הביוגרפיה שכתב קאז'ימיאז ויאז'ינסקי יצאה לאור לכבוד 100 שנה למותו של המלחין הפולני המפורסם פרדריק שופן. כדאי מאוד לשים לב, גם לתקופה בה היא התפרסמה – שנים ספורות לאחר סיום מלחמת העולם ה-II (בהנחה שהביוגרפיה יצאה לאור לפחות 4-3 שנים לפני התרגום לעברית) וגם לאחד הדברים שאומר הפסנתרן ארתור רובינשטיין בפתח הדבר: מדובר, סוף-סוף, בביוגרף פולני! כי מי יבין לנפש פולנית עדינה ומיוסרת, אם לא פולני?! האם יש כאן רגש לאומי חזק - לא נכחיש.
שופן, מהמלחינים בני תקופת הרומנטיקה, נולד בוורשה ב-1810 למשפחה חמה ואוהבת מן המעמד הבינוני. אביו היה צרפתי יליד חבל לורן שהיגר בגיל צעיר לפולין ונטמע בהּ, ואימו, פולניה ממעמד האצולה הנמוכה. שופן היה הבן השני במשפחה, ולו שלוש אחיות. הוא הוכר בגיל צעיר מאוד ככישרון מוסיקלי יוצא מגדר הרגיל, הפליא לנגן על פסנתר, החל מחבר קומפוזיציות מקוריות וקנה לעצמו השכלה במוסדות המוסיקליים המרכזיים בפולין. על אף חולניות ניכרת, מותה של אחת מאחיותיו האהובות ואהבת בוסר נכזבת אחת, עברו עליו ילדות ונעורים מאושרים מאוד, כשהוא מוקף בבני משפחה ובאין ספור חברים אהובים ואוהבים. בגיל עשרים יצא את פולין למסע הופעות בווינה ובפריז, ועקב פרוץ "מרד נובמבר" של הפולנים ברוסים (1830), לא שב עוד למולדתו. הוא זכה לתהילה בחייו, נגינתו בפסנתר נחשבה למושלמת וכך גם עבודות ההלחנה שלו. הוא מעולם לא נישא ולא נולדו לו ילדים, ושתי מערכות היחסים הזוגיות המשמעותיות בחייו היו עם הסופרת הצרפתייה ז'ורז' סאנד ועם הזמרת הפולנייה, הרוזנת דלפינה פוטצקה. הוא מת בפריז ב-1849, בגיל 39 משחפת הריאות והגרון, נקבר בבית הקברות פר לאשז בפריז, ולבקשתו, נשלח ליבו לוורשה ונטמן בקיר של כנסיית הצלב הקדוש (הוא חרד שמא יקבר חי ויתעורר בקברו, וביקש לפתוח את גופתו לפני הקבורה).
חשוב להזכיר כי כאשר מדברים על אמנים בני הזרם הרומנטי, אין הכוונה לאהבה רומנטית, אלא בעיקר לנוסטלגיה לאומית. ההתעוררות הלאומית האירופאית שהגיעה לשיאה באמצע המאה ה-19 עם אביב העמים, הובילה להתקרבות למסורות העממיות-מקומיות של לאומים שונים, ולהתייחסות סנטימנטלית וחופשית יותר, מבחינת המתודות של האומנויות, לנושאים כמו עצמאות לאומית והשתחררות מעול כובשים זרים. מסוף המאה ה-18, פולין חדלה מלהתקיים כמדינה ריבונית, ורוב אדמותיה נקרעו ממנה על-ידי רוסיה, אוסטריה ופרוסיה. על-פי הביוגרפיה שכתב ויאז'ינסקי, הקושי והאומללות של שופן, על אף שהיו לה סיבות מגוונות, היתה נעוצה בעיקר בכאבו על גורל ארצו המעונה והמשוסעת. אמנם הוא מזכיר לא מעט את בעיות הבריאות של המלחין וסבלו הגופני, אך מצד שני מציג אותו כמלחין ופסנתרן מצליח, אדם חברותי, אהוב ובעל חוש הומור, חביב הנשים ובעל פרסום עולמי. לפי הביוגרפיה, למרות כל הצלחתו וההערצה שזכה להן בחייו, הוא נשאר פולני גאה עד סוף ימיו, כתב צרפתית בשגיאות, ובכל עיר בה ביקר העדיף תמיד את חברתם של גולים פולנים; הוא סבל מדיכאון, מאופי מסוגר, מפחד במה, מחוסר יכולת החלטה ומעצבת כללית, והסיבה היא, בעיקר, הדאגה שלו לגורלה של מכורתו פולין.
ביוגרפיות אינן הסוגה המועדפת עלי. בכל-זאת, כאשר השוואתי בעיני רוחי בין הביוגרפיה הזו ובין ביוגרפיות אחרות שקראתי במשך השנים, התברר לי שקראתי המון ביוגרפיות ומונוגרפיות: של טולסטוי, גוגול, ברכט, גרטה גרבו, לוטה לניה, ויקטור הוגו, צ'כוב, פליקס מנדלסון, עגנון, יהושע חנקין ועוד ועוד. וכך עלתה אצלי שוב השאלה הגדולה לגבי מהותן של ביוגרפיות, וכתיבה היסטורית באופן כללי. שטפן צוויג הפך את חייהם של מושאי הביוגרפיות שכתב ליצירות אומנות בפני עצמן. הוא לא ניסה להסתיר את מעורבותו הרגשית והאינטלקטואלית בעיצוב סיפורן, ויש בכך יושר רב. לעומת זאת, יש ביוגרפיות לא מעטות שמשתדלות כביכול להעביר את קורות חייו של אדם באופן האובייקטיבי ביותר שניתן, והרי משימה זו אינה אפשרית. האמירה הסתמית, לכאורה, שהיסטוריה נכתבת על-ידי היסטוריונים, למעשה נוגעת בשורש העניין: אין כתיבה היסטורית שנקייה מהפוזיציה של כותבהּ, וקוראיה חייבים לזכור זאת. הביוגרפיה שכתב ויאז'ינסקי התפרסמה בסוף מלחמת העולם השנייה, כאשר פולין נפלה שוב בידי הרוסים, הפעם הקומוניסטיים, מאה שנה לאחר ניסיון ההפיכה הכושל של אביב העמים, וכנראה שכשאין הרבה סיבות לגאווה לאומית, ביוגרפיה חדשה על שופן היא התשובה. ואומנם, ויאז'ינסקי מתאר את המלחין כהתגלמות האנושית של האומה הפולנית: דואב, חולה ובעל גוף חלש (בספר מוזכר משקלו של שופן בגיל שלושים – פחות מארבעים וארבעה ק"ג על גובה של 1.70 מ'!), אבל בעל שאר רוח, רגיש, נדיב נפש, כשרוני, חברותי, אוהב ואהוב, ובעיקר – פטריוט פולני מסור. מה לעשות, בין השיטין וכנראה בלי כוונה מודעת, הדמות שעולה מתוך הביוגרפיה הזאת נראתה לי קצת פחות מלאכית, וקצת יותר אנושית: שופן היה טיפוס בורגני לא מהפכן כלל, גנדרן ובזבזן, שאהב את חיי הנוחות וחי לא פעם מעל ליכולותיו הכלכליות. הוא ניצל לא מעט פעמים את אהבתם של חבריו ו'סינג'ר' אותם בשלל משימות יומיום מייגעות, שהוא עצמו העדיף שלא להתעסק בהן. הוא אמנם ויתר פעמים רבות על עריכת קונצרטים באולמות גדולים שהיו מכניסים לו כסף רב, אך הסיבה היתה כנראה פחד קהל ולאו דווקא העדפת הרוח על החומר, והוא היה ידוע כמי שניהל משא ומתן קשוח עם המוציאים לאור של יצירותיו, עבורן דרש סכומי כסף גבוהים.
בניגוד לשופן, שלא הסכים לרתום את כשרונו לעגלה הלאומית הפולנית ושסירב בעקביות, למשל, לדרישה לכתוב אופרה על נושא פולני-היסטורי, נראה לפעמים שהביוגרף שלו, קאז'ימיאז ויאז'ינסקי, דווקא לא בחל להדגיש את מחויבותו של המלחין לאג'נדה הלאומית של פולין על פני ערכים אחרים. ונשאלת השאלה – האם הדימוי של שופן כפי שהוא רווח היום, אינו אלא הקצנה של חוקרים וביוגרפים בעלי תודעה לאומית עמוקה?
תהא התשובה אשר תהא, הביוגרפיה הזו שבה והזכירה לי עד כמה אנחנו צריכים לקבל בערבון מוגבל כל כתיבה היסטורית, ובתוכה גם את סוגת הביוגרפיה. לפי השקפתי, 'אמת' הוא מושג חמקמק, ואם אין לביוגרפיה איכויות ספרותיות, ערכה מוטל בספק, שכן לא פחות משהיא משקפת את חייו של מושא הביוגרפיה, היא משקפת את דעתו ואת רגשותיו של הביוגרף.