“"ואז, כשנכנסתי לעייפות ועצמתי את עיני, התחיל להתנגן לי בראש השיר "שלום לאהבה"" (עמוד 240)

"שלום לאהבה" מאת רמי בר-אילן (הוצאה עצמית, 2011) תיאר את שירותו של המחבר בצנחנים במהלך מלחמת יום הכיפורים. בר-אילן התגייס בפברואר 1973 והתנדב לצנחנים. הוא שובץ בגדוד 890 ושם עבר את מסלול הלוחם בפלוגה ו׳ של הגדוד. המ"מ של בר אילן, ל', אמר לו לימים כי הוא ושאר המפקדים היו "נכים רגשית" (עמוד 49), ולא חשבו שהגזימו באופן שבו התעללו בבר אילן. "אתה מדבר בפאזות אחרות לגמרי, היום אומרים "הרווחה של החייל, הנשמה של החייל", יש לך קב"נים וכל מני מלווים שאז לא היו, היום יש הרבה יותר רגישות נפשית לחיילים ממה שהיה בזמננו, איך אומרים?… ׳על אלונקה תצא׳… זו רוח היחידה, ככה העסק נתפס…" (עמוד 49).

זמן קצר לפני פרוץ המלחמה, בספטמבר 1973, הודח המ"פ והמג"ד, סא"ל יצחק מרדכי, מינה במקומו את סרן דני גונן, "מ"פ מנוסה מגדוד 202" (עמוד 57). גונן הביא עימו רוח חדשה וביקש להפסיק את ההתעללויות והתעמרויות בחיילים בפלוגה. עם פרוץ המלחמה הורה המח"ט, יאירי, למג"ד, מרדכי, לארגן כוח חי"ר עצמאי שיטוס מיד לתגבר את כוחות פיקוד הדרום. מרדכי הציע למנות את "סמג"ד 890 הקודם, רס"ן שמואל ארד, כמפקד הכוח ואת סרן רוני שמואל כסגנו" (עמוד 70). ארד סיפר כי "הקימו כוח גדודי בפיקודו, נתנו לי פלוגה מ 890 ופלוגה מ 202, וזה הכוח שנקרא ׳כוח שמוליק׳" (עמוד 71). פלוגת מחזור פברואר 73׳ 890 ופלוגת מחזור מאי 202 (שחייליה טרם הספיקו להשלים קורס צניחה)הכוח צורף לחטיבת השריון 14 שעליה פיקד אל"ם אמנון רשף.

בעוד ש"כוח שמוליק" חיפש את המלחמה מצאה אותו פלוגה ד׳ מגדוד 890 שעליה פיקד עמנואל (מנו) בן ישי, יוצא סיירת שקד. הפלוגה הוטסה לאבו רודוס "וניהלה מרדפים אחרי קומנדו מצרי שהונחתו ממסוקים, נחלה הצלחות בחיסול חלק מהכוחות ואף תפסה שבויים רבים"(עמוד 83)באחת ההיתקלויות נפגע בן ישי בראשו ונהרג. הוא היה ההרוג הראשון מהגדוד במלחמה. ב־14 באוקטובר השתתפו חלק מלוחמי הכוח בהיתקלות. כוח קומנדו מצרי גדול הונחת ממסוקים סמוך לטסה, יתכן שבמטרה לתקוף את מפקדת אוגדה 143. בג’יפ אחד נהג מג"ד סיירת שקד, סא"ל משה ספקטור, יוצא גולני, ואת המקלע אייש סא"ל אמציה חן (פתי). "בג’יפ השני נוהג רוני שמואל, לידו על המקלע רס"ן שמואל ארד" (עמוד 88). ואליהם צורף עוד זחל"ם מסוג זלדה עם קצינים ומש"קים יוצאי שקד. "סא"ל פצי, שהיה הבכיר וניהל את העניינים, החליט לעשות איגוף ולהסתער עליהם מהצד, מהמימד הצר של הגבעה שהם מחופרים עלי. תוך כדי האיגוף פגשו שלושה טנקים עם מג"ד 410 חטיבה 600 שהופנו לאזור. פצי דיבר עם מג"ד הטנקים ותיאר לו את היעד, המשיכו את האיגוף עם הטנקים ופשוט עלו על המצרים באש" (עמוד 88). הכוח הרכוב הסתער. בג’יפ שבו נהג סגנו היה "שמוליק ארד קוצר במקלע" (עמוד 89). עשרות לוחמי קומנדו מצריים נהרגו בקרב. לכוח של פצי היו מספר פצועים ושני הרוגים.

לפני מבצע "אבירי לב" אמר ארד לחייליו:"סוף סוף הגיע הרגע… אנחנו יוצאים להכות את המצרים"(עמוד 99). היה ברור שמדובר בקרב גורלי, קרב שכמאמר אחד המשתתפים בו היתה תחושה שלא חוזרים ממנו. אולי בגלל זה העמיד מפקד מחלקה 1, סג"ם ל', את אנשיו בשורה ואמר: "רגע האמת הגיע והמחלקה יוצאת לקרב, מי מכם שמסיבה כלשהי אינו יכול לצאת – שיצעד צעד אחד קדימה, הדבר לא יחשב לחובתו וגם לא ישאלו שאלות" (עמוד 102). חייל אחד יצא מן השורה. כשהורה למי לרוצה לצאת לצעוד קדימה זינק בר-אילן לצד שני לוחמים נוספים. המ"מ בחר מספר לוחמים ובהם את המחבר. "בדבר הזה לביא לא אכזב אותי" (עמוד 102). לימים סיפר למחבר "הייתה לי פריבילגיה ועשיתי את ׳מבחן גדעון׳, כל מי שרוצה – שידע שהוא יוצא למלחמה… ידעתי שיש סיכון, שעלולים להיפגע ויכול להיות שלא חוזרים… שכל מי שנמצא שמה רוצה להיות במלחמה ואני לא מכריח אף אחד… ככה ציפיתי וככה חינכנו אתכם" (עמוד 104). יש לציין שבקרב על החרמון הציג מ"פ ג׳ בגדוד 51 של גולני, סרן יגאל פסו, בפני חייליו ברירה דומה.

בליל הצליחנ, בקרב חווה הסינית, נתקלו ארד וחייליו באש תופת. "ארד פקד כל חלק מהכוח לחלץ את המפגעים מהגדודים 407 ו- 184. רוני שמואל הוריד חבורה מהזחל"מים והחבר׳ה רצו הלוך ושוב בין נפילות הפגזים ושריקות הכדורים לבין הכלים הבוערים והעמיסו על הזחל"מין עוד נפגעים. חושך ומהומה, אי אפשר לראות את הפנים של הפצועים" (עמוד 112). במקביל, "ב- 01:35 לפנות בוקר צלח את התעלה הגל הראשון של צנחני המילואים מחטיבה 247 בסירות גומי ונתקל בהתנגדות מועטה. הם השתלטו במהירות על אזור הנחיתה ושידרו את הסיסמא לנחיתה מוצלחת – ׳אקפולקו׳. אחריהם צלחו גלים גלים צנחנים נוספים"(עמוד 121). בר-אילן כתב כי "כל הלילה שמענו את אריק שרון ברשת, נותן הוראות בקול בוטח, מסתובב עם הזלדה שלו בשטח רווי אש ומוות ומפקח מקרוב על מבצע הצליחה. מנהיגותו סליחה ההוא לא הייתה רק מופת, היא הייתה מדהימה" (עמוס 125).

"כוח שמוליק" צלח בהמשך את התעלה ולחם ב"אפריקה". ב־19 באוקטובר הורה מח"ט 14, רשף, לארג לכבוש את מתחם ׳אורחה׳ שסמוך לכפר סרפאום לאחר שגדוד השריון 79 הסתבך בניסיון לכובשו. ארד, שבאותה עת היתה לרשותו רק פלוגה ו׳ מגדוד 890, סיפר כי "המח"ט נתן לי פקודה בקשר לעבור ראשון ולהסתער על היעדים האלה ולחלץ את הכח שהיה תקוע שם, ואז עשינו הסתערות עם הזחל"מים שלנו, פרקנו על התעלות, נכנסנו לתוך התעלות והרגנו שם הרבה מצרים… מאה ומשהו מצרים הרגנו שם, כן, והשתלטנו על היעד המבוצר וחילצנו את הגדוד שריון הזה שהיה תקוע שם עם הרבה נפגעים" (עמוד 185). הקרב היה אכזרי, קטלני. בר-אילן כתב כי "מטווח 30 מ׳ המטרנו עליהם את ברד הגיהנום" (עמוד 192). בהמשך נע "כוח שמוליק" לעבר איסמעיליה וסרק פרדסים בכדי לטהרם מכוחות קומנדו מצריים. באחת ההיתקלויות נהרג מ"פ פלוגת מאי מגדוד 202, סרן רפי צוקר. כשראה זאת מפקד מחלקה בפלוגה, "יואב גוטסמן, שהוא בחור חסון, בלונדיני תכול-עיניים, יפה תואר כמו מהפוסטר ׳אחרי לצנחנים׳, התרומם וצעק לחיילים שלו "אחרי!" ופתח בריצה…" (עמוד 228). גוטסמן ואנשיו "התנחלו על חיילי הקומנדו ההמומים וקצרו אותם ממטר" (עמוד 228). שישה חיילים נפלו בקרב, אך "כוח שמוליק" הרג במהלכו 50 לוחמי קומנדו מצריים.

בשלהי המלחמה נפצע המ"פ, גונן, בלחימה. ארד הטיל על סגנו, סרן רוני שמואל את הפיקוד על הפלוגה. "רוני שהוא במקור מגדוד 890, בא אלינו, תפס פיקוד על הפלוגה שלנו" (עמוד 267). לאחר הפסקת האש הראשונה ביקשה פלוגת קומנדו מצרית לקבוע עובדות בשטח ותפסה גבעה בסמוך לאיסמעיליה. הפלוגה הוקפצה להדוף אותם. "המ"פ רוני שמואל כיוון את הקלאצ׳ניקוב על קבוצת מצרים, ירה בדייקנות והפיל כמה מהן שהתגלגלו למטה" (עמוד 268). כשחבריהם ביקשו לחלצם חדל שמואל את האש באומרו: "נכבד אותם כחיילים, מי שקופץ ומסכן את עצמו כדי להציל חבר שלו… לא נירה בו" (עמוד 268). ההקפדה על ערכי טוהר הנשק ראויה לציון ולשבח.

בראיון שהופיע בסוף הספר סיפר ארד כיצד עם פרוץ המלחמה "והקימו כח גדודי, בפיקודו, שכלל פלוגה מ 890 ופלוגה מ 202, נתנו לי את הכח הזה וזה הכח שנקרא ׳כח שמוליק׳" (עמוד 371) עוד באותו ערב, אמר, טסו לסיני. ב־18 באוקטובר, סיפר ארד, "צלחנו יחד עם חטיבה 14" (עמוד 373). למרות "הפגזה רצינית על הגשר… חצינו בלי נפגעים, עברנו לצד השני" (עמוד 373), ציין. למחרת, כפי שכבר תואר, בקרב על מתחם "אורחה", סיפר ארד, הסתבך גדוד השריון 79. "המח"ט אז שינה את התכנית שלו ונתן לי פקודה בקשר לעבור ראשון ולהסתער על היעדים האלה ולחלץ את הכח שהיה תקוע שם, ואז עשינו הסתערות עם הזחל"מים שלנו, פרקנו על התעלות, נכנסנו לתוך התעלות והרגנו שם הרבה מצרים…" (עמוד 373). לדבריו, "מה שנחרט לי, זה היה כח מאולתר, אני באתי מפו"ם, את הפלוגות לא הכרתי, גם לא את החיילים, הייתם צעירים צאוד, הייתם מאוד צאוד מאוד צעירים ועמדתם יפה במלחמה" (עמוד 374).

הספר נכתב ומתואר בעיקר מרמת החייל הקרבי הפשוט. זה כוחו וזה מגבלתו לתאר תמונה רחבה. גם כך וגם כך מדובר בספר מרתק לקריאה. היכולת הקרבית הגבוהה שהפגינה הפלוגה לצד החשיבות שהמפקדים ישמרו על ערך כבוד האדם בבואם לפקד על חייליהם הם שני המסרים החשובים שיש לקחת מהספר.”

“tuvia
בן 53Bruxelles ספר מעולה
אזהרה: ביקורת זאת עומדת להיות ארוכה, אז מי שלא אוהב,שיעבור לאחת אחרת.
שם הספר: שלום לאהבה, שם הסופר: רמי בר-אילן . הוצ׳ פרטית.
הערה: מכיוון שמשהו משתעשע בלהוריד את הספר מרשימת הספרים
כל המעונינים בפרטים נוספים ובדרכים לרכישתו יכולים לפנות אלי!
-------------------------------------------------------------------------------------------
ספורו של החפ״ש רמי בר- אילן, יכול היה להיות סיפורם של אלפי לוחמים שלחמו בכל
מלחמות ישראל, אבל ספרו שונה מרב הספרות הצבאית שיצאה לרגל מלחמת יום הכיפורים.
נתחיל בכך שזהו סיפורה של פלוגה י׳ מגדוד 890 של הצנחנים.
ברוב ספרי המלחמות נמצא את סיפורם של גדודים, חטיבות, אוגדות וכו׳ , אך מעט מאוד נכתב
בידי חפש״ים על יחידות קטנות מפלוגות ומטה.
כאמור זאת היא ההיסטוריה של פלוגה י׳ בגדוד הצנחנים הסדיר של צה״ל ב1973, וחמי הוא חייל סדיר שהתחיל את טירונות הצנחנים מספר חודשים בלבד לפני פריצת המלחמה.
העניין הרב בסיפורו של רמי הוא, שבניגוד לפלוגות האחרות של גד׳ 890, נותקה פלוגתו מהגוף העיקרי וניספחה לכוח שמוליק, שהשתייכה לחטיבה 14, באוגדה של אריק שרון.
כוח שמוליק השתתף במספר קרבות מכריעים במהלך המלחמה ונזכיר רק כמה מהם: פריצת הדרך למוצב בודפסט, פריצת ציר טירטור, קרב החווה הסינית, הפריצה לגדה המערבית של התעלה, קרב מתחם סרפאום, בקיצור הוא היה נוכח בכל הנקודות המכריעות של הקרבות בדרום, וכל זאת להזכירכם מנקודת ראות של חייל פשוט, לא קצין, לא מפקד, לא מצביא, פשוט סדירניק, אוכל חול וחצץ, ועושה פזצטות, כמו כל לוחם אחר.
רמי, חייל רגיש בעל נפש ביקורתית וחוש אומנותי מפותח, רואה בעיניו דברים, שאחרים שמחים לעצום את עינייהם ולסובב את ראשם.
על מראות אלה , תיצתרך אתה הקורא להשקיע את זמנך ומרצך כדי להפנים ולעכל את מראות המלחמה, דברים לא קלים, דברים שנחרטים בתודעה, ולהם השפעה רבת שנים לאחר סיומה של המלחמה, או כמו שכתבתי לו״ יצאתם שרוטים לכל החיים מבלי שתהיה לכם האפשרות המינימלית לרפא את פצעי הנפש שהמלחמה גרמה לכם.
נקודה נוספת שחשוב להזכירה, ואשר רמי בר - אילן מקדיש לה מקום רב היא מערכת היחסים שמתפתחת בין טירוני הצנחנים לסגל המפקד.
רמי וחבריו עוברים מערכת של טירטורים, השפלות, עונשי גוף חמורים
אשר גורמים לפגיעות גוף עם הגבלות לעתיד.
הם נתקלים ביחס מזלזל, שזה די נורמאלי, אבל הם מסובבים במערכת שקרים
במיתוסים בדויים, שכל מטרתם לגרום להעלאת המוטיבציה של הטירונים, עד שיפסיקו לחוס על
עצמם, בריאותם, ושבירת האגו העצמי, שבהרבה מקרים גורמים לחבלות נפשיות.
( בימינו, רק חלקיק ממה שהיה נהוג אז היה מקפיץ את הפלא פונים של האלופים משיחות שהיו מקבלים מהורים המודאגים לחיי ילדיהם- איך הישתנו הזמנים?).
בחלק מהמקרים, בולט במיוחד המ״מ של רמי, אדם ששומר עד היום בקנאות על פרטיותו, ואשר אינו רוצה שפרטיו יתפרסמו, ואני מבין גם למה, כי אדם עם מרכיבי אישיות כמותו, ראוי לפקד מקסימום על תיזמורת הסכו״ם במטבח צה״לי ממוצע, ולא על מחלקת לוחמי צנחנים.מה עוד שלאחר המלחמה הוא ייחס לעצמו את העובדה שהפלוגה יצאה עם מספר קטן יחסית של נפגעים.( נו איך אומרים ביידיש... שויין).
על הספר מבחינה ויזואלית
--------------------------------
רמי בר- אילן, שהוא אומן בנשמתו, יצר ספר בעל מראה יוצא מן הכלל ויזואלית.
ראשית, איכות ההדפסה בשחור- לבן ובצבעים, היא יוצאת מגדר הרגיל.
איכות הנייר מעולה, והספר מלווה בצילומים אותנתיים של מראות המלחמה, האימונים, חבריו וכו׳
כמו כן רמי הוסיף כמה עבודות גרפיות שהוא יצר בעצמו ( מתברר שהוא צייר בחסד),
נקודה נוספת לזכותו של הספר, מפות המערכה, מפות תנועת הכוחות, מתחמי האוייב ועמדות צה״ל
הכל מסומן הצורה ברורה ויסודית.
לסיכום: ספר חובה ברמה הטקטית לכל החובבים היסטוריה צבאית ישראלית, היסטוריה בכללותה
וסיפור של חייל שאומר ״ שלום לאהבה״, אבל ממשיך לאהוב את עמו וחבריו ללא גבול.
ספר חובה לכול.
טוביה .
12 קוראים אהבו את הביקורת”

“אזהרה: ביקורת זאת עומדת להיות ארוכה, אז מי שלא אוהב,שיעבור לאחת אחרת.
שם הספר: שלום לאהבה, שם הסופר: רמי בר-אילן . הוצ׳ פרטית.
הערה: מכיוון שמשהו משתעשע בלהוריד את הספר מרשימת הספרים
כל המעונינים בפרטים נוספים ובדרכים לרכישתו יכולים לפנות אלי!
-------------------------------------------------------------------------------------------
ספורו של החפ״ש רמי בר- אילן, יכול היה להיות סיפורם של אלפי לוחמים שלחמו בכל
מלחמות ישראל, אבל ספרו שונה מרב הספרות הצבאית שיצאה לרגל מלחמת יום הכיפורים.
נתחיל בכך שזהו סיפורה של פלוגה י׳ מגדוד 890 של הצנחנים.
ברוב ספרי המלחמות נמצא את סיפורם של גדודים, חטיבות, אוגדות וכו׳ , אך מעט מאוד נכתב
בידי חפש״ים על יחידות קטנות מפלוגות ומטה.
כאמור זאת היא ההיסטוריה של פלוגה י׳ בגדוד הצנחנים הסדיר של צה״ל ב1973, וחמי הוא חייל סדיר שהתחיל את טירונות הצנחנים מספר חודשים בלבד לפני פריצת המלחמה.
העניין הרב בסיפורו של רמי הוא, שבניגוד לפלוגות האחרות של גד׳ 890, נותקה פלוגתו מהגוף העיקרי וניספחה לכוח שמוליק, שהשתייכה לחטיבה 14, באוגדה של אריק שרון.
כוח שמוליק השתתף במספר קרבות מכריעים במהלך המלחמה ונזכיר רק כמה מהם: פריצת הדרך למוצב בודפסט, פריצת ציר טירטור, קרב החווה הסינית, הפריצה לגדה המערבית של התעלה, קרב מתחם סרפאום, בקיצור הוא היה נוכח בכל הנקודות המכריעות של הקרבות בדרום, וכל זאת להזכירכם מנקודת ראות של חייל פשוט, לא קצין, לא מפקד, לא מצביא, פשוט סדירניק, אוכל חול וחצץ, ועושה פזצטות, כמו כל לוחם אחר.
רמי, חייל רגיש בעל נפש ביקורתית וחוש אומנותי מפותח, רואה בעיניו דברים, שאחרים שמחים לעצום את עינייהם ולסובב את ראשם.
על מראות אלה , תיצתרך אתה הקורא להשקיע את זמנך ומרצך כדי להפנים ולעכל את מראות המלחמה, דברים לא קלים, דברים שנחרטים בתודעה, ולהם השפעה רבת שנים לאחר סיומה של המלחמה, או כמו שכתבתי לו״ יצאתם שרוטים לכל החיים מבלי שתהיה לכם האפשרות המינימלית לרפא את פצעי הנפש שהמלחמה גרמה לכם.
נקודה נוספת שחשוב להזכירה, ואשר רמי בר - אילן מקדיש לה מקום רב היא מערכת היחסים שמתפתחת בין טירוני הצנחנים לסגל המפקד.
רמי וחבריו עוברים מערכת של טירטורים, השפלות, עונשי גוף חמורים
אשר גורמים לפגיעות גוף עם הגבלות לעתיד.
הם נתקלים ביחס מזלזל, שזה די נורמאלי, אבל הם מסובבים במערכת שקרים
במיתוסים בדויים, שכל מטרתם לגרום להעלאת המוטיבציה של הטירונים, עד שיפסיקו לחוס על
עצמם, בריאותם, ושבירת האגו העצמי, שבהרבה מקרים גורמים לחבלות נפשיות.
( בימינו, רק חלקיק ממה שהיה נהוג אז היה מקפיץ את הפלא פונים של האלופים משיחות שהיו מקבלים מהורים המודאגים לחיי ילדיהם- איך הישתנו הזמנים?).
בחלק מהמקרים, בולט במיוחד המ״מ של רמי, אדם ששומר עד היום בקנאות על פרטיותו, ואשר אינו רוצה שפרטיו יתפרסמו, ואני מבין גם למה, כי אדם עם מרכיבי אישיות כמותו, ראוי לפקד מקסימום על תיזמורת הסכו״ם במטבח צה״לי ממוצע, ולא על מחלקת לוחמי צנחנים.מה עוד שלאחר המלחמה הוא ייחס לעצמו את העובדה שהפלוגה יצאה עם מספר קטן יחסית של נפגעים.( נו איך אומרים ביידיש... שויין).
על הספר מבחינה ויזואלית
--------------------------------
רמי בר- אילן, שהוא אומן בנשמתו, יצר ספר בעל מראה יוצא מן הכלל ויזואלית.
ראשית, איכות ההדפסה בשחור- לבן ובצבעים, היא יוצאת מגדר הרגיל.
איכות הנייר מעולה, והספר מלווה בצילומים אותנתיים של מראות המלחמה, האימונים, חבריו וכו׳
כמו כן רמי הוסיף כמה עבודות גרפיות שהוא יצר בעצמו ( מתברר שהוא צייר בחסד),
נקודה נוספת לזכותו של הספר, מפות המערכה, מפות תנועת הכוחות, מתחמי האוייב ועמדות צה״ל
הכל מסומן הצורה ברורה ויסודית.
לסיכום: ספר חובה ברמה הטקטית לכל החובבים היסטוריה צבאית ישראלית, היסטוריה בכללותה
וסיפור של חייל שאומר ״ שלום לאהבה״, אבל ממשיך לאהוב את עמו וחבריו ללא גבול.
ספר חובה לכול.
טוביה .”

“זהו מסמך מרתק וקריאתו היא חוויה עזה. הספר מספק שלושה סיפורים בלתי-תלויים: סיפור על החוויה האישית הקשה שעבר המחבר בהיותו לוחם במסלול בגדוד הצנחנים 890, יומן המלחמה של פלוגה ו' של 890 שתיפקדה במסגרת "כוח שמוליק" בנפרד מהגדוד, ותיאור הקרבות ששימשו רקע לסיפור של הפלוגה. כל שלושת הסיפורים מרתקים, אם כי תיאור המערכה הוא יותר ניסיון של המחבר לכתוב היסטוריה צבאית ואילו שני הסיפורים הראשונים הם סיפור אישי של חוויות. העוצמה של הספר היא כמובן בשני הסיפורים הראשונים: מערכת היחסים בין החיילים למפקדים בפלוגה, ותיאור מדהים של השתלשלות המלחמה במבט מקרוב.
קורים פה שני דברים: האחד - המחבר ניחן בכשרון מופלא לתאר אירועים עד שהם נראים מוחשיים גם למי שלא חווה את הדברים מקרוב, וזה הופך את הקריאה בספר לחוויה מרתקת; השני - המחבר כותב את הספר לאחר שתיקה בת כשלושה עשורים, ובכתיבתו מתגלה מין דחף אדיר לספר, דחף של אדם שעבר טראומה. הדבר משפיע על כל הצגת הדברים: צורת הכתיבה כמתוך בולמוס, השפה המיוחדת, והעריכה הייחודית של הספר כמין אלבום משולב של טקסט, תמונות והערות שוליים חשובות ומלאות עוצמה. בסוף הספר מצויה הערתה המחכימה של העורכת על כך שבניגוד לכוונותיה הראשוניות היא נמנעה מלהכניס סדר בכתב היד וסימני פיסוק מתאימים כיון שהבינה שעוצמת הסיפור נשענת במידה רבה על הסגנון הלא-מהוקצע, המלא זעקה.
קשה להשיג את הספר הזה, אבל כדאי להתאמץ. זהו ספר מטלטל ומרתק. עוצמתו היא בסיפור האישי, ביכולת התיאור וההמחשה של המחבר - התיאורים כאן ממש חיים - ובצורה שבה הוא מנסה לבוא חשבון עם מפקדיו. זוהי גם מצבה לחבריו של המחבר ואווירה המיוחדת ששררה באותה פלוגה. דמויות חבריו לפני 40 שנה ממש קמות לתחייה.
אין כאן מסקנות - יש רק חוויה חזקה להציץ לתוך תמונה של קבוצת אנשים בנקודת זמן, תמונה שהמחבר בכשרונו הפליא להחיות.”