שנת 1944 בספרים

<I>סיפורו של כפר ערבי בהרי ירושלים שזור בספר זה בקורות משפחה אחת שעלתה לארץ ודבקה בהר הסלעי עד שהפכה את אדמתו למקור חיים וברכה לרבים. פרקי גבורה של אשה עבריה חלוצה וסוללת דרך, המשקפים את תולדות הישוב בימים ההם.</I>

נדמה שאני לא צריכה לספר לכם מתי יצא הספר לאור.
"המתנחלים"?
עבריה, חלוצה, סוללת דרך...
כל המילים האלה יצאו קצת מהלקסיקון שלנו. אומרים שבשנה שעברה מישהו עוד שמע אותן בטקס הענקת פרס מוסקוביץ' לציונות.
וגם לדבוק בהר הסלעי - זה כבר לא כל כך באופנה.

*

הגיבורים של רבקה אלפר אינם חלוצים צעירים, יפי בלורית ותואר, מלאי כוחות ואידאלים.
הם זוג צעיר, ובהמשך משפחה.
שנאחזת בהר בציפורניה.
שמקריבה כל קרבן אפשרי.
שהאידאלים שלה לא נישאים ברמה, אלא נפרטים לפרוטות,
של התמדה,
של נחישות,
של מחויבות לרעיון, להתיישבות, להר.

הגיבורים של רבקה אלפר אינם בלתי מנוצחים.
הם נחלשים.
הם חולים.
נדמה שההר בודק את רצינות המתיישבים:
קדחת, זיהומים, נחשים...
נזקים ליבולים. גשם מתמהמה. יובש. רקב.
עוני, כבד מנשוא: ילדים שמתחננים ללחם.
אבל כל אלה לא מבריחים אותם: הם נשארים על ההר.
אולי החזק הוא לא זה שדבר אינו קשה לו.
החזק הוא זה שנושך שפתיים ונשאר.

הגיבורים של רבקה אלפר אינם דמויות מופת. חריגים, כוכבים זוהרים בינינו.
הם עוד שניים מהמון אפור של חלוצים וחלוצות,
שהקריבו את שנותיהם היפות,
את החיים שאולי היו להם בחו"ל,
את המקצוע שרכשו שם,
את חיק המשפחה -
למען הארץ הזאת.
הם רבים;
הם מתעייפים;
הם כועסים;
הם נשחקים;
הם מזדקנים.
אבל הם נשארים, מתנחלים בהר,
ולכן הם הם הגיבורים שלי.

*

ואני.
תמיד, אחרי הקריאה בספר הזה, אני מרגישה לא ראויה לתואר 'מתנחלת'.
אני?
אני גרה בבית דו קומתי, מחומם ומאובזר.
לא סובלת ממחסור בשום דבר.
ויש לנו כאן מכולת וסניף דואר ומרפאה ושני בתי כנסת ומקווה אחד ושלושה גנים ומעון.
ויש לא רחוק בתי ספר ומסלולי טיולים ומרכז מסחרי ומסעדות ויקבים ואפילו קניון.
ועכשיו זאת גם פנינת נדל"ן ולא רק התנחלות.
וכבר מזמן אנשים מגיעים לכאן לא בגלל אידיאל, אלא לשם נוחות.

מה לי ולאנשים ההם.
איפה אני ואיפה המתנחלים בהר.
איפה אני ואיפה שלום קרניאל, מוש זילברשמיט, דני מס.
איפה אני ואיפה מתיישבי סבסטיה.

*

אז כרגע אני לא מתנחלת. עד המאמר הבא של גדעון לוי.

ספר יפיפה.
קראתי אותו דיי מזמן ועדיין מרגישה את החוויה של הקריאה בו.
סיפור על משפחה יהודית במאה ה19 שמנסה להיאחז בקרקע לעבוד בחקלאות ולשרוד את החיים הארץ הקודש...
לא מוזכרת בספר מילה- אבל הזיהוי של המתיישבים קרוב מאוד למתיישבי מוצא.
כתוב בשפה עשירה, של פעם.. אפשר ממש להרגיש את הקשיים היומיומיים של המתיישבים.
לא אהבתי את התקציר של הספר שמוצג כאן. זה סיפור על התיישבות ציונות והרבה אומץ, דרך סיפור כאילו אישי של היאחזות בקרקע הקשה למתיישבים החדשים בארץ (וגם קצת תככים בינהם, ותיקים מול חדשים, עשירים ועניים, עליה ראשונה שניה כזה).
מומלץ מאוד למי שאוהב סיפורי התיישבות של פעם (לעניות דעתי- קחו את גיא אוני ותוסיפו לו עוד כמה רמות)

לכל מי שאוהב להפעיל את החשיבה,ולפי הרבה מחקרים אין כמו כמו אתגרי מחשבה לשמור על מוח צלול בכל גיל ובעיקר לעת זיקנה,"אחודה נא" הוא ספר חובה ,לפחות לדעתי, ספר חידות מכל וכל: חידות על אותיות ,מילים ושמות, חידות מני קדם,חידות חשבוניות ולוגיות,(שכמוהן מופיעות לעיתים בפסיכומטרי,או מבחני קבלה...),בעיות של שיקול דעת, חידות מקו לקו, וחידות חידודיות ומצחיקות.
קיבלתי את הספר במתנה בילדות, ותמיד אני חוזרת אליו, או בשעות הפנאי, או להכנת חידון בימי הולדת ,וסתם לאתגר את עצמי ואת בני משפחתי. ספר מומלץ,מעניין ושימושי.כדאי!

לראשונה קראתי את מחזות שייקספיר בכיתה ד' - גרסא מקוצרת כמובן - וכבר אז צד המלט את עיני, אהבתי את אופיו ההססני. תקופה ארוכה לאחר מכן, לאחר שבלעתי ושבעתי מככל סיפורי שייקספיר המקוצרים בספרייה הישובית, אזרתי אומץ וקניתי את המלט באנגלית, - גם מקוצרת, אבל יותר מפורטת מזו בעברית. את הספרון בעל 63 העמודים והציורים המכוערים בלעתי בלא יותר משעתיים - וזאת על אף האנגלית הירודה שלי. רק עתה, בהיותי כבר בכיתה ז' ומתכוננת לבת מצווה, הרשיתי לעצמי להתקרב למחזה עצמו.
נכון, יש כאלה שיגדירו דבר כזה במילה אחת - שממון. למזלי איני נמנית עם סוג אנשים אלו. אני מסכימה,הספר באמת כבד, אך בסופו של דבר הודיתי לעצמי על כוח הרצון שכמעט נשבר, אך לא לפני הסוף. במקביל קראתי גם את הגרסא המלאה של יוליוס קיסר,והאחרון עניין אותי הרבה יותר. לא מפני שהשני הוא מחזה יותר טוב - רק מפני שאני יודעת דבר או שניים על ההיסטוריה של התקופה. מסקנה: המלט הוא המחזה האהוב ביותר עלי, אך רק בגרסא מקוצרת.

ספר מדהים המתאר את חייהם וגוויעתם של שבטי ה"אינדיאנים" באמריקה הצפונית בגוף ראשון.