצירה של המוזיקה...הכתיבה, ההקלטות והוויכוחים.
כנראה שלא הבנתי הכל, אבל לא הרגשתי את זה בכלל, כי פשוט כל כך נהניתי להיות שם.
זבוב על הקיר.

בסוף הספר יש מקבץ של השירים מהאלבום שאל התהליך שלו אנחנו נחשפים במהלך הספר, וזה גם מה שכתוב בעמוד הראשון.
העמוד הראשון לרגע בלבל אותי ותהיתי אם אולי זה דווקא כן סיפור אמיתי כי "הערת המחברת", פשוט נשמע כאילו זו הסופרת כתבה - אבל לא.
זה סיפור בדיוני לגמרי, וזו לא הייתה המחברת של הספר, אלא זאת שראיינה את חברי הלהקה.
הספר הזה באמת עף.
חיצונית הוא ממש יפה בעיניי, עמוד השדרה שלו ורוד פוקסיה והגב שלו סגול, בצבעים מאוד דומים לאלה שרואים בכריכה.

אני חושבת שזה ה-ספר לקרוא במחסום קריאה, בעיקר אם אתם אוהבים מוזיקה וסיפורי תהילה.(ולא אכפת לכם לקרוא קצת על סמים)

בחרתי לקרוא את הספר הזה כי חשבתי שהוא יהיה קליל אבל מהנה כמו לקרוא כתבה ממש טובה בעיתון.
ואני לא בטוחה אם זה באמת אותו דבר כמו עיתון - אבל הוא אכן היה קליל כמו שציפיתי ונהניתי מכל רגע
נהניתי מכל רגע, מכל עמוד, מכל חלק, וזה משהו שממש ממש היה חסר לי בספרים אחרים שקראתי בשנה האחרונה.
לא הייתי צריכה להכריח את עצמי לקרוא אותו, רק להתחיל אותו, וברגע שהתחלתי - התלהבתי ממנו כי הוא פשוט נשמע כמו סיפור שאני רוצה לשמוע.

חשוב לי רגע לציין, למרות שאני אכן מסכימה עם מה שכתוב למעלה "כיף פרוע מההתחלה ועד הסוף" - עדיין היו בו רגעים שריגשו אותי.
ועכשיו אני נזכרת שרציתי לשתף אתכם בציטוטים האהובים עליי מהספר.
כמעט שכחתי מזה, כבר שקראתי אותם ידעתי שאני ארצה לשלב אותם בסקירה, אבל בגלל שסיימתי אותו כל כך מסופקת...נזכרתי בזה רק עכשיו.

יש בספר הזה הרבה סצנות ודיבורים על סמים, אז הרבה מהדברים שריגשו אותי היו קשורים לגמילה מסמים ואלכוהול, ועל להיות נקי עבור המשפחה שלך.
הציטוט הראשון מדבר על זה, אבל אני לא ארחיב מתי הוא נאמר ועל ידי מי כדי שלא יהיה ספוילר:

"אני חושבת שצריך להאמין בבני אדם גם כשהם עוד לא הוכיחו שהם ראויים לזה. אחרת זה לא נקרא להאמין, נכון?"

זה כל כך פשוט, אבל כל כך לא מובן מאליו.
הרבה פעמים אנשים מבקשים מאנשים אחרים להוכיח להם שהם ראויים לאמון, אז זה ריגש אותי כי הבנתי שזה לא אמור להיות ככה.
שאם באמת היית מאמין במישהו, לא היית מוותר עליו בסימן הראשון לחולשה.
-

הציטוט השני:

"היום אני כבר לא מאמינה בנפשות תאומות ולא מחפשת שום דבר. אבל אם הייתי מאמינה, הייתי חושבת שנפש תאומה של מישהו צריכה להיות כזאת שיש לה את כל הדברים שלו אין, ושזקוקה לכל הדברים שלו יש. ולא כזו שסובלת מאותן בעיות."

זה פשוט ריגש אותי, כי זה נאמר במיקום המושלם, ובגלל האנשים שאליהם הדמות כנראה התכוונה כשהיא אמרה את זה, זה גם הכאיב בקטע טוב.

אני חושבת שבספר הזה קרו הרבה דברים, שפשוט קיבלתי ולא האשמתי אף אחד עליהם.
כאילו, הדמויות היו כל כך אמינות, אנושיות, שלא יכולתי להתעצבן ולחשוב שאחד מהם צודק ושהאחר טועה.

הבנתי את כולם, התחברתי לכולם, אפילו לאדי שהצחיק אותי כי הסיפור שלו היה כל כך שולי בהתחשב בכל הדרמה שקרתה מסביב.
אני חושבת שעדיף לבוא לספר הזה מבלי לדעת שום דבר, אז אני לא אספר על הדמויות.

בסופו של דבר, זו פשוט הייתה חוויה כל כך מהנה עבורי.
היא הרגישה מאוד אמינה, אז אני לא יכולה לכעוס על שום דבר שקרה - כי לא הייתה לי שום ציפייה לאיך שהדברים יסתיימו.
לא ציפיתי לסוף המושלם, כי לא ידעתי מהו הסוף המושלם בעיניי לספר הזה.
אני חושבת שזה אפשרי עבור אנשים אחרים להתאכזב מהסוף, אז אני אומרת את זה למי שרוצה לקרוא - מראש אל תצפו, פשוט תקראו ותספגו את מה שיש.
בעיניי כל הקטע של הספר הזה, זה שבחיים האמיתיים אף אחד לא מושלם, וכל אחד באמת נותן את ההכי טוב שלו.

זה פשוט נורא מרגש אותי עכשיו כשאני חושבת על זה.
איך שאומנים שמים את הלב שלהם על השולחן.
איך שהמוזיקה יכולה לתפוס את כל המקום בלב שלך, את כל ההוויה שלך, וברמה שזה כבר לא משנה לך מה יהיה המחיר.

אנשים שעושים טעויות כי הם אנושיים, אנשים שהולכים אחרי הלב גם כשהם יודעים שזו טעות...
אנשים מוכשרים, מקוריים, כריזמטיים, שלא רואים כמה הם זוהרים כי הנפש שלהם כל כך שרוטה...
הם פשוט יפיפיים בעיניי.
-

לשאר הביקורות שלי:
https://did.li/XUZYH

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על דייזי ג'ונס והסיקס