לא הייתי שם מאז, אבל לפני 30 שנה, בין רחוב מחניים ליד אליהו, היה כפר. לא סתם קראו לו כפר שלם, זה אשכרה היה ככה, עם שבילים חוליים ושטחים גדולים בין בית לבית, פחון לפחון, ככה שאם נגיד מישהו ניגן בתופים לא היתה שום בעיה להתאמן גם באמצע הלילה בלי שזה יפריע לאיזה שכן. באותה תקופה פחות או יותר, אמצע שנות השמונים, התחילו לבנות מין קסבאות כאלה חדשות מאחורי כפר שלם והציעו לתושבים להחליף את הבתים שלהם בדירו

ציון כולל 5- מצוין
ספר מיוחד
כמה שיטות קיימות להביא לתודעה של הציבור מצב של קבוצת אוכלוסייה "מקודמת", הפגנות, עלונים, מאמרים בעיתונות, יחסי ציבור ועוד.
ספר זה מציג דרך מיוחדת והיא ה"איפכא מסתברא" או "ונהפוך הוא" ייחודי. במחשבה שניה ניתן לקרוא לזה " שיטת סלאח שבתי" , שם מטרת המהלך לקבל שיכון וכאן להציב ראי ללבנים, שוטרים ובעלי תפקיד ובעיקר לשחורים עצמם.
בעיירה שכוחת אל בשם דיקנס , העומדת להי

ספר חתרני ופרוע במיוחד. שפה עסיסית, שפת רחוב בהרבה מקרים, הרבה הברקות לשוניות ומעל הכל סיפורו של צעיר שחור "כושי" בשם הלא שחור לגמרי גונאר קאופמן. הוא מצטיין כמשורר רחוב, כדורסלן מצטיין שעוקר עם אמו ואחיותיו מסנטה מוניקה הלבנה לגטו השחור של הילסייד בלוס אנג'לס של מהומות השחורים בתקופת הזיכוי של השוטרים שתקפו את רודני קינג ב-1992. מתחבר לכנופיית הכרישים החמושים כאשר התחום שבו הוא מצטיין כתיבת שירים

#
אני מודה שהגזענות נגד שחורים בארה"ב לא ממש נוגעת לי. כמו כולם גם אני יודעת לצקצק בלשון ולהגיד "זה פשוט נורא" על אפלייה של אנשים רק כי צבע עורם שונה. אבל באמת – דמעותי אינן זולגות. במקרה הזה אני מאמינה באדיקות ב"עניי עירך קודמים". יש לי מספיק עוולות להתפלש בהן כאן – די והותר ואפילו מעל המידה הממוצעת. אז מבחינתי שאחרים יטפלו – או שלא – בעוולות שלהם (אני יודעת כמה פרובינציאלית אני נשמעת) (מצד שני

כרגיל אצלי התחלתי לקרוא את הספר הזה באופן מקרי לחלוטין. הוא יצא ב"עם עובד" שהיא הוצאה מכובדת ומעין "תו איכות" לספרים.
אני יכול להבין מדוע אהבו אותו בעולם האנגלו-סקסי. (הוא זכה בפרסים)
פשוט כי הוא מתרכז ביחסים בין הגזעים. ליתר דיוק באפליית השחורים בארצות הברית...
העניין הוא שמדובר בספר קומי עם עלילה מופרכת לחלוטין של בן של איש רוח אקדמאי שגדל במין עיירת פרברים שחורה של לוס אנג'לס
והוא רוצה מסי

ספרו של <mark>בייטי</mark> הוא רומן יוצא דופן בכל מובן שהוא - ספרותי, הומוריסטי, אירוני, שנון, תרבותי, לשוני, תיאורי ועוד. קריאת הספר הסבה לי הנאה צרופה. כל מילה נוספת היא ספויילר. אציין רק דבר אחד ספציפי שלא יקלקל למי שעדיין רוצה להינות מהספר בלי ספויילרים - מדוע הספר נפתח בתיאור של הערעור על פס"ד לבימש"ע של ארצות הברית? כי לדעתי זאת האמירה המשמעותית ביותר בספר שעוסק בגזענות. הקורא נכנס ישר לראש של <mark>בייטי</mark>, מחב

ספר מצוין. כתוב בצורה קולחת, משעשעת, פרועה ונותן תמונה מאוד כואבת מחד וסטירית מאידך על הנושא של הגזענות כלפי השחורים. יש כאן כעין מראה בה המחבר מציב על האוכלוסייה שלו השחורים בעיירה הדמיונית דיקנס בפרברי לוס אנג'לס.מאוד נהניתי מהספר וההבטחה על הדש האחורי מתקיימת בספר הזה. הרעיון של החזרת ההפרדה הגזעית ואיך שזה מתקבל ע"י השופט השחור היחידי בבית המשפט העליון של ארה"ב היא סצינה בלתי נשכחת.

נשברתי אחרי 50 עמודים. זה לא קורה לי הרבה, וכשזה קורה אני בד"כ לא כותב ביקורת, אבל הספר הזה כ"כ מעצבן שלא יכולתי להתאפק. מעולם לא נתקלתי בכזה גיבוב של רפרנסים אמריקאים שלא אומרים לי כלום. את 50 העמודים שקראתי אפשר לסכם במשפט אחד: הגיבור הוא שחור סטלן שנמצא בבית משפט ואבא שלו גנוב. לגבי כל השאר - אין לי מושג מה כתוב שם, לא הבנתי כלום.
אני רואה שהספר מקבל פה (ובכלל) ביקורות טובות, אז מתנצל אם אני מ