שנת 1954 בספרים

ספר מרתק על חייו ופועלו של שטרוק. שטרוק עלה לישראל ב-1922 כשהוא כבר אמן מוכר וידוע בגרמניה. מדוע בחר להגיע לארץ ישראל בתחילת שנות ה-20? שנים בהן הארץ הייתה לא הרבה יותר מארץ מדברית, מזרחית וכושלת. הרי בגרמניה היו לו חיים טובים ופרנסה בשפע. שטרוק ביקר כבר בארץ ישראל ב-1903 ותעד את ביקורו בכתב (יש פרק מיומנו על ביקורו בארץ בשנה זו), בתחריטים ורישומים רבים. בחזרתו מארץ ישראל לגרמניה עבר מוינה שם נפגש עם הרצל וצייר (לאחר מכן גם עשה תחריט) את מה שהפך להיות הציור המפורסם ביותר של הרצל בו הצליח שטרוק להביע את יופיו, מנהיגותו ואצילותו של הרצל.

שטרוק נודע בעיקר ביכולתו הגבוהה באמנות התחריט והליתוגרפיה. אמנים כגון מקס ליברמן ויוסף ישראלס למדו אצלו את אמנות התחריט והעריצו אותו, והוא אותם.
בארץ ישראל לימד בביתו בחיפה את אמנות התחריט לכל מבקש וללא תשלום.
שטרוק היה ציוני והיה מעורב בפוליטיקה היהודית הציונית בגרמניה ולאחר מכן בארץ. היה אדם צנוע, אדיב בעל חזות אצילית ונפש טובה.

הספר מורכב ממספר חלקים, החלק הראשון כולל מספר מאמרים עליו מפי אמנים ומבקרי אמנות שהכירו אותו כגון ד"ר קארל שוורץ שהיה מנהל מוזיאון ת"א, האמנית הנודעת אנה טיכו, האמן בן-אורי שהיה תלמידו ומתאר את שעבר בהנחייתו של שטרוק ועוד.
החלק השני כולל פרקים מדברים שנשא שטרוק או כתב במהלך חייו, הוא כותב על ביקורו בארץ ישראל, על האמנות בארץ, על היהודים בגולה, על מעורבותו בפוליטיקה הארץ ישראלית ועל אישים כגון הרצל, מקס ליברמן ויוסף ישראלס.
שווה קריאה לכל מי שאמנות בנפשו.

מי היתה אותה דודה - קרובת משפחה - שקנתה לי לפני למעלה מחמישים שנה את הספר הזה, "רות ורינה", לא אצליח לזכור.
אולם הספר - מקבילו הפמיניסטי של "מקס ומוריץ" - הינו בלתי נשכח.
החרוזים המקסימים, לצד האיורים המדהימים, ובמיוחד - העלילה ורעיונות התעלולים, הינם חווייה ספרותית מאין כמוה.
היו - וישנם עדיין - מחנכים, פדגוגים, ומבקרי ספרות - שיוצאים בקריאת תיגר כנגד הספר, כשם שממהרים לפסול את "מקץ ומוריץ" כספר אנטי חינוכי, המשחית את ערכיהם הטהורים של הילדים.
אינני מסכים לדעתם, והריני נוטה יותר לדעתו של עדו סתר, מחברו של "תוכידס" האגדי, חביבם של הילדים.
כשם שלא יצאתי לתרבות רעה מקריאת "תוכידס" כילד, על אף התפעלותי מה"שיגועים" ששיגע את גברת פשקוביצי (ממש לא חינוכי. להחריד אפילו. אבל הילדים אוהבים זאת), כך גדלתי על "מקס ומוריץ" ועל "רות ורינה" המאד מאד גרמניים במסרים שלהם, ולא הפכתי לנאצי.
אדרבה, דומני שחמלתי על האומלל והסובל - רק גברה בעקבות הספרים הללו.
ספר אדיר, אשר גם המבקרים הקשים ביותר שלו לא יוכלו להתעלם ממנו.
מה חבל, שאינו יוצא לאור במהדורות מחודשות. קשה להשיג עותק ישן מהספר המדהים הזה, כקריעת ים סוף - - -

היינריך היינה זה סיפור בפני עצמו.

היינריך היינה (1797–1856) נולד בדיסלדורף שבגרמניה, למשפחה יהודית מתבוללת. הוא חי בתקופה של מהפכות, תסיסה לאומית ורוח רומנטית – אך מעולם לא שייך עצמו באופן מלא לשום מחנה. אולי זו הסיבה שכתביו נושאים תמיד נימה כפולה: אהבה וגעגוע, אך גם אירוניה צורבת.
בשנות ה־30 של המאה ה־19 היינה עבר לפריז, שם פגש את גדולי ההוגים של התקופה – הוגים סוציאליסטיים, מהפכנים, פילוסופים ועוד. שם נולד היינה הפוליטי: היינה הרבה להרהר על שאלות בענייני חירות, שוויון, דת ומעמדות. הוא נשאר רומנטיקן בנשמה, אך חד כתער בביקורתו על הממסד – בין אם זה הכנסייה, המלוכה או הבורגנות.

היינה, היה יהודי שהמיר דתו לנצרות בשל לחץ חברתי שלא קידם יהודים כראוי. הוא מעולם לא התכחש לשורשיו, אך ראה בדת – כל דת – מוסד שיש בו פוטנציאל לדיכוי. על גרמניה כתב באהבה ובחשש, ורמז שאם תתעורר לאומנות קיצונית – היא עלולה להמיט אסון על העולם. נבואה או ידיעה?

היינה הבין שהאדם, ובייחוד האינטלקטואל, נידון לחיות במתח בין אידיאלים למציאות. האירוניה אצלו אינה רק כלי ספרותי – היא דרך חיים: להחזיק ביופי וברגש, אך לא לאבד את היכולת להטיל ספק בהם.

בשנותיו האחרונות, משותק כמעט לחלוטין במיטת חוליו בפריז כתב את שירתו הבשלה ביותר – אינטימית, חכמה, מלאת שנינות חריפה לצד עדינות. בשירים ובפרוזה מאוחרת ניכרת השלמה עם גורלו, אך גם ידיעה ש"הסוף" אינו מבטל את חדוות החיים.

האיש היה כנראה גאון מחשבתי. אין לי כלים לדבר על שיריו אם כי חלקם אפילו אני אוהב למרות שאני תמיד חושש מהתרגום לעברית שמפספס כנראה גוונים רבים שיש בשפת המקור. מה גם שאני לא איש מחשיב עצמי כאיש של שירה.

לגבי הכתיבה שלו, הבחור כתב וכתב וכתב כמויות אדירות של רעיונות, מסות, סיפורים קצרים והכי מעניין עבורי הוא החלק בו הוא כותב הרהורים אישיים כלפי תרבויות אחרות או יצירות כאלו ואחרות. נניח אגדת פאוסט שלו שנכתבה עבור הצגה, צריך פשוט לקרוא על מנת להבין כמה לא רק הקדים את זמנו אלא שאפילו היום עם כל הטכנולוגיה אי אפשר פשוט להעלות את פאוסט כמו שהיינה מתאר אותה בכתביו, זה פשוט בלתי נתפס. מעבר לקטע המרתק שמפיסטופלה היא....... אישה.

כשאתה עובר לפרגמנטים אנגליים נניח, אתה קורא וחש כאילו אתה שם, איתו, על הגשר הלונדוני מול הביג בן, אתה מבין מדבריו מה התחושה של גרמני בלונדון, הוא מתאר את עניין החירות והאחווה, הלאומנות והקיצוניות, השמרנות והחופש.

שלושת כרכי כתבי היינה הם אוצר שכל פעם כשאני מעיין בו אני תוהה אפשר לבלות חיים שלמים רק בללמוד את היינה.
היו לי את 2 הכרכים המקוצרים עם השירים (כרך א) והמסות (כרך ב) ואני מאוד שמח ששידרגתי לכל כתבי...

מומלץ לחובבי חתרנות, פילוסופיה, על נפש האדם, אמנות, היסטוריה והמון יהדות בין השורות.

דבר מעניין בתרגום: כל פעם שהיינה מתייחס לעם הגרמני המתרגם בחר במילה: אשכנזים, לא להתבלבל, הוא לא מדבר על הגרמנים היהודים בלבד

הביוגרפיה שכתב קאז'ימיאז ויאז'ינסקי יצאה לאור לכבוד 100 שנה למותו של המלחין הפולני המפורסם פרדריק שופן. כדאי מאוד לשים לב, גם לתקופה בה היא התפרסמה – שנים ספורות לאחר סיום מלחמת העולם ה-II (בהנחה שהביוגרפיה יצאה לאור לפחות 4-3 שנים לפני התרגום לעברית) וגם לאחד הדברים שאומר הפסנתרן ארתור רובינשטיין בפתח הדבר: מדובר, סוף-סוף, בביוגרף פולני! כי מי יבין לנפש פולנית עדינה ומיוסרת, אם לא פולני?! האם יש כאן רגש לאומי חזק - לא נכחיש.
שופן, מהמלחינים בני תקופת הרומנטיקה, נולד בוורשה ב-1810 למשפחה חמה ואוהבת מן המעמד הבינוני. אביו היה צרפתי יליד חבל לורן שהיגר בגיל צעיר לפולין ונטמע בהּ, ואימו, פולניה ממעמד האצולה הנמוכה. שופן היה הבן השני במשפחה, ולו שלוש אחיות. הוא הוכר בגיל צעיר מאוד ככישרון מוסיקלי יוצא מגדר הרגיל, הפליא לנגן על פסנתר, החל מחבר קומפוזיציות מקוריות וקנה לעצמו השכלה במוסדות המוסיקליים המרכזיים בפולין. על אף חולניות ניכרת, מותה של אחת מאחיותיו האהובות ואהבת בוסר נכזבת אחת, עברו עליו ילדות ונעורים מאושרים מאוד, כשהוא מוקף בבני משפחה ובאין ספור חברים אהובים ואוהבים. בגיל עשרים יצא את פולין למסע הופעות בווינה ובפריז, ועקב פרוץ "מרד נובמבר" של הפולנים ברוסים (1830), לא שב עוד למולדתו. הוא זכה לתהילה בחייו, נגינתו בפסנתר נחשבה למושלמת וכך גם עבודות ההלחנה שלו. הוא מעולם לא נישא ולא נולדו לו ילדים, ושתי מערכות היחסים הזוגיות המשמעותיות בחייו היו עם הסופרת הצרפתייה ז'ורז' סאנד ועם הזמרת הפולנייה, הרוזנת דלפינה פוטצקה. הוא מת בפריז ב-1849, בגיל 39 משחפת הריאות והגרון, נקבר בבית הקברות פר לאשז בפריז, ולבקשתו, נשלח ליבו לוורשה ונטמן בקיר של כנסיית הצלב הקדוש (הוא חרד שמא יקבר חי ויתעורר בקברו, וביקש לפתוח את גופתו לפני הקבורה).
חשוב להזכיר כי כאשר מדברים על אמנים בני הזרם הרומנטי, אין הכוונה לאהבה רומנטית, אלא בעיקר לנוסטלגיה לאומית. ההתעוררות הלאומית האירופאית שהגיעה לשיאה באמצע המאה ה-19 עם אביב העמים, הובילה להתקרבות למסורות העממיות-מקומיות של לאומים שונים, ולהתייחסות סנטימנטלית וחופשית יותר, מבחינת המתודות של האומנויות, לנושאים כמו עצמאות לאומית והשתחררות מעול כובשים זרים. מסוף המאה ה-18, פולין חדלה מלהתקיים כמדינה ריבונית, ורוב אדמותיה נקרעו ממנה על-ידי רוסיה, אוסטריה ופרוסיה. על-פי הביוגרפיה שכתב ויאז'ינסקי, הקושי והאומללות של שופן, על אף שהיו לה סיבות מגוונות, היתה נעוצה בעיקר בכאבו על גורל ארצו המעונה והמשוסעת. אמנם הוא מזכיר לא מעט את בעיות הבריאות של המלחין וסבלו הגופני, אך מצד שני מציג אותו כמלחין ופסנתרן מצליח, אדם חברותי, אהוב ובעל חוש הומור, חביב הנשים ובעל פרסום עולמי. לפי הביוגרפיה, למרות כל הצלחתו וההערצה שזכה להן בחייו, הוא נשאר פולני גאה עד סוף ימיו, כתב צרפתית בשגיאות, ובכל עיר בה ביקר העדיף תמיד את חברתם של גולים פולנים; הוא סבל מדיכאון, מאופי מסוגר, מפחד במה, מחוסר יכולת החלטה ומעצבת כללית, והסיבה היא, בעיקר, הדאגה שלו לגורלה של מכורתו פולין.
ביוגרפיות אינן הסוגה המועדפת עלי. בכל-זאת, כאשר השוואתי בעיני רוחי בין הביוגרפיה הזו ובין ביוגרפיות אחרות שקראתי במשך השנים, התברר לי שקראתי המון ביוגרפיות ומונוגרפיות: של טולסטוי, גוגול, ברכט, גרטה גרבו, לוטה לניה, ויקטור הוגו, צ'כוב, פליקס מנדלסון, עגנון, יהושע חנקין ועוד ועוד. וכך עלתה אצלי שוב השאלה הגדולה לגבי מהותן של ביוגרפיות, וכתיבה היסטורית באופן כללי. שטפן צוויג הפך את חייהם של מושאי הביוגרפיות שכתב ליצירות אומנות בפני עצמן. הוא לא ניסה להסתיר את מעורבותו הרגשית והאינטלקטואלית בעיצוב סיפורן, ויש בכך יושר רב. לעומת זאת, יש ביוגרפיות לא מעטות שמשתדלות כביכול להעביר את קורות חייו של אדם באופן האובייקטיבי ביותר שניתן, והרי משימה זו אינה אפשרית. האמירה הסתמית, לכאורה, שהיסטוריה נכתבת על-ידי היסטוריונים, למעשה נוגעת בשורש העניין: אין כתיבה היסטורית שנקייה מהפוזיציה של כותבהּ, וקוראיה חייבים לזכור זאת. הביוגרפיה שכתב ויאז'ינסקי התפרסמה בסוף מלחמת העולם השנייה, כאשר פולין נפלה שוב בידי הרוסים, הפעם הקומוניסטיים, מאה שנה לאחר ניסיון ההפיכה הכושל של אביב העמים, וכנראה שכשאין הרבה סיבות לגאווה לאומית, ביוגרפיה חדשה על שופן היא התשובה. ואומנם, ויאז'ינסקי מתאר את המלחין כהתגלמות האנושית של האומה הפולנית: דואב, חולה ובעל גוף חלש (בספר מוזכר משקלו של שופן בגיל שלושים – פחות מארבעים וארבעה ק"ג על גובה של 1.70 מ'!), אבל בעל שאר רוח, רגיש, נדיב נפש, כשרוני, חברותי, אוהב ואהוב, ובעיקר – פטריוט פולני מסור. מה לעשות, בין השיטין וכנראה בלי כוונה מודעת, הדמות שעולה מתוך הביוגרפיה הזאת נראתה לי קצת פחות מלאכית, וקצת יותר אנושית: שופן היה טיפוס בורגני לא מהפכן כלל, גנדרן ובזבזן, שאהב את חיי הנוחות וחי לא פעם מעל ליכולותיו הכלכליות. הוא ניצל לא מעט פעמים את אהבתם של חבריו ו'סינג'ר' אותם בשלל משימות יומיום מייגעות, שהוא עצמו העדיף שלא להתעסק בהן. הוא אמנם ויתר פעמים רבות על עריכת קונצרטים באולמות גדולים שהיו מכניסים לו כסף רב, אך הסיבה היתה כנראה פחד קהל ולאו דווקא העדפת הרוח על החומר, והוא היה ידוע כמי שניהל משא ומתן קשוח עם המוציאים לאור של יצירותיו, עבורן דרש סכומי כסף גבוהים.
בניגוד לשופן, שלא הסכים לרתום את כשרונו לעגלה הלאומית הפולנית ושסירב בעקביות, למשל, לדרישה לכתוב אופרה על נושא פולני-היסטורי, נראה לפעמים שהביוגרף שלו, קאז'ימיאז ויאז'ינסקי, דווקא לא בחל להדגיש את מחויבותו של המלחין לאג'נדה הלאומית של פולין על פני ערכים אחרים. ונשאלת השאלה – האם הדימוי של שופן כפי שהוא רווח היום, אינו אלא הקצנה של חוקרים וביוגרפים בעלי תודעה לאומית עמוקה?
תהא התשובה אשר תהא, הביוגרפיה הזו שבה והזכירה לי עד כמה אנחנו צריכים לקבל בערבון מוגבל כל כתיבה היסטורית, ובתוכה גם את סוגת הביוגרפיה. לפי השקפתי, 'אמת' הוא מושג חמקמק, ואם אין לביוגרפיה איכויות ספרותיות, ערכה מוטל בספק, שכן לא פחות משהיא משקפת את חייו של מושא הביוגרפיה, היא משקפת את דעתו ואת רגשותיו של הביוגרף.

שלוש מסות על הפילוסופיה היוונית שנכתבו על ידי חוקרים אנגליים. שתיים בתחילת המאה העשרים והשלישית בסוף התשע עשרה.
הראשונה עוסקת בתולדות מחשבת יוון, השניה בתורת החינוך כפי שהיא מופיעה אצל אפלטון ב "המדינה" והשלכותיה העכשוויות (סוף המאה ה19) והפילוסופיה הסטואית.

בימים אלו של קורונה, כל ספר נחשב למשאב. במערכת צפיות זאת לקחתי ספר זה לקריאה והנה אורו עיני, הספר רלוונטי.
לפני כ 200 שנה, שלטה אוסטריה על מספר מדינות או נסיכויות וביניהן הונגריה המפולגת , בודה ופשט. איגנץ זמלווייס, ילד סקרן , חקרן שאינו חושב בתלם, מצליח כבר בצעירותו להרגיז את הסביבה בשאלות שדורשות מחשבה. מערכת ההוראה של התקופה, שאינה מסוגלת להתמודד אתו מענישה אותו. למזלו, הוא מקבל רוח גבית מאביו, חנווני שמצליח להחזיק את המשפחה במעמד הביניים.
איגנץ מגיע לבית הספר לרפואה בווינה ומתמחה במיילדות.
באותה תקופה היו בתי היולדות לבתי חרושת למוות עקב "קדחת הלידה". מחלה מסתורית שיוחסה לאדים מסתוריים, שינויים בפיזיולוגיה של היולדת בזמן הלידה ועוד השערות שהיום נראות הבלים.
זמלווייס מגלה את "שרשרת ההדבקה" שנשאיה הם ..הרופאים שעברו מיולדת ליולדת מיששו ותקעו אצבעות היכן שצריך, מבלי לרחוץ ולחטא את ידיהם ולו פעם אחת.
אות הכבוד של רופא היה מעיל מוכתם ומרובב בדם וכתמים אחרים, דבר המעיד על מקצועיותו ומסירותו.
הסיפור הוא המאמץ של זמלווייס להנחיל את הצורך להיגיינה וחיטוי של עבודת הרופא.
וכאן נכנסת ה.. פוליטיקה. ראשי המחלקות הם מינוי ממלכתי, להם פרקטיקה "מוכחת" רבת שנים, לא יתכן שכל מתמחה יכתיב נהלים העולים על דעתו. מה עוד שהם דורשים תקציב להחלפת סדינים, חיטוי רצפות וכלים רפואיים והטרחת הרופאים בין אם הם מתמחים או מנהלי מחלקות בחיטוי ידיים, כי הקורונה, סליחה התבלבלתי, הקדחת אינה מבחינה בין מומחה להדיוט.
הדבר המדהים הוא שניתנה הזדמנות לזמלווייס להוכיח את טענתו. שימוש בתרבות ההיגיינה האישית הורידו את אחוז התמותה למספר מזערי.
גם החלטה של מועצת הרופאים של אוסטריה לקבל את המתודה של זמלווייס לא גרמה לשינוי מדיניות מסיבות של אגו, או אינטרסים אחרים. לעומת זאת היא גרמה לעיכוב הקידום שלו בווינה וחזרתו להונגריה.
הניסיון שלו להפיץ את תורתו על ידי מתמחים שבאו לוינה, בירת העולם בתקופה ההיא, לא צלחה, כי מנגנוני השליטה היו זהים בכל העולם, בין אם זה אנגליה, צרפת (טוב הצרפתים ידועים שהם מלוכלכים), שבדיה או מקומות אחרים.
זמלווייס הצליח בבית החולים שלו בהונגריה. פרסומיו והראיות שהוצגו בהם נדחו במוטו "נא לא לבלבל אותנו עם העובדות יש לנו הסבר משלנו".
התורה שלו נקלטה רק כחמישים שנה לאחר מותו עם מות הדור שלא ידע על אפשרות אחרת.
הספר כתוב יפה, אמנם העברית ארכאית מעט, אבל אינה מפריעה לקריאה השוטפת, מה עוד שהעלילה יוצרת מתח בקריאה.
בל נסתכל על התקופה ההיא כ"פרימיטיבית", זאת תקופה של גילויים וקפיצות מדרגה בתחום המנועים, חשמל, וברפואה.
והנמשל לתקופתנו.
א. לכל שינוי, בין אם הוא טכנולוגי או גורם חיצוני כמו מגפות נדרשת תקופת דגירה תודעתית, עד שהנושא נקלט ומוטמע. במקרים של נושאים שיש בהם נזק כמו מגפות, מלחמות בהם מתגלה כי לאויב טכנולוגיה או טקטיקה חדשה, עולה צורך ללמידה והפקת לקחים מהירה.
כיום יש סוכני הפצה נרחבים יותר כמו עיתונים טלוויזרע ועוד. הבעיה בחלק מגורמים אלו שמטבעם הם מעבירים כל דבר ללא סינון (למעט אג'נדה פנימית שלהם). לכן היום סוכן התודעה האמתי הוא הצרכן שמוצף במידע.
ב. חלק חשוב מסוכני ההפצה האמתיים הם .. הילדים והנוער. אנו רואים זאת בהכנסת חידושים טכנולוגיים כמו טלפון נייד ומחשוב.
ג. זרימת המידע כיום מהירה יותר ודמוקרטית. יש דינמיות גדולה מחד ובלבול והטעייה מאידך.
ועדיין יש מנגנוני אינרציה ניהולית ושלטונית, שמעכבים ויוצרים קונצפציה או אג'נדה, הן לחיוב והן לשלילה.

אפתח בוידוי: יש לי פטיש (פ' רפה) למצרים העתיקה, ובפרט לתקופת השושלת ה-18. לפני כמה שנים חלמתי חלום, ובו פגשתי מישהו שכתב, או שהיה בתהליך כתיבה, של רומן היסטורי המתרחש בתקופת הפרעה אמנחותפ הרביעי. בחלום חשתי תסכול אדיר- זו התקופה האהובה עלי, איך לא חשבתי על זה בעצמי?!

מה כל כך מעניין באותה התקופה, שלהי השושלת ה-18 (בסביבות המאה ה-14 לפני הספירה)? ובכן, מעבר לכך שבשושלת זו מלכו שלוש נשים כפרעה (המלכה הגדולה חתשפסות סביב המאה ה-16 לפני הספירה, ונפרטיטי, אשתו של אמנחותפ הרביעי וענחסנפאתן, בתו, שנישאה אחר כך לתות-אנח-אמון, שמשלו לתקופות קצרות), בשושלת זו כונן אמנחותפ הרביעי מונותאיזם והחזיק בתפישה מתקדמת של שוויון ואחווה. כל האלים המצרים בוטלו, ותחתם קם אתון, אל גלגל החמה, שהיה אל יחיד ולא גשמי (הוא יוצג על ידי השמש, אמנם, אך רק לשם המחשת חומו וטובו. הוא לא היה השמש עצמה, כפי שהיה האל אמון). באמנות התקופה ישנו ריאליזם הומניסטי: אמנחותפ ונפרטיטי מיוצגים כשווים, ופסלים לא מעטים מציגים אותם על פגמיהם (פניה הגבריים משהו של נפרטיטי וכרסו המבצבצת של אמנחותפ).

בכל מקרה, כשהתעוררתי מהחלום הבנתי שניתנה בידי ההזדמנות לכתוב רומן כזה. שמחתי. עד שהכרתי את זוגתי, שהביאה לי ספר שמצאה בבית הוריה. "לא קראתי אותו", אמרה, "אבל הוא עוסק במצרים העתיקה. חשבתי שתאהב". ובכן, הספר הוא "שׂאנהת המצרי" והוא התגשמות מוחלטת של החלום שלי. בדיעבד, טוב שנחשפתי אליו: איני חושב שהייתי יכול להגיע לאיכות הכתיבה ולעושר העלילה שהצליח מיקה ולטארי לפרוש בספר. במלים אחרות, לפני שארחיב על הספר עצמו, אסכם את הביקורת בכך שזהו ככל הנראה הספר הטוב ביותר שקראתי מימי.
ועכשיו לספר עצמו.

"שׂאנהת המצרי" הנו אפוס רחב יריעה, המגולל את תולדות חייו של שׂאנהת, בנו המאומץ של רופא מצרי פשוט. הסיפור מסופר בגוף ראשון ומשתרע על רקע מלוכתם של ארבעה פרעונים: החל באמנחותפ השלישי – שאיחד את הממלכה התחתונה (באזור שפך הנילוס) והממלכה העליונה (באזור לוקסור, דרומית לשארם) והרחיב את שלטון מצרים לחלק ניכר מארצות המזרח הקדום – דרך אמנחותפ הרביעי ותות-אנח-אמון, וכלה בחרמחב, שמתחיל, למעשה, את השושלת ה-19.

ב-"משה האיש והדת המונותאיסטית" שעוסק באותה התקופה תוך התמקדות בהיבט היהודי, כותב זיגמונד פרויד: "עיוות של טקסט דומה לרצח. הקושי אינו בביצוע המעשה, אלא במחיקת עקבותיו". אם להשתמש בטרמינולוגיה זו, הרי שמיקה ולטארי מבצע ב-"שׂאנהת המצרי" את הרצח המושלם. הוא מתאר בצורה נפלאה מאורעות וריטואליים היסטוריים, ומתבל אותם בבדיות ובפרשנותו שלו לאירועים מקראיים. כך, למשל, הוא רומז כי מכות מצריים היו קונספירציה של כוהני האל אמון, שבקשו לערער את כוחו של האל החדש, אתון. במקרה אחר, משלב ולטארי את המינוטאורוס מהמיתולוגיה היוונית בעלילת חייו של שאנהת, ומציע פרשנות מעניינת למהות אותו יצור מיתולוגי.

אחד הדברים שהופכים את הספר ליצירת מופת הוא תרגומו של אהרן אמיר. אמיר בחר בצורה מודעת לעשות שימוש בשפה פסאודו-תנ"כית, ובכך העניק נופך היסטורי לספר. למשל: "יופי ותבונה אשר חוברו יחדיו באשה אשר הקשיחו השנים את לבבה סגולות מסוכנות הן, מסוכנות מסכינים ממורטים ומשחיתות רב-יתר מחרמשי-הנחושת אשר למרכבות-המלחמה" (עמ' 438). וגם: "חפוץ אחפוץ להיות רופא באמת," אמרתי במורך, כי עוד נער הייתי וידוע לא ידעתי את החיים, גם לא אשר תמיד תבקש הזיקנה להשית את חלומותיה ואת מפח-נפשה על כתפי הנעורים" (עמ' 31). עונג צרוף.

הספר התפרסם בפינית ב-1945, כך שכנראה נכתב במהלך מלחמת העולם השניה. לאורך הספר ולטארי מבקר את החברה המערבית. הוא קורץ מספר פעמים אל עבר השיטה הקפיטליסטית ועל האופן שבו היא משגשגת מסבלם של העניים (ואף גורמת לסבל, כדי שתמשיך לשגשג). הביקורת מקבלת ביטוי במשנה הפציפיסטית שנושא ולטארי בפיהם של שאנהת ושל אמנחותפ הרביעי. במכוון כתבתי "בפיהם" ולא "בפיותיהם": שניהם בני אותו הגיל ובמהלך העלילה מתגלים עוד ועוד קוים משותפים, שעל מנת לא לקלקל את הקריאה לא אפרטם כאן. שניהם מביעים שאט נפש ממלחמה, מוות ועינויים, ושניהם מוכנים להשתמש בכוח על מנת למנוע את אלה. אל שאנהת ואמנחותפ הרביעי חובר גם חרמחב, בן גילם פחות או יותר, שעם השנים יוכתר לפרעה בעצמו. חיי שלושתם שזורים זה בזה, ומהווים, לדעתי, אמירה על העיוורון האנושי: אמנחותפ מייצג את העיוורון הדתי וחרמחב את עיוורון האלימות ואהבת המלחמה. שאנהת, הרופא, עומד בתווך. אין זה מקרי, אם כן, שתחום התמחותו הוא השבת מאור העיניים לעיוורים.

מלחמת העולם השנייה הניבה אין ספור סיפורים על עוללות המלחמה הזו. מהלכיה הגדולים בהם הופעלו גייסות אדירים ידועים וזכו לאזכורים וניתוחים מכל היבטים אפשריים. הגנרלים שהובילו אותם נכנסו בזכותם לתוך דפי ההיסטוריה, הספרות פרסה אותם לעיני כל ופרשנים והיסטוריונים צבאיים דנים ודשים בהם עד עצם היום הזה.

בין כל אלה התקיימו כוחות קטנים, זניחים לכאורה שנשכו ונגסו בבשרו של האויב שמנגד ובכוחו. כזה היה צבאו הפרטי של פופסקי (צפ"פ).

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, חש ולדימיק פניאקוב (פופסקי היה כינויו בשל הקושי לבטא את שמו), בלגי ממוצא רוסי שהתגורר ועבד במצרים, מחויב להצטרף לצבא הבריטי כדי לתרום את חלקו למאמץ המלחמתי. בעת שפרצה המלחמה היה כבר יחסית מבוגר (41). ניסיונו להתגייס נדחה על ידי הצבא הבריטי על הסף וזאת עד לכיבוש בלגיה על ידי הגרמנים, דבר ששינה את הנסיבות ואפשר לגייס אותו. ניסיונו הצבאי הקודם היה כתותחן בצבא הצרפתי, לא נמצא כראוי לניצול והוא הוצב בתפקיד מטה בקהיר.

קודם למלחמה הרבה האיש לסייר בעומק מדבריות מצרים ברכב שטח פרטי שהיה ברשותו, הכיר היטב את שטחי המדבר, הכיר את אורחות יושביו, ויחד עם זאת וצבר ניסיון רב בתנועה בשטח מדברי המגוון בקשיים שהוא מציב בפני מבקריו. קשרים שיצר תוך שרותו בקהיר הביאו לצירופו לקבוצות המדבר ארוכות הטווח ובתוך כך צבר ניסיון נוסף.

מאמציו להקים יחידה משלו זכו בסופו של דבר להצלחה, דבר שהסתייע בידיו בשיאם של הקרבות מול רומל והצבא האיטלקי בלוב. הוא הקים את יחידתו הקטנה שנעה במדבר, אספה מידע מודיעיני, איתרה דרכים למעבר כוחות במדבר וניהלה קרבות זעירים ופעולות חבלה בעיקר מול כוחות איטלקיים. במקביל לפעילות הזו יצר קשרים עם חלק מיושבי המדבר והצליח לקנות את אמונם ונאמנותם.

בהמשך לפלישת בנות הברית לאיטליה לאחר תבוסת האיטלקים והגרמנים באפריקה ובהמשך להסכם שביתת הנשק בין איטליה לבנות הברית, הועברה היחידה שהתרחבה ומנתה כ-120 איש, (כולם מתנדבים שמוינו ונבחרו אישית על ידי פופסקי עצמו), לאיטליה כחלק מהכוח הבריטי להמשך הפעילות אל מול הגרמנים. הניסיון שנצבר באפריקה הועיל גם בחזית הזו, דבר שבא לידי ביטוי בעיקר בהסחת הדעת מהגודל כוחותיו ומכך בהצלחתם לפגוע או להכניע כוחות עדיפים ללא שיעור משלו, עד כדי הצלחת בודדים מול רבים.

הספר מביא בגוף ראשון את הסיפור של האיש וצבאו ה"פרטי" . זה סיפורם של אנשים מיוחדים במינם המביא את מלחמתם לא רק מול אדם אלא גם אל מול הטבע תוך גילוי תושייה, משמעת עצמית, דבקות במשימות. ביחד עם זאת זהו סיפורו של קצין מקורי במהלכיו שידע להוציא מעצמו ומפקודיו את המיטב והמרב.

יום ארוך בחיים קצרים נכתב במקסיקו והתבסס על ניסיון של תשעה חודשים של מאלץ בכלא פדרלי; תיאור מציאותי באופן מוחלט של חיי האסירים בכלא בוושינגטון הבירה, הוא משמיע את תחנונו של מלץ למחויבות אנושית וסולידריות כבסיס לדמוקרטיה אמיתית.

מאחר והתחלתי לקרוא את מקבת של יו נסבו שנשען על מקבת של שקספיר, אז קראתי את המחזה הזה.

מה אומר? זו היתה תקופה (המאה ה 11) שבה הפוליטיקה כללה רציחות, תככים ומזימות. כך סללו את דרכם אלה שרצו למלוך, במקרה הזה בסקוטלנד, אבל זה היה בכל האיים הבריטיים וכנראה גם בארצות אחרות. לא כמו היום שהפוליטיקה נעימה ומיושבת בדעתה ואיש אוהב את אחיו ואיש מכבד את אחיר, פה ובמקומות האחרים.

וזה סיפורו של מקבת שאחרי שרצח את המלך דונקן עלה על כיסא המלוכה ושלט ביד רמה ובטיהור המתנגדים לו, כפי שלמדנו שקוראים לזה. מי שעמדה מאחוריו עם שלל עצות היתה הליידי מקבת, אשתו. היא שדחפה אותו לפחות בעניין דונקן.

נראה איזה מטעמים יעשה מזה נסבו היקר.

חשבת פעם להפוך לסופר/ת? לזכות בכסף ובתהילה?
אם כן, אז הספר הזה הוא פשוט חובה!
באופן כללי הגיבור, מרטין עדן, הוא בן דמותו של ג'ק לונדון עצמו, לכן זה סמי-ביוגרפיה, אבל סוף הספר מבהיר שזאת לא בדיוק ביוגרפיה, למרות שבפועל הסיום אכן תואם במדויק את הביוגרפיה האמיתית (כן, אני יודע, זה נשמע מסתורי ומבולבל, אבל אני מנסה 'לא לחשוף פרטים מהעלילה', לפחות לא את הפרטים החשובים).
חלקו הראשון של הספר הוא סיפורו של מלח פשוט, נטול השכלה, שמתאהב בבת-טובים ומחליט להפוך לסופר מפורסם ועשיר כדי לכבוש את ליבה של הגברת. החלק הזה מעניין ודי משעשע.
החלק השני של הספר הוא מאבקו של הסופר להתפרסם ולהתפרנס ממלאכת הכתיבה, ובאופן מופלא ביותר מסתבר שמאז שנת 1909 (!), שנת פרסום הספר, שום דבר לא השתנה עד ימינו אנו, מלבד אולי הנכונות של הסופר ללכת ולהכות את המוציאים לאור שלא רצו לשלם לו את שכר הסופרים המגיע לו. וכן, זהו קטע מענג ומשעשע ביותר, כל סופר מתחיל יאהב את זה.
חסרונות: ג'ק לונדון שם בפי גיבורו את דיעותיו הפילוסופיות, ברובן ניטשיאניות, מה שצורם קצת אבל צריך לזכור כי מדובר בספר שנכתב זמן רב לפני מלחמת העולם השניה והנאציזם שהוציא לניטשה שם רע כל כך, קחו בחשבון כי ניטשה לא הביע דעות שהיו מפלצתיות כמו הפרשנות הנאצית לדעות האלה, ובתקופה ההיא אלו היו דעות לגיטמיות.
לסיכום: ספר מעולה מכל בחינה, של סופר מעולה מכל בחינה, מומלץ ביותר!

ספר לא קל לקריאה ואף קשה לעיכול,מסוג הספרים שזעזעו טלטלו אותי וחרוטים בזכרון,למרות שקראתי אותו לפני שנים רבות.מומלץ לקרא את הספר בשל היותו תיעוד מצמרר של מקרים אמיתיים שקרו בשנים: 1846 -1849,במאה ה-19. בעל ערך מוסף חשוב שבזכותו התמותה ירדה וחיי אמהות ניצלו.זהו רומן היסטורי, רפואי, תיעודי,המתרחש במחלקת יולדות בבית חולים כללי בוינה. על מחלה שנקראה "קדחת הלידה",וגרמה לתמותת יולדות בקצב מסחרר.

זהו בעיקר סיפור חייו הטרגי של "איגנץ פיליפ זמלווייס", רופא-מיילד שבמחלקתו היו רופאים והתמותה היתה גבוהה מהמחלקה הסמוכה, שבה היו מיילדות. על תגלית מפתיעה ומאבק חסר פשרות בממסד והקהילה הרפואית שדחתה את ממצאיו ואת רעיונותיו שחיטוי הידיים במים וסבון לפני הטיפול ביולדות הוא הפתרון להעברת זיהומים ולהורדת אחוז התמותה.

פתרון שהיום נראה לנו פשוט,מובן מאליו וכל ילד קטן בגן יודע, ששטיפת ידיים במים וסבון מונעים מחלות. אבל אז,זה נחשב לגילוי מהפכני. תגליתו התבססה על תצפית במחלקתו שבה היו הרופאים מוזעקים אל היולדות שעמדו ללדת,הישר מחדר המתים וזאת לאחר שניתחו יולדות שמתו ומבלי שחיטאו את עצמם וכך בעצם העבירו זיהומים ליולדות שגרמו למותם,וכל זה היה לפני גילוי החיידקים.זהו רומן אנושי,מרתק וכל מילה נוספת מיותרת.

אני בכיתי!