מדף הספרים של דני ברנע - הספרים שדירג

משמר העמק לא היתה אמורה לשרוד. מגיניה לא היו אנשי מלחמה, משנתם הפוליטית הכתיבה דו קיום, הם האירו פנים לשכניהם, חרשו את אדמותיהם בסמוך אליהם, סעדו אותם במרפאתם. משמר העמק היתה נקודה מוקפת בכפרים ערבים, המתקפה עליה החלה עוד בטרם סיימו אנשיה לחרוץ באדמתם שוחות מגן. זו היתה שיאה של מלחמת האזרחים שהתחוללה בארץ ישראל בין דצמבר 1947 למאי 19

"בשנת 1930 התאבדו אצלנו במושבה שלושה איכרים. אך בניגוד לרישומי הוועד ולמסקנותיו של השוטר האנגלי, ידעו אנשי המושבה שרק שניים מהמתאבדים שלחו יד בנפשם, ואילו המתאבד השלישי נרצח" שבעים שנה חלפו. רותה תבורי, מורה בבית הספר התיכון של המושבה, כותבת ומספרת על הרצח ההוא ועל הגברים של משפחתה - סבה, בעלה, אחיה ובנה - אותם היא אוהבת, עליהם היא כו

"בראוו שתיים אפס" מביא את סיפורה האמיתי, עוצר הנשימה, של יחידת קומנדו בריטית קטנה שפעלה בצפון עיראק בעת מלחמת המפרץ. זהו סיפור של עורמה, תושייה מדהימה ותוקפנות - המאפיינות כל - כך את לוחמי הכח האווירי המיוחד (SAS). סיפורה של היחידה הזו, שלחבריה מספר הצל"שים הרב ביותר שניתן ליחידה כלשהי בצבא הבריטי במאה העשרים, הוא תיעוד של אומץ לב וכוח

כבר חמישים ותשע שנים אני מנסה לכתוב את הדברים האלה. ב-1949, בהיותי מלח באונייה "פאן יורק", כשהשתתפתי בהבאתם של פליטי שואה לארץ, כתבתי ספר שקראתי לו "החברים של בני", כלומר בני מרשק. אישה יפה מכפר יהושע העתיקה את כתב היד אבל איש לא רצה בו והוא אבד. אני לא בטוח מה אני זוכר באמת, הלוא איני סומך על הזיכרון, הוא ערמומי ואין בו אמת אחת ויחידה. א

זאת לא היסטוריה, אלא פירורי היזכרות של לא לוחם, במסע משני עברי התעלה החסומה באמצע רעידת האדמה הגדולה ששינתה את העולם, בין שני צבאות גדולים מאד ומתחת למוות גדול מדי, בתוך פקיחת העיניים, אם כל זה באמת היה מוכרח ואיך דרך כל האבדון הנורא ההוא גם הלכו כל הזמן לקראת גילוי אליהו.

מירה, לשעבר נורמה, היא גרמנייה לא-יהודייה. בעלה נחמיה היה חייל בצבא האדום שכבש את גרמניה במלחמת-העולם השנייה. הוא פגש את מירה באיטליה, כשהסתפחה ליהודיות ניצולות, המובלות לארץ-ישראל. שישה בנים מיהרה מירה ללדת, כמעט בלי רווח ביניהם – ילדה אותם לנחמיה? לעם היהודי? לעצמה, כדי לנסות למחוק את "המוות ההוא" שהביאה מרחובות גרמניה ודוגר בנפשה

בארץ לא ידעתי הוא רומן רב קולי ורב עוצמות,המשמיע בפסיפס פלאי את סיפור השנים הראשונות והמכוננות של מדינת ישראל.בעוד הקולות בוקעים אחד לאחד, מתגלה תמונה פנורמית, חיה ונושמת-תמונת ארץ את סודותיה חלקו מעטים, בחבורות סגורות, מושבעי שתיקה. תחילת הספר בגישוש אחר עקבות שהותירו, בזיכרון הרבים, שני נערים בני תשע עשרה: אמנון אבוקאי מן הצנ

הרומן קיבוץ ברלין מגולל את סיפורו של אורי דולב, בן קיבוץ מהגליל העליון, קיבוץ הדוגל בחינוך פרוסי ושמוצניקי קפדני.עולם מבודד בפני עצמו. הוריו, כשאר מקימי הקיבוץ, הם ניצולי שואה יקיים, אנשי עמל נוקשים, הדורשים הרבה מעצמם ומאחרים וממעטים להפגין רגשות. גם דודו של אורי, קונץ, חי בקיבוץ, אך לא החליף עם אביו של אורי מילה כבר עשורים ארוכים.

זהו סיפורם המסעיר וההרואי של מיליוני גברים - ונשים - חיילי הצבא האדום שהוטלו אל שדות הקרב והביסו את צבאותיו של היטלר. לא סיפורי הקרבות אלא חייהם היום-יומיים של החיילים הפשוטים במערכה, נשותיהם ומשפחותיהם בעורף והמכונה האדירה שהפעילה אותם, הם שעמדו במוקד עניינה של המחברת. הספר בוחן בפרוטרוט את הווי החיים בשדות הקרב על האלימות, הגבו

"אמרתי שסיפורי הפוך מסיפורו היפה כל כך של זה שסיפר לפני. סיפורי ריאליסטי להחריד ואורכו כאורכה של ההתפכחות, שורה אחת. גם אם ארצה לקשט את סיפורי ולהאריכו – לא אוכל." 'כתובת אש' הוא קובץ סיפורים ראשון ומעורר התרגשות מאת יעל נאמן, מחברת רב המכר עטור השבחים 'היינו העתיד'. נאמן, מן הסופרים החשובים המקוריים הפועלים כיום בארץ, שוזרת את האו

"לא נלך על זה" (ראש הממשלה גולדה מאיר להנרי קיסינג'ר, שהפציר בה לקבל את יוזמת השלום המצרית, 28 בפברואר 1973) "רק זה חסר לי" (גולדה מאיר, ששה באוקטובר 1973, עם תחילתה של מלחמת יום הכיפורים) מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את צה"ל אבל לא אמורה היתה להפתיע את הצמרת המדינית. בשנה שקדמה למלחמה עקבו ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והשר

ב-1948 עשינו היסטוריה: מה זה נקרא "לעשות היסטוריה": בכורסאות בעננים יושבים החוזים והוגים אידיאולוגיות; מעל במות ומרפסות המנהיגים קוראים לעם ומכריזים הכרזות; בבתים חמימים "העם" מתווכחים, מצדדים, מתלהבים, מוכנים-תמיד, נוהרים-אחרי; ולמטה-למטה, בשדה, בעפר-האדמה מתרוצצים ילדים בני 20-19, "בשרי-תותחינו היקרים", יחידים, ספורים מאוד, ובעצם גופם ו

הנה התשובה המוסמכת - אך המרעישה בפשטותה - על שאלה שלא מרפה כבר 40 שנה: מדוע נתפסה ישראל בלתי מוכנה במלחמת יום הכיפורים? • ב-1972 הוכנו אמצעי איסוף מיוחדים שיבטיחו התרעה של 48 שעות לפני פרוץ מלחמה. • האמצעים הוכיחו את יעילותם והוגדרו כ"פוליסת הביטוח של מדינת ישראל". ראש אמ"ן ראה בהם את הערובה לכך שלא נופתע אם ה"קונספציה" תתברר כמוט

"שלום," אמרתי בעברית לאיש שעמד בפתח, "אתה יונתן?" הוא ספק שאל ספק קבע. "סליחה," השבתי, "אבל מי רוצה לדעת?" "סתם עורך דין שמחפש את יונתן," הוא השיב. "למה? מה הוא כבר עשה?" "כלום," השיב האיש, "הוא לא עשה שום דבר. אז אתה לא יונתן?" "כן, אני יונתן," עניתי לו בחוסר סבלנות. עכשיו כבר הייתי בטוח שהאורח הלא צפוי הוא ערבי. "אני יודע מי אתה," הוא אמר לפתע

"ומאחר שכל מה שכתוב כאן הוא מהחיים, אז אני אומר כבר עכשיו: אני מתכוון לנקוט צד, והצד שאני הולך לנקוט מצדד בחיים. אני בעדם. ומרגע שאמרתי את זה, אני יודע שאני בעד סבל וכאב, משאלות לב, המְתנה, ציפייה, אכזבה, אי־הבנות וכיוצא באלה כל הדברים שאנחנו מנכּים בכל פעם שאנחנו עושים חשבון ובוחרים להוסיף לחיות." את ההצהרה הזו כותב מיכאל לאחר מותו ה

"את הסיפור שלנו סיפרנו לעצמנו כל הזמן. בכפייתיות. בעל פה. לפעמים התעייפנו עוד לפני שהתחלנו ובכל זאת סיפרנו במשך שעות. הקשבנו רוב קשב אחד לשני, כי בכל ערב בו סופר הסיפור, התחוורו לנו פרטים חדשים, גם שנים רבות אחרי שכבר לא היינו שם." היינו העתיד הוא יצירה חריגה בנוף הספרות המקומית: רומן אוטוביוגרפי שנון ואירוני המשלב בתוכו מבט מרת

סיפור חייו של אסא קדמוני, גיבור מלחמה, ששב הביתה מהקרב במלחמת יום הכיפורים, אבל השאיר בו את נשמתו. הוא שב משם שלם בגופו, אך איש מכל אלה שסבבו ועטפו אותו, לא הכיר את סיוטי החרדה שהשתלטו על חייו.

צליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים היתה אולי המערכה הקשה ביותר שידע צה"ל מעודו. היא היתה חסרת תקדים בעוצמתה ובשחיקת הכוחות הלוחמים והמפקדים שפעלו בה. וכדרכן של מערכות קשות היא העלתה שאלות קשות ומחלוקות שחלקן מהדהדות עד היום. 37 שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים עדיין נאבקות יחידות שנטלו חלק במערכה הזאת על השורה שלהן בהיסטוריה, ופצ