#
אני מודה שהגזענות נגד שחורים בארה"ב לא ממש נוגעת לי. כמו כולם גם אני יודעת לצקצק בלשון ולהגיד "זה פשוט נורא" על אפלייה של אנשים רק כי צבע עורם שונה. אבל באמת – דמעותי אינן זולגות. במקרה הזה אני מאמינה באדיקות ב"עניי עירך קודמים". יש לי מספיק עוולות להתפלש בהן כאן – די והותר ואפילו מעל המידה הממוצעת. אז מבחינתי שאחרים יטפלו – או שלא – בעוולות שלהם (אני יודעת כמה פרובינציאלית אני נשמעת) (מצד שני כמה עלוב זה להוקיע אחרים, ולהיות עיוור למעשיך)
הספר הזה, שעוסק בין השאר בגזענות על רקע צבע עור, הוא ספר שונה. הוא שנון – למרות שלא נראה כי נכתב בשביל להצחיק (והוא באמת לא מצחיק בדרך כלל) הוא מתאר התנהגויות של שחורים ובעיקר מתאר את התוצאה של גזענות. והתוצאה היא שקורבנות הגזענות מחונכים להאמין לה בעצמם. הם יודעים ש"מגיע להם" שידחו אותם, כי ברור שמה שאומרים עליהם הוא נכון. בעיני עצמם הם מכוערים, בורים, לא אמינים, עצלנים בדיוק כמו שאמרו עליהם הלבנים.
"אולי קשה להאמין כשאדם שחור אומר את זה, אבל אני בחיים לא גנבתי כלום ... בחיים לא פרצתי לבית. לא שדדתי חנות משקאות באיומי אקדח. לא עליתי לאוטובוס צפוף או לרכבת תחתית, התיישבתי במושב ששמור לזקנים, שלפתי את הזין הענק שלי ואוננתי עד הרפיה בהבעה סוטה"
בייאטי מצליף ללא רחם בבני גזעו. בהתנהגויות המיוחסות לגזע, בסטיריאוטיפים שהכושים שותפים להם. הוא משפריץ איזכורי תרבות (לא מוכרים לי) והיגדים בוטים ולא תקינים פוליטית, כשרובם מכוונים כלפי השחורים. הלבנים, לפי בייאטי, כבר לא במשחק הזה. השחורים עושים את זה כל כך יותר טוב, שהם לא צריכים שלבנים יהיו גזעניים כלפיהם. הם בעצמם גזעניים כלפי שחורים יותר מהלבנים.
לרוב הערכתי את השנינות אף שהיא לא הצחיקה אותי. אבל היה קטע – ניסיון לשכתב את "הקלברי פין" ע"י אחד האידיאולוגים השחורים - שהפך ל "הרפתקאותיהם נטולות הגסויות ומסעותיהם האינטלקטואליים והרוחניים של ג'ים האפרו־אמריקאי ובן טיפוחיו הצעיר, האח הלבן האקלברי פין, בחיפושיהם אחר היחידה המשפחתית השחורה האבודה" זה בהחלט הצחיק אותי.
באופן אינטלקטואלי הערכתי את הספר, אליו הגעתי בזכות הביקורת של טרי (תודה). באופן רגשי - כלל לא. בחלקו כי אני לא מודעת וכמעט לא מכירה סממני תרבות שחורה וסטיריאוטיפים גזעיים הנפוצים בארה"ב, ועל בורות משלמים בהבנה לקוייה. אבל בעיקר מפני שכמו שכתבתי בהתחלה – הנושא של גזענות נגד שחורים לא ממש נוגע לי. כך שחלק משמעותי מהסיבה להתלהב מספר (שזכה, כנראה בצדק, במאן-בוקר) לא הגיעה אל רגשותי וככזה – נותר זר ומנוכר. ספר שכתוב מצויין בשפה לא תקינה פוליטית, שמחתי שקראתי אותו אבל הוא לא שאב אותי אליו. בשכל אני יודעת שהוא ספר טוב, אבל הרגש שלי לא משתתף.


















