לא הייתי שם מאז, אבל לפני 30 שנה, בין רחוב מחניים ליד אליהו, היה כפר. לא סתם קראו לו כפר שלם, זה אשכרה היה ככה, עם שבילים חוליים ושטחים גדולים בין בית לבית, פחון לפחון, ככה שאם נגיד מישהו ניגן בתופים לא היתה שום בעיה להתאמן גם באמצע הלילה בלי שזה יפריע לאיזה שכן. באותה תקופה פחות או יותר, אמצע שנות השמונים, התחילו לבנות מין קסבאות כאלה חדשות מאחורי כפר שלם והציעו לתושבים להחליף את הבתים שלהם בדירות שבעים מטר מצופות חרסינה שמודבקת בדבק עם זמן מחצית חיים של שלוש שנים בערך. חלק הסכימו, אני לא יודעת אם בגלל הבוהק של החרסינות הלבנות ההן או מפני שנמאס להם לבוסס בבוץ בחורף ולהעמיד דליים מתחת לחורים או אולי סתם התחשק להם שתהיה איזה כתובת מסודרת ושיוכלו לשלוח להם דואר. באמת שאין לי מושג. אבל היו גם כאלה שלא. היה לי חניך אחד שגר בבית כזה ואהב לנגן ואהב לחיות שם והוא, כמו המשפחה שלו, לא יכול היה לדמיין חיים במקום אחר. לא היה אכפת לו מהסטיגמות, בשבילו זה היה הבית, כזה ששווה להלחם עליו.
חייתי שם שנתיים. אני חושבת שהן היו שנים משמעותיות מבחינת ההבנה שלי את המקום שבו אני חיה. באתי לשם מקריית חיים מזרחית. זה חשוב המזרחית, כי היא היתה מעוז של מעמד ביניים פועלי, בניגוד למערבית שהיתה שכונה של שיכוני עולים. זה היה משהו שטרחת לציין, אם היית מקריית חיים. ואחרי חמש שנים של אינטגרציה בבית הספר התיכון היחיד שהיה בקריה, במהלכן הפנמתי תיוג והתנשאות, עברתי לדרום תל אביב. פתאם היו לי חניכים, בני גילי, חלקם חכמים ומוכשרים, שלמדו בשבח במסלולים של 3/3 (שלושה ימי לימודים ושלושה ימי עבודה) כי זה מה שהיועצת בעירוני ט' המליצה להורים שלהם לעשות כשהם עשו קצת בעיות בבית הספר.
אני יכולה להמשיך עם זה עוד קצת או עוד הרבה, אבל לא נראה לי שצריך. גם עם הזמן את מבינה שאפליה זה משהו עם תאריך תפוגה. זה לא שהיא בהכרח נעלמת, רק שבאיזשהו שלב, בעיקר אם היא כבר זכתה להכרה, זה נהיה לא סקסי לדבר עליה. את פתאם קולטת שאם תמשיכי יושיבו אותך על הכסא של הילד המתבכיין שאף אחד כבר לא מקשיב לו, לא רק כי בגלל הבכי לא מבינים את המילים אלא גם מפני שדי. נמאס.
לפול בייטי לא נמאס, אבל הוא גם הכי רחוק מילד מתבכיין. פול בייטי מדבר על גזענות אמריקאית ועל אפליה נגד שחורים ממקום של מי שנולד לתוך הדבר הזה, שכבר ראה הכל, את האפליה ואת האפליה המתקנת ואת הפוסט אפליה והפוסט מתקנת, ויש לו מה להגיד גם על המפלים וגם על המופלים, על היחס שלהם לגזענות ועל ההעלמות או אי ההעלמות שלה. והיופי זה שהוא עושה את זה מצחיק. ממש ממש מצחיק. זה לא מצחיק במקרה. הוא מתכוון להצחיק ומתכוון להיות שנון ומתכוון לאזכר את כל מה שהוא יודע, מה שעלול להוציא אותך עם התנגדות אינהרנטית לכל מה שהוא כותב, אבל איכשהו זה לא קרה והלכתי איתו וזה אשכרה הצחיק אותי. לא כל הזמן, אבל צחקתי ממש יותר מפעם אחת וחשבתי על מה שהוא מנסה להגיד הרבה יותר מפעמיים.
בסיפור שלו פול בייטי מנסה להחזיר לעולם את דיקנס, השכונה השחורה שנעלמה ממפת העיר, לסמן את הגבולות שלה ולהכיל בה מחדש את מדיניות ההפרדה הגזעית, אם אפשר אז גם את העבדות, לייצר מחדש את יחסי הכוחות שמעוררים התנגדות, לעשות את כל מה שצריך כדי להצמיח עשייה אישית וחברתית ופוליטית אצל אלה שהחוקים הולכים נגדם. ובאמצעות הסאטירה הזאת אפשר להבין איך מרגיש בחור שחור שגדל שם, באמריקה, זאת שרגע אחרי שהיא נפרדת מהנשיא השחור הראשון שלה היא בוחרת איזה מליונר גזען שיחליף אותו.
