מדף הספרים של St.Valery - הספרים שדירגה

השנה היא 1913. ילדה יתומה נמכרת לחיי זנות אכזריים בדרום-מזרח סין. כל שיש לה בעולם הוא דודה היחיד, אולם התמכרותו לאופיום מביאה אותו לשעבד את אחייניתו תמורת בצע כסף. התנאים הקשים וגסות הלב ב"בית העינוגים" מאיימים להכריע אותה, עד שיום אחד מופיע גבר טוב לב שאינו יכול להתעלם ממה שעיניו רואות. בזכות כישרונה ותושייתה היא מקבלת הזדמנות שאין

בשעות היום טוקיו היא כמו עולם של רובוטין. אולם בלילה היא הופכת למפלטם של עובדי התאגידים הגדולים המחפשים מקומות שעשועים.למרות היותה מוקסמת מן השפה והתרבות, מתקשה ליה ג'ייקובסון האמריקאית להתאקלם בתוך המבנה הקשוח של החברה היפנית. לאחר שאיבדה את משרתה כמורה לאנגלית, מוצאת ליה עבודה כמארחת במועדוני לילה באזור גינזה בטוקיו והופעת את

כשהנרי פוגש לראשונה את קלייר, הוא בן 28 והיא בת 20. הנרי הוא ספרן הרפתקני; קלייר היא סטודנטית יפה לאומנות. הנרי מעולם לא פגש את קלייה קודם לכן; קלייה מכירה את הנרי מאז הייתה בת 6. אשתו של הנוסע בזמן הוא רומן מרתק ומפתיע, המתאר את סיפור אהבתם של הנרי, המסוגל לנסוע בזמן קדימה ואחורה, ושל קלייר, המתרגלת אט - אט לנסעותיו התכופות של בעלה.

בוקר אחד ב-1945, בברצלונה אפופת הצללים שעדיין מלקקת את פצעי מלחמת האזרחים, אב מכניס את בנו בסוד בית הקברות לספרים נשכחים, ספרייה שבה אלפי ספרים זנוחים שאיש אינו קורא עוד. הילד דניאל שולף ממדף מאובק את הרומן צל של הרוח, נשבה בקסמו ומבקש לקרוא את כל ספריו של מחברו, חוליאן קאראך. באחד הלילות, בשעה שדניאל מטייל ברחובותיה העתיקים של ברצל

"מאלף! מורין לינדלי מראה לנו את פנינת המזרח ואת עולמה ברומן שובה לב שופע פרטים מרתקים." רונג צ´אנג, מחברת "ברבורי הפלא" פקינג 1914. פנינת המזרח בת השמונה, בתה של פילגשו האחרונה של הנסוך סו, מציצה מבעד למחיצה מגולפת באביה המתעלס עם נערה משרתת בעלת כפות רגליים קשורות. חשרת עננים ממעל מבשרת על קץ עידן השלום ותחילת סיפורה הסוער ורב-התהפו

"ההכנות לקשירת כפות הרגליים שלי ארכו זמן רב יותר משציפו כולם," מספרת פרח שושן, קשישה סינית הפורשת את סיפור חייה כמו את חיי הנשים שקדמו לה ובאו בעקבותיה. דורות של נשים סיניות חוברות לה כשהיא נזכרת: "בזמן שאני התרוצצתי בחוץ עם אחי, כבר החלה אמי לארוג את רצועות הבד הכחולות הארוכות שישמשו תחבושות הקשירה." התמונה הזכורה לה מאז היותה בת שש

בשנת 1937 בשנחאי פרל–ג´ין ואחותה מאי חיות באושר ובהנאה הודות לחברת הריקשות המשגשגת של אביהן, עד אשר בן לילה נהפך עולמן על פיו. אביהן מבשר להן שכל הונו אבד לו בהימורים, וכדי לשלם את חובותיו יהיה עליו למכור אותן לנשים לשני אחים שבאו מקליפורניה כדי לקחת להן כלות סיניות. כשהפצצות היפניות מתחילות ליפול על עירן, פרל ומאי יוצאות למסע של ח

אישה קמה בוקר אחד ומגלה שכואב לה בווגינה. סוזנה קייסן, המוכרת לקורא הישראלי מ"נערה בהפרעה", לוקחת אותנו למסע - לעתים מצחיק, לעתים הזוי - שבו היא נפגשת עם רופאים שונים ומנסה למצוא תרופה לכאב בווגינה, הממרר את חייה. המצלמה שאמא נמנה לי הוא ספר משעשע, אינטליגנטי, נועז, סקסי ופוקח עיניים. דרך הווגינה שבמרכז הספר - כמו דרך עדשת מצלמה - א

"... כשמלך באדולינה סיפר לי שהוא והמלכה מתכוונים לערוך ביקור רשמי בישראל, ידעתי שזה הזמן לסגור את הבאסטה בהודו ולבוא איתו על תקן העיתונאי המלווה. לפני כמה שנים היתה לי קריירה עיתונאית, שנפסקה מחוסר ריגוש הדדי. אבל זה? מלך אמיתי מבקר בישראל, ואני היחיד שיודע? הודו או לא הודו, אני יודע באיזה צד של הצ'פאטי מרוחה בחמאה." ככה מתחיל המסע

אדם רוחני הוא בסך הכול אדם שמבקש להבין איך עובד כל העסק הזה של החיים זה הכול. לא פרחי באך ולא יוגה ולא צמחונות ולא מדיטציות. זה לא רוחני. אדם שכל חבריו כבר התחתנו והוא נואש כולו. יושב עם עצמו בשבת בצהרים ושואל - מה קורה פה? למה דווקא אני לא, אז הוא נהיה רוחני או במילים אחרות, כשאלוהים רוצה שמישהו יחפש אותו הוא דוחה לו את השידוך. זה הכול.

בהיותה בת 18 נפגשה סוזאנה קייסן עם פסיכיאטר שלא ראתה מעולם לפני כן. בסוף הפגישה הקצרצרה הוא שלח אותה במונית לבית-החולים הפסיכיאטרי מקלין, שם היא בילתה את רוב השנתיים הבאות. קייסן מתארת בשפה רזה וצלולה, מלאת חיים והומור שחור, את שגרת החיים במחלקה לנערות מתבגרות בבית-החולים, על האימה, הפחד, חוסר האונים וההשפלה שבהם, ביחד עם גילויי

אנה היא נערה רגילה, מלבד עובדה אחת ההופכת את יחסיה עם משפחתה לטעונים רגשית: הוריה הולידו אותה רק כדי שאחותה הגדולה, קייט, תוכל להילחם בלוקמיה שלה. בגיל 13, כמו רוב המתבגרים, אנה מתחילה לשאול את עצמה מי היא באמת, שכן תמיד הוגדרה ביחס לאחותה. כך היא מקבלת החלטה שאולי אין להעלותה על הדעת, החלטה שתקרע את משפחתה לגזרים ושעלולה להיות הרת-אס

ז'וזה סאראמאגו, חתן פרס נובל לספרות, חוזר כאן ל'על העיוורון' הבלתי-נשכח שלו ברומאן המשך, שהוא גם ניגוד.      העלילה של 'על הפיקחון' נפתחת ארבע שנים לאחר שבלי שום הסבר נעלם כלעומת-שבא העיוורון הלבן שתקף את כל האזרחים, פרט לאשתו של רופא-העיניים, היחידה שנותרה פקוחת-עיניים. אשתו של רופא-העיניים תופיע גם בספר זה, בתוך כל השישה, בני-חבורת

אי מסתורי, בית יתומים עזוב, סדרה של תצלומים מוזרים... רגע לפני מותו בלב יער בלילה אפל, סבו של ג'ייקוב מספיק לומר רק שהמפלצות חזרו. ג'ייקוב בן ה-16 יודע שכדי לגלות מה קרה הוא חייב לנסוע לאי מבודד, אי-שם ליד חופי וֵיילס, אל המעון של מיס פרגרין לילדים משונים. כל חייו שמע ג'ייקוב את סיפוריו של סבו על המעון של מיס פרגרין, בית היתומים שבו התגו

לסופר ג´ונתן ספרן פויר היו שנים ארוכות של התלבטות: הוא לא הצליח להחליט אם הוא אוכל בשר או שהוא צמחוני. אבל רגע לפני שהפך לראשונה לאב - רגע לפני שהיה עליו להחליט איזה אוכל יגיש לילדיו - הצורך להחליט נעשה פתאום דחוף. ספרן פויר יצא למסע בין חוות בקר ומשחטות, בין תרנגולות, חזירים וחוות לגידול דגים, ובמהלכו נזכר במאכלי ילדותו, בתפריט שעל

זהו סיפורה העצוב - מריר - משעשע של בת דור ה- X, החולה באחת המחלות הנפוצות ביותר בעולם הפוסט-מודרני: דיכאון קליני. בשפה גלויה וישירה, כמעט אקסהיביציוניסטית, עם לא מעט הומור עצמי, היא מתארת את דרכה אל תוך ומחוץ לדיכאון, את הקשרים הרומנטיים הלא-מוצלחים שלה, את הווי בני דורה בניו-יורק ובאוניברסיטת הרווארד, ואת מסקנותיה בדבר התרופה שסייעה

תארו לעצמכם שאתם מתעוררים במטוס. אין לכם מושג מאין הגעתם ולאן מועדות פניכם. אתם לא זוכרים דבר מאירועי השבועיים האחרונים. תארו לעצמכם שארבע השיניים הקדמיות שלכם חסרות, האף שלכם שבור, ויש לכם חור בלחי. תארו לעצמכם שאין לכם ארנק, כסף או עבודה. תארו לעצמכם שהמשטרה מחפשת אתכם.

מכונית נתקעת לפני רמזור שהתחלף לירוק. הנהג צועק משהו. מסתבר שהתעוור פתאום. אין זה עיוורון שחור; הוא רואה הכל לבן, כאילו נפל לתוך ים של חלב. מישהו מתנדב להסיע אותו הביתה. כשאשתו חוזרת, היא לוקחת אותו לרופא - עיניים, אבל עליהם לנסוע במונית, כי המתנדב טוב - הלב גנב את מכוניתם. בחדר - ההמתנה של הרופא נמצאים זקן עם רטייה על עינו, ילד פוזל,

כדי להחליט אם זה "טוב" או "לא טוב" יש לנו כלל פשוט ביותר: החיבור צריך להיות אמיתי. עלינו לתאר מה שקיים, מה שאנחנו רואים, מה שאנחנו שומעים, מה שאנחנו עושים. למשל, אסור לכתוב: "סבתא דומה למכשפה", אבל מותר לכתוב: "אנשים קוראים לסבתא "המכשפה", אסור לכתוב: "העיר הקטנה יפה", כי העיר הקטנה יכולה להיות יפה בעינינו ומכוערת בעיני מישהו אחר. מה"חיבור

עד כמה יכול בעל חיים להשפיע על חיינו? בלבבם של כמה בני אדם יכול חתול אחד לגעת? איך ייתכן שחתלתול נטוש אחד ישנה את פניה של ספרייה שלמה, יציל עיירה אמריקנית קטנה ויהפוך למפורסם בעולם כולו? ובכן, עובדה. סיפורו של דיואי מתחיל בדרך הנוראה ביותר שאפשר להעלות על הדעת, בלילה הקר ביותר בשנה. כשהיה בן שבועות ספורים הוכנס דיואי לתוך תיבת החז