מדף הספרים של איילת - הספרים שדירגה
פריז, יולי 1942: שרה בת העשר ומשפחתה נעצרים על ידי הנאצים באקציה של "וול-ד'איב". לפני שהמשטרה לוקחת אותם, שרה נועלת את אחיה הקטן, מישל, במסתור החביב עליהם, הארון שבחדרם. היא שומרת על המפתח במחשבה שתחזור בתוך שעות ספורות.
פריז, מאי 2002: לקראת מלוא שישים שנה לוול-ד'איב מתבקשת ג'וליה ג'רמונד, עיתונאית אמריקאית, לכתוב על היום השחור הזה בעברה
בפעם הראשונה שריקרדו ראה אותה, היא רקדה את הממבו כמו כישוף, הם היו שניהם בני עשרה, וריקרדו התאהב בה עד כלות. בה - בילדה הרעה - שבמשך ארבעה עשורים הטריפה את חושיו והסעירה את רוחו. כשהוא נער בן שש-עשרה, פוגש המספר נערה סקסית ומושכת להחריד, שמגיעה עם אחותה לבית הספר שהוא לומד בו בעיר לימה שבפרו. הנערה מסחררת את ראשו ומעוררת בו תשוקה בלתי
ביום השנה השני לנישואיה, כשהיא שוחה בעירום במימי האוקיינוס, מקללת את בעלה שזרק אותה מסיפון הספינה ומנסה להבין למה החליט להרוג אותה - "נו באמת... גבר לא מתגרש מאשתו מפני שהיא מכינה עוף מכובס" - כשכל מה שהיה עליו זה לבקש ממנה להתגרש, נתקלת ג'ואי פרון בשק צף של מריחואנה משובחת, נאחזת בו ונמשית לסירה על ידי מיק סטרנהאן - שוטר לשעבר המתהדר ב
לו הייתה רידלי גונס מתעוררת עשר דקות מאוחר יותר או נוסעת ברכבת תחתית במקום להמתין למונית , היא עדיין הייתה בתוך השקר היפה שהנהגה לקרוא לו חייה . היא הייתה עדין הבת המועדפת של אבא מעריץ ואמא אוהבת , וחייה היו עדיין מושלמים. אבל לא זה מה שקרה . שרשרת ארועים חסרת משמעות לכאורה , גרמה לה לעשות מעשה טוב שהציב אותה במקום הנכון ובזמן הנכון
"לפעמים העתיד מבקר אותנו ואומר לנו מה אנחנו צריכים להיות. אנחנו חושבים שאנחנו מגשימים את השאיפות שלנו, אבל אולי זה הפוך, ובעצם העתיד שלנו מושך אותנו כאילו היינו דג בקצה חכה."
ליאו, סטודנט אנגלי, מתעורר בבית חולים בדרום אמריקה ומגלה שאהובתו נהרגה בתאונת אוטובוס. הוא מאשים את עצמו במותה ומתגעגע אליה עד כלות, עד שמתגלה לו דבר מה שמשנ
הולי וגרי היו נשמות תאומות. חברים עוד מימי התיכון, נשואים שמונה שנים, ואף אחד לא יכול היה לדמיין את הולי בלי גרי ואת גרי בלי הולי. גם כשהיו רבים, היה זה תמיד עם הרבה אהבה וצחוק.
ואז קרה הדבר הנורא מכל: גרי מת ממחלת הסרטן, והולי נותרת לבד. אבל גרי, שצפה מראש איך ייראו חייה של אשתו אחרי מותו, חזר אליה עם עשרה מכתבים שהותיר אחריו. מכתבים ש
רוז פלר היא בת שלושים, עורכת דין מצליחה, שחולמת על גבר שיסיר את משקפיה מאפה, יביט אל תוך עיניה ויאמר לה שהיא יפה. היא גם חולמת שיום אחד תצליח לגרום למגי, אחותה הקטנה והדפוקה, לקחת את חייה בידיה. מגי, לעומת זאת, היא בת עשרים ושמונה, חתיכה מהממת שחולמת על הצלחה אדירה כזמרת, וכן שאחותה הבכירה תתחיל לטפל סוף סוף בעור שלה. בספר משעשע וחריף
ענת ונטשה הן עורכות דין צעירות, ידידות בלב ונפש, הזוכות להישגים מקצועיים מרשימים, עד לרגע שבו הן נסחפות לתוך מערבולת של שחיתות ואלימות המעמידה את שתיהן במבחן גורלי. הרקע לעלילת "אהובי, אויבי" נשאב היישר מן המציאות הישראלית שבה הקשר בין הון לשלטון הכה שורשים והפך לתופעה חמורה ביותר. זהו סיפור על תככים סבוכים, על אהבות כוזבות ועל רד
היו זמנים שבהם חשבתי שעדיף לי למות מאשר לחיות יום אחד בלי ג´ונתן קלארק. זה היה לפני שהוא עזר אותי, כביכול, למען אישה אחרת. הייתי בת חמש עשרה כשפגשתי אותו. הוא היה האהבה הראשונה שלי. הייתי בת עשרים ושלוש שהתחתנו. הייתי בת עשרים ושש כשהוא עזב אותי.
בת עשרים ושבע כשילדתי את הנרי. מרבית חיי, אפילו עכשיו, מסווגים לפי הגיל שבו הייתי כשאיקס,
אנה היא נערה רגילה, מלבד עובדה אחת ההופכת את יחסיה עם משפחתה לטעונים רגשית: הוריה הולידו אותה רק כדי שאחותה הגדולה, קייט, תוכל להילחם בלוקמיה שלה. בגיל 13, כמו רוב המתבגרים, אנה מתחילה לשאול את עצמה מי היא באמת, שכן תמיד הוגדרה ביחס לאחותה. כך היא מקבלת החלטה שאולי אין להעלותה על הדעת, החלטה שתקרע את משפחתה לגזרים ושעלולה להיות הרת-אס
יצירה מרשימה ורבת קסם, רומן המוסר באותנטיות מושלמת ובפיוט מעודן את וידויה של אחת הגיישות ,המפורסמות בתולדות יפן. במבט נכון ומפוכח לאחור ,מספרת לנו ניטה סאיורי את סיפור חייה כגיישה בקול מכשף ואינטימי כאחד.
משלוח חדש של בגדים משומשים מאמריקה הגיע לקרובים של אמא.
אני בוחרת חולצה חומה ואחותי נותנת לי גופייה אדומה ללבוש מתחת לחום. "כי אז זה נראה מצחיק", היא אומרת, "ואנשים חושבים שתיכננת את זה". "למה מצחיק?" אני שואלת בעצב."
כי עדיף להיראות מתכונן מאשר עני", עונה אחותי, ומיישרת לי את העוני.
מילדות חמה במשפחה רומנית בלב העוני של שכונת וא
"אני מתגעגעת אליו בכל נשימה ופעימת לב. הוא היה אמור להיות הסוף הטוב שלי, ובמקום זה, הוא ההתחלה העצובה של הסיפור שלי."
איך ממשיכים בלי האדם שהיה כל עולמך?
אוליביה ולוקה פליקון הכירו זה את זה כמעט כל חייהם, אך כשהתאהבו ועזבו ללונדון, למורת רוחה של המשפחה, שברו את לבם של הקרובים אליהם ביותר. בליל ינואר קפוא מתנפצים חייה של אוליביה כשלו
סיפור אפוס סוחף שמעורר לתחייה את סין שסועת הקרבות של שנות העשרים של המאה הקודמת. משני צידי הקשת הפוליטית והמעמדות החברתיים ניצבים נערה רוסייה שחיה בגלות בסין וקומוניסט סיני צעיר, והם מתאהבים; אֵם הנערה מבינה שהיא חייבת להתמודד עם הדברים שהייתה רוצה לשכוח ואידיאליסט אנגלי מבין שאויביו הגדולים ביותר הם דווקא בני מינו...
יאנצ'ו, ס
שירת מחאה שמחה, גם כאשר המשורר כותב על מצוקה קשה, שירתו היא תאבת חיים, מתפרצת וצבעונית.
זוהי שירה שופעת הומור וקולו של המשורר של המשורר הצוחק מהדהד בה. אבל לעיתים היא עלולה להטעות. מתחת לחיוך המקסים היא משלחת חצים רעילים במחשבה וביצירה הישראלית, המגדרית והאוניברסאלית. בשירה זו יש גם ממד תיאטרלי ופרובוקטיבי בולט. בדרכה שלה זו גם ש
".... אמא יקרה, אני רוצה שתחבקי אותי ותספרי לי רק עוד סיפור במיטה הגדולה שלך ושל אבא. רק סיפור אחד, שבסיומו העצוב תגידי לי כמו שתמיד אמרת ´מתוק שלי, אבל זה לא אמיתי, זה רק באגדות.´ כל כך אני רוצה שתנשקי אותי ותגידי לי כשאת צוחקת ומדגדגת, ´תראה פשוש, מחר כשתתעורר הכל יהיה אחרת.´ אני רוצה ואני רוצה ואני רוצה רק להגיד לך כמה אותך
אשת חיל מתמודד ברגישות ובכנות כובשת עם המורכבות העצומה והמבלבלת של התפקיד החשוב ביותר בחייה של כל אישה. האמהות. אחד לאחד מפרקת ליהיא לפיד את השקרים המוסכמים ואת האמיתות המקובלות האופפים כמסך עשן את התא המשפחתי המודרני.
מבעד למכתביהן של עשרות נשים, ודרך סיפור חייה שלה, נחשפת המערבולת המסחררת של הקרבות היום יומיים, מאבקי השגרה, ל
"מכתב בבקבוק" הוא סיפור מרטיט של מתח ועוצמה רגשית. בקבוק שהושלך לגלי האוקינוס יכול היה להסחף לכל מקום אחר, אך התגלה שלושה שבועות בלבד אחרי שהתחיל את מסעו, בחוף ´קייפ קוד´. מצאה אותו תרזה אוסבורן, גרושה ואם חד הורית, כשבילתה חופשה על חוף הים. היה בתוכו מכתב שפתח במילים: קתרין היקרה שלי, אני מתגעגע אליך, יקירתי, כמו תמיד, אבל היום קשה לי
"ילדות בנות תשע באירן לא צועקות בשמחה במגרשי משחקים, חשופות לעיני העוברים ושבים.
הן לא מושכות אליהן תשומת לב ולא הולכות לבית ספר עם בנים.
הן אינן מטלטלות את שערן הג'ינג'י הארוך ויודעת בביטחון שמחכה להן אהבה בעתיד.
והן לא, לא, לא שרות 'לשבת על עצים, להתנשק עם בנים ולהביא תינוקות...'.
ברפובליקה האיסלמית של אירן, אין שום דבר תמים ברגע