מדף הספרים של זוהר - הספרים שדירגה

בתרגומו של הסופר מאיר שלו. הספר צ'יטרה-גריבה מתרחש בג'ונגלים של בנגאל, על מורדות ההימלאיה ובשדות הקרב של מלחמת העולם הראשונה. מתוארת בו התבגרותו של נער מקלקוטה שבהודו הרחוקה, בין נזירים, עופות טרף, פילים, טיגריסים, ציידים ויונים. הספר זכה בפרס "ניוברי" היוקרתי בארצות הברית. מה זה צ'יטרה-גריבה? זהו שמה של יונה מיוחדת במינה. וליתר ד

- - - בחוץ היה האי כולו רצועות וטלאים של שחור וכסף, באור הירח. הרחק למטה, בברושים החשוכים, היו הינשופים קוראים נחמות זה אל זה. השמיים היו אפלים ורכים כעורה של חפרפרת, שהכוכבים פיזרו עליו טל רך. עץ המגנוליה התערפל מעל הבית, ענפין עמוסי פרחים לבנים, שנראו כמו מאות השתקפויות זעירות של הירח: וניחוחם הכבד, המתוק, נתלה בעצלתיים על המרפסת, א

הרומן האפי, זוכה פרס הפוליצר, של פרל ס. בק מוגש כאן בתרגום חדש ועדכני. מיד עם צאתו לאור, בשנת 1931, נכנס הספר לרשימות רבי-המכר בארצות הברית ונותר בהן שנתיים רצופות. בשנת 2004 חזר לרשימות בעקבות בחירתו למועדון הקוראים של אופרה וינפרי. סאגה משפחתית מרתקת ומרגשת על הקרבה נשית. כשהמשרתת אולן נישאת לאיכר ואנג לונג היא נאבקת ללא לאות, תו

כיצד מתמודדים עם זיכרון של מקום? איך מטמיעים את הזמן ההיסטורי בפנים העכשוויות של הסביבה? בספר ראשון מסוגו בעברית פותח האדריכל אמנון בר אור צוהר לתחום השימור האדריכלי תוך התמקדות בהקשר המקומי הטעון. בעיניו של בר אור, תפקידו של אדריכל השימור הוא להעביר לדורות הבאים "חבילת תרבות" המורכבת מחומריה של הסביבה הבנויה. עליו לדעת לקרוא ולפ

ליאו גורסקי מנסה לשרוד עוד קצת, מקיש על הרדיאטור מדי ערב כדי להודיע לשכנו מלמעלה שהוא עדיין חי, מושך מבטים בדלפק החלב בסטארבקס. אך לא תמיד היו אלה פני הדברים: לפני שישים שנה, בכפר הפולני שבו נולד, ליאו התאהב וכתב ספר. ואף על פי שהוא אינו יודע זאת, ספרו שרד גם הוא-חצה דורות ואוקיאנוסים ושינה את חייהם של אנשים אחדים. אַלמָה בת הארבע-

פרשת אהבתם של נער כפרי מחבל נורמנדי שבצרפת ונערה בת - אצילים פולניה, אהבה רצופה תהפוכות ופרידות על רקע מאורעות מלחמת - העולם השניה בצרפת הכבושה. סיפור מרתק ומרגש ממיטב יצירתו של הסופר המהולל. כאחרית - דבר - החוברת "חייו ומותו של אמיל אז'אר", שחשפה את זהותו המסתורית של מחבר "כל החיים לפניו" ו"חרדתו של המלך סלומון".

"האם האח הגדול קיים?" "ודאי שהוא קיים. המפלגה קיימת. האח הגדול הוא התגלמות המפלגה." "האם הוא קיים באותו מובן שאני קיים?" "אתה לא קיים."   1984, הרומן הדיסטופי הנודע ביותר בספרות העולם ועדיין המפתיע בחיותו ובאקטואליות שלו, ראה אור לראשונה ב־1949. ג'ורג' אורוול חוזה בו חזות דמיונית קשה על דמותו החברתית והפוליטית של העולם בעתיד, עולם השרוי במל

בלבה של ערבת המדבר הגדולה של קזחסטן, על יד מסילת הברזל, שוכן יישוב קטן - שמונה בתים בסך הכל - של פועלי מסילה ומעתקי פסים, שתפקידם להשגיח על תנועת הרכבות ההולכות ממזרח למערב וממערב למזרח, שתהיה סדירה ושוטפת תמיד. מן היישוב הנידח הזה יוצאת יום אחד שיירה מוזרה קטנה. ידיגיי ז`אנגלדין, פועל מסילה קשיש, מוותיקי מלחמת העולם השנייה, לוק

סיפורו של הולדן קולפילד, נער בן שש-עשרה בארצות הברית של אמצע המאה ה-20, כובש לו אוהדים מזה חמישים שנה. ראשון מסוגו, דיבר "התפסן" בשפה שאיש לא דיבר לפניו: בשפה ישירה, פונה בגוף שני לקוראיו, מנבל את הפה בקללות מכל הסוגים, מספר הולדן את סיפור התבגרותו, מוחה על צביעות, מאוהב באמת ובתמימות.

"זו ההיסטוריה של מהפכה שסטתה מדרכה והתירוצים המצוינים שניתנו על כל צעד ושעל לסילופה ועיוותה של התורה המקורית."    כך תיאר ג'ורג' אורוול את חוות החיות בדש הספר כשיצא לאור ב 1945. הסָטירה הנוקבת על ברית המועצות ושברו של חזון המהפכה בידי מי שנחשב ה"מצפון של בני דורו" עדיין מסעירה את קוראיה ומעוררת מחלוקת. עתה, שנים לאחר קריסתה של ברית ה

פלורנטינו אריסה לא פסק מלהגות בפרמינה דאסה ולשמור לה אמוני נצח ואהבת עולם כל חמישים ואחת השנים ותשעת החודשים וארבעת הימים שעברו מזמן שדחתה אותו, כשהיה בן עשרים ושתיים, לאחר אהבה ארוכה ורצופה מכשולים, ונישאה לאחר. לא היה לו כל צורך לעשות את החשבון ולסמן קו קו על קיר בתא כלשהו, כי לא עבר יום שלא קרה משהו שהזכיר לו אותה. האהבה לכל פניה

קורותיה המופלאות של משפחה המתגוררת בעיירה אגדית בקולומביה מסופרות ברומן זה, שהוא אחד ממופתי הפרוזה של אמריקה הלטינית בימינו. קורות המשפחה, שהיא מעין מיקרוקוסמוס הפועל לפי חוקים פנימיים שאינם תלויים בעולם ובזמן הריאליים, הן למעה כרוניקה של האנושות כולה. מאה שנים של אהבה ואמונה ויאוש, שאיפה לאושר ואכזבה, ולבסוף חזרה אל בדידותו

על `אלה תולדות` מקובל לומר שהוא אחד הרומאנים היותר חשובים על מלחמת-העולם השניה. בשנות ה- 80, כשתורגם לאנגלית ולצרפתית, יצאה תהילתה של מורנטה גם אל מחוץ לארצה. יש בספר הזה הרבה ממה שבגללו האנושות קוראת ספרים, ולא נותר אלא לצטט את המבקר מן ה`סנדי טיימז`, שמנסה תארים כמו "קודר, מפחיד... ועם זאת מצליח להיות שמח, מותח ומשחרר", אבל מרים ידיי

"הייתי בן שתים - עשרה כשהלכתי על מים בפעם הראשונה", כך מתחיל הרומן המפתיע והמרתק הזה, המספר את סיפורו שך נער יתום חסר - כל, שאיש כריזמטי מסתורי אוסף אותו מן הרחוב ומלמד אותו לעוף האוויר, פשוטו כמשמעו. במחיצת מורו, שנהיה לו כאלוהים וכאב, הוא יוצא למסע ארוך אך חיים מלאי מסות, הרפתקאות ותהפוכות, שיעלה אותו אל פסגות של אושר ועושר ויוריד או

המספר הוא ילד ערבי בביתה של זונה לשעבר שמתפרנסת מטיפול בילדיהן של חברות למקצוע; והסיפור מצייר את דמותה המרשימה של אישה זו – יהודייה, שנולדה בפולין, הגיעה לצרפת וחייתה את אימי השואה – ואת ההווי הססגוני של רובע בלוויל בפריס המאוכלס ברובו במהגרים ערבים, יהודים ושחורים.   ספר מיוחד במינו, עצוב ומצחיק ומרתק, שזכה בפרס גונקור לשנת 1975

נונו הוא בנו של איש משטרה בכיר. אמו מתה כשהיה תינוק, והנפש הקרובה אליו ביותר היא גבי, מזכירתו של אביו. בתחילת הסיפור הוא עולה על הרכבת בירושלים ונוסע לביקור משפחתי בחיפה. הוא לא יגיע לשם. במקום זה הוא יקלע ל"חטיפה" ולמסע של פשעים קטנים וגדולים, מטורפים ואביריים, בעוד הוא נמלט מן המשטרה המחפשת אחריו. במהלך המאורעות המתעתעים נחש

זה לא ספר על ארכיטקטורה. זהו ספר על בני אדם, דורות רבים של אנשים, סבים וסבתות, ילדים ובני-נינים - ואף אחד לא דומה למשנהו. ג'ייקוב ונוח אינגלדיו עברו בקשיים כמעט 1000 קילומטרים ממולדתם טנסי כדי לייסד את "סטיי מור". הרומן מגולל את הסאגה של משפחת אינגלדיו, שעוקבת אחרי שישה דורות של "סטיי מורונים" במהלך 140 שנים. דונלד הרינגטון פירסם 13 רומני

בן מנדלסון הוא סופ - ר, אדם המתמחה בכתיבת סופים בעבור יוצרים שאינם מסוגלים להביא את עבודתם לכדי גמירה. חמישה עשר חודשים לאחר מותה של מריאן, אשתו, בתאונה מחרידה הוא מחליט לשים קץ לחייו בעולם הזה ולצאת למשימה אורפיאית - מסע חיפוש אחריה ברחבי העולם האחר, עולם שהוא הגרסה החילונית של החיים לאחר המוות, עולם שנאספו אליו כל מתי העולם הזה, מ

מולוכייה - מאכל ים תיכוני עתיק יומין. יש הסברים כי אליה התכוון בספר איוב: " הקוטפים מלוח עלי - שיח ... " במצרים עלתה המולוכייה למעמד של מאכל לאומי. דרושה לעם מידה לא מבוטלת של ענווה ואצילות נפש כדי לאמץ מרק - דלות כמאכל לאומי. כל מצרי המכבד את עצמו אוכל מולוכייה לפחות פעם בשבוע. אצלנו בבית אכלנו אותה יום יום. אנו קשורים לאמהות שלנו

כעפעפי שחר הוא המעשה בעזרא סימן טוב ובחבריו, רחמים הכנר העיוור, משה דוד האברך, והדוקטור יהודה טוויל החוקר מן האוניברסיטה. על ארבעה החברים הירושלמים מספר "הסופר", והסיפור שהוא מספר מכאיב וגם מרגש, וכולו שזור באווירה של ירושלים, רחובותיה, בתיה, ריחותיה, שירתה. זו ירושלים העולה מן "העמק שתחת שכונת התפוחים בסוף רחוב בצלאל" ויורדת ועו