“22/6/2025 יום א'

ישראל נמצאת במצב קריטי,
נאשם בפלילים יחד עם חבורת פירומנים פסיכופטים גוררים אותנו למלחמה עם כל העולם.
הרס רב, הרוגים רבים, פחד, חרדה והסתה הם רק חלק קטן ממה שעולל לנו המנהיג העריץ ומשפחתו.
באוקטובר 1973 לקח לצה"ל פחות מ-24 שעות לנצח את האויב שתקף אותו. כי צה"ל בתקופה ההיא היה מלא בגיבורים אמיתיים.
לא במשיחיסטים, לא בחובשי כיפה סהרורים, לא בבטלנים ולא בתתי אדם.
אמנם הופתענו אז אך התעשתנו במהירות והצלנו את ישראל.
והיום ההנהגה הנאציסטית עושה הכל כדי שישראל תושמד.
מתגרה באויבים חזקים ממנה,
מבצעת רצח המוני בעזה ובשטחים הכבושים,
מכניסה לכלא מתנגדי משטר ופוגעת בתקשורת החופשית.
יאיר גולן הוא האור היחיד בקצה המנהרה החשוכה, על כולנו להתאחד אחריו כדי להביס
את המוגלה, את הרעל, את ההסתה ואת הדיקטטור ומשפחתו.
עד הניצחון, עד טיפת הדם האחרונה!”

“אני ממליץ למי שקורה ביקורת זו לקרוא בעיון ולא קריאה מרפרפת.
הנושא נראה חשוב במיוחד ואקטואלי מאד בימים אלו.
את הכתוב אני מקדיש אחרי שהתלבטתי אם לכתוב לזכרו של בן דודי יוסף ז"ל שנהרג במלחמה הארורה ההיא בן 21
כמפקד טנק בסיני (1973).
מותו ומותם ופציעתם של רבים שלא לדבר על נזק תדימיתי ועל איבוד כושר ההרתעה היה יכול להמנע אם ה"צופים"
והמנהיגים בעת ההיא לא היו סובלים מאותו "היבריס" לא מוצדק ומטופש שהתחזק מאד כתוצאה מההצלחה במלחמת ששת הימים. אני לא חש ביטחון שאכן השתחררנו מהנגע הזה לגמרי.
בינתיים ספרים שנכתבו בחלקם כביוגרפיות ואוטוביוגרפיות של אותם אנשים שהיו מעורבים הגנו כל אחד על
עכוזו שלו עצמו וחפשו אשמים מסביבם.
אורי בר יוסף רואה במלחמה ההיא כאחד מהארועים החשובים בהסטוריה המודרנית, כמתקפה אסטרטגית מהגדולות
במאה ה-20 משווה למתקפה על ברית המועצות ביוני 1941 ולהתקפה על פרל הארבור בדצמבר אותה שנה.
בעיני ההשוואה אינה מדוייקת משום שלא בהתקפה על ברית המועצות ובוודאי לא בהתקפה על פרל הארבור עמדו
ארצות הברית וברית המועצות בסכנה קיומית ממשית כפי שעמדה מדינת ישראל באותו יום הכיפורים.
הספר של בר יוסף מדגיש את העובדה שגם היום בלתי ניתן להגיע לתשובות ברורות - לבדיקת האמת במלואה. בר
יוסף עשה עבודת איסוף רצינית למסמכים ומצא שהמלחמה ההיא והמחדל מקורם בנחישות של סאדאת לבצע מהלך צבאי
תוך ידיעה שהוא נחות מישראל משום שהיה עליו לחצות את התעלה המוגנת , היתה לו נחיתות אווירית ברורה נגד
חיל האוויר הישראלי ונחיתות ביכולות השיריון המצרי. לכן לפעל בדרך שתעקוף את החולשות במידת האפשר.
הקונספציה הישראלית המקוללת היתה שאין לו אפשרות לעקוף את המכשולים הללו ולכן לא יתקוף.
זהו ללא ספק שורש הטרגדיה ועל כך נראה שלא חולקים. בעת ההיא לקח מי שלקח אחריות לא מוצדקת ובחוסר
אחריות ההעביר תחושת ביטחון להנהגה שמראש הייתה שותפה לאותה קונספציה. הדרג המדיני והדרג הצבאי היו
תמימי דעים באשר לאי היכולת לתקוף וחיזקו זה את זה. זהו אחד ממקורות הרע המרכזיים-כנראה המרכזי.
ביטוי לכך בדברי הקרבניט הבטחוני משה דיין באותם ימים,עמדתו היתה "עדיפה שארם א-שיך בלי שלום על פני
שלום בלי שארם א-שייח" הכישלון ההתרעתי בגדול נבע גם מתפיסה זו. הצד הערבי לא נלקח מספיק בחשבון-
שיקולי המנהיגות של המצרים והסורים לא נבדקו לעומקם אני חושש שגם היום אנו נוטים לגישה חד מימדית
"פלקטית" שבאה לידי ביטוי באמצעי התקשורת שלנו-"הפרטנר" כביכול אינו משתנה בכך אנו כמעט עיקביים.
לדעתי החדוש היחסי בספרו של בר יוסף. שהוא מתיחס בהרחבה רבה לנושא זה.
כעת כשיוסף כהן נכנס לתפקידו הרגיש-אחרי תפקיד קודם כיועץ לבטחון לאומי, הוא מופיע במהדורות החדשות
ישוב אחרי ראש הממשלה בשעת דיון. כשהכרזות שלו בתפקידו הקודם ועמדותיו ידועות-וזוכות לקונצנזוס אני חושש
שמזה יש מקום לדאגה.....
בכלל נראה לי ש"אנשי הצל" טוב יעשו אם ישארו למלא תפקידם בחשאיות המתבקשת ולא בכותרות העיתונים.
לגבי קבלת החלטות עדיף סימני שאלה (?) ונקודות( ....) על סימני קריאה(!) לפני קבלת החלטה. יש לזכור שאם
היו עולים בעת ההיא יותר סימני שאלה היינו היום במקום אחר כנראה טוב יותר.
עדיף שהאנשים שעוסקים בנושאים הרגישים הללו ישארו בצל ושלא יתפסו כותרות ראשיות בעיתונים.
למרות זכותו של הציבור לדעת יש לשמור הזכות לחיים - ומכך שיהיה יותר חיסיון בתחומים אלו בטחוננו יגבר.”