מדף הספרים של רונית - הספרים שדירגה

רומן מופת של אחד מטובי מספריה של צרפת שהוכתר בפרס נובל. סיפור רב מתח על מגפה המשותללת בעיר אוראן ועושה שמות בהמוניה הנכנעים לגורלם ועל קומץ עקשנים העומדים על נפשם ומנסים להילחם בנגע. בתיאור המגפה, אשר ניתן לפרשה כביטוי אליגורי לפגעי החברה והתקופה, נרמז ה"אני מאמין" של סופר-לוחם, מאנשי המוסר הדגולים בדורנו.

מיתוס היופי ראה אור לראשונה ב-1991, והפך עם פרסומו לרב-מכר בארצות הברית. הספר הוא קריאת תיגר נועזת על מושגי היופי בחברה המערבית ועל השימוש שנעשה בהם כדי לנטרל הישגים ותמורות שהושגו לאורך שנים ארוכות של מאבקים פמניסטיים.  נעמי וולף מציגה בו ביקורת רדיקלית וחכמה של תעשיות הזוהר, היופי והרזון וחושפת את הדיכוי הפסיכולוגי והגופני של נ

"ולנטינו" )1951(, "מזל קשת" )1957(, "משפחה" )1977(, "בורגנות" )1977( - ארבעה "רומנים קצרים" שהם מפסגות יצירתה של הסופרת האיטלקית הדגולה. בכולם עומדת במרכז המשפחה. משפחה בעיר שדה, התולה את תקוותיה לצאת מהמצוקה ומהסתמיות בבן הבכור, שכמובן אינו עומד בציפיות; משפחה עם אם דומיננטית החולמת על חיים אחרים, בעיר הגדולה; רסיסי משפחה מודרנית, החיה ברומא הג

בתחילתו של הרומן, אורלנדו הוא בן אצילים צעיר ושוקק חיים המעביר את ימיו בהילולות פרועות, שאפיינו את חצרה של המלכה אליזבט הראשונה. בסופו של הרומן, כעבור שלוש מאות, אורלנדו הוא אשה מודרנית בת שלושים ושש. במהלך מסעו הארוך יהיה אורלנדו עד להיסטוריה המשתנה, יעקוב אחר מנהגים, יתלבש על פי האופנה הראוותנית ביותר בכל תקופה ויתיידד עם אמנים

משולחנו של המוציא לאור "ברור לי שהאשה תשנה את צורתו של הרומן" מצהירה וירגי`ניה וולף (2881- 1491) בפרק הרביעי של חדר משלך. מסה זו, שראתה אור ב 1929 נחשבת בעיני רבים לאחד החיבורים הפמיניסטיים החשובים שנוצרו אי-פעם. מלבד האמירות הדרמתיות המופיעות בה על מעמד האשה, על מאפייניה של היצירה הנשית ועל משמעותה של יצירה אמנותית בכלל, מתאפיינת המסה "ח

ספר זה הוא מבחר מקיף ומייצג של שירתה של יונה וולך, המשוררת הסוחפת והמכשפת, מכל תקופות כתיבתה (1985-1963), ואחד מספרי השירה האהובים ביותר בארץ. הוא כולל את פסגות שירתה מן הספרים 'דברים' (הוצאת עכשיו), 'שני גנים' (הוצאת דגה), 'שירה' (ספרי סימן קריאה), 'אור פרא' (הוצאת איכות), 'צורות' (ספרי סימן קריאה) ו'מופע' (הוצאת הקיבוץ המאוחד). בשער האחרון מובאים

כשיצא לאור לראשונה בשנת 1967 הפך האמן ומרגריטה מיד לסנסציה ספרותית. יותר מרבע מאה לאחר מות המחבר - פתאום, בהפתעה, מתפרסמת סאטירה כה מלאת אנרגיה, הומור, אומץ פוליטי, יופי רב, כתובה כולה במהלך שנות השיא של הטרור הסטליניסטי של שנות השלושים. הספר תורגם בחיפזון ליותר מעשרים שפות (וגם לעברית, בשם השטן במוסקבה). אלא שהיתה זו גירסה מצונזר

מרד האדם נגד תפלות קיומו - נגד המוות, הרצח, אי - הצדק והעדר התבונה: זעקתו לאושר, ונסיונותיו הבלתי נלאים למרוד בגורל ובאלוהים ולכונן בעולם מלכות שכולה טוב: העפלותיו ונפילותיו - נבחנים על ידי אלבר קאמי במחשבה משוחררת מכל דפוס של שיגרה, ביושר אינטלקטואלי שאינו יודע פשרות ובעצמת רוחו של אמן יחיד ומיוחד. בספר רב - השראה זה על מצבו המוסרי,

אלבר קאמי, מגדולי סופרי אירופה במאה עשרים. נולד ב1913-, במונדובי, אלג`יר. פילוסוף, שחקן, מחזאי, מסאי, מספר, לוחם המחתרת הצרפתית האנטינאצית. ב1957- זיכו אותו סיפורים אלה: ``גלות ומלכות`` ו``הנפילה`` בפרס נובל לספרות. תאונת דרכים שמה קץ לחייו והוא בן 46 שנה. העימות עם שאלות הקיום האנושי, החירות, הבדידות, הזרות, מצבו של האדם, משמעות החיים - אלה הם מ

היא בת שלושים. בעלה בוגד בה. הם נפרדים וחוזרים. יש להם ילד. הם פרועים, הם נועזים, פעם הם יהיו משהו. ובכל שנה בליל הסדר, כשהיא מוקפת בבני משפחתה הכה-מצליחים, היא מסמנת לעצמה ששוב הגיע האביב ודבר לא השתנה. זה סיפור מצחיק באותה מידה שהוא עצוב, הכתוב בכישרון ובאנושיות יוצאי דופן.

מרסו, פקיד צעיר שחי באלג'יר, אינו בוכה בהלויית אמו, רוצח אדם "בגלל השמש", ועל שני אלו נשפט ונידון למוות "בשם העם הצרפתי" - סיפור תמוה ומוזר, ששום דבר אינו מובן בו לאשורו ואף - על - פי - כן הוא מרתק ונקרא בנימה עצורה מתחילתו ועד סופו. "הזר", שהוא הרומן הראשון של אלבר קאמי, יצא לאור ב - 1942 ונמנה עם הידועות שביצירות הספרות המודרנית: "הקוראים נ

אם יכפה על מישהו להכין רשימה של עשרת הרומאנים הגדולים של כל הזמנים - יתפוס דוסטוייבסקי, מן הסתם, שליש מן הרשימה, מבין ששת הרומאנים הגדולים שכתב דוסטוייבסקי בין השנים 1866 ל1880 - , `אידיוט` (1868, שנתיים אחרי `החטא ועונשו`) הוא אחד המועמדים הוודאיים לרשימה בלתי - אפשרית כזאת. דוסטוייבסקי התקשה בכתיבת `אידיוט` יותר מאשר בכל רומאן אחר שלו. לפח

רבים רואים בניקולאי ואסילייביץ` גוגול את גדול כותבי הפרוזה הרוסית בכל הזמנים (``כולנו יצאנו מבין קפלי האדרת של גוגול``, אומרים שאמר דוסטוייבסקי: ונאבוקוב קרא לו ``גדול האמנים שהוציאה רוסיה מקירבה עד היום``). ספר זה, `סיפורים פטרבורגיים`, מביא את כל הסיפורים הפטרבורגיים של גוגול, שנכתבו במשך שבע שנים, בשנות השלושים של המאה הקודמת. ``האד

שתי הנובלות מאת גוגול, הסופר שנאבוקוב קרא לו "גדול האמנים שהוציאה רוסיה מקירבה עד היום", הן משיאי הגרוטסקה - הקומית. "מעשה במריבה שרב איוון איוונוביץ עם איוון ניקיפורוביץ'" הוא מופת לכתיבה שהיא בעת ובעונה אחת סאטירה חברתית חריפה ואף קאריקטורה גאונית ומצחיקה ביותר, המתורגמת ביד - אמן, של השחיתות, השיפלות והנוולות האנושית בכל הזמנים.

הוא מתחיל במקום בו אתה או את נעשים חלק ממנו... אחת ליובל מופיע ספר שיש בו גילום החלומות הכמוסים והעמוקים ביותר של הקורא. ``הסיפור שאינו נגמר`` הוא סוג כזה של פנטסיה: עלילה קסומה על נער בודד וגלמוד, שנכנס - באמצעות דפי הספר - אל ממלכה יוצאת דופן. שם, בארץ הדמיונית, אגב חיפוש רצוף סכנה והרפתקה, לומד בסטיאן מה מידת אומץ - ליבו. הוא גם לומד

אהבה וחושך הם שניים מן הכוחות הפועלים בספרו זה של עמוס עוז, אוטוביוגרפיה הכתובה כרומן משוכלל, מעשה ספרותי צרוף ומזוקק שנפרשים בו שורשי משפחתו של עוז, קורות ילדותו ונעוריו בירושלים ובקיבוץ חולדה, חייהם הטרגיים של הוריו, וכן תיאורים אפיים נרחבים של ירושלים, תל אביב וחיי הקיבוץ בשנות השלושים, הארבעים והחמישים. העולם הספרותי והעולם

"ישאל כל אדם את עצמו כמה בני אדם אוהבים באמת ובתמים הכיר מעודו" מבקש אריך פרום מקוראיו, וממשיך וטוען כי רוב בני האדם חושבים על סוגיית האהבה לא מצד היכולת שלהם לאהוב אלא מצד היותם נאהבים. הם יודעים שאהבה היא גורם מרכזי בחייו של האדם, אך אינם מעלים על דעתם שהיא מיומנות נרכשת שיש ללמוד אותה ולהתאמן בה. באמנות האהבה טוען פרום כי האהבה

סיפורו של הולדן קולפילד, נער בן שש-עשרה בארצות הברית של אמצע המאה ה-20, כובש לו אוהדים מזה חמישים שנה. ראשון מסוגו, דיבר "התפסן" בשפה שאיש לא דיבר לפניו: בשפה ישירה, פונה בגוף שני לקוראיו, מנבל את הפה בקללות מכל הסוגים, מספר הולדן את סיפור התבגרותו, מוחה על צביעות, מאוהב באמת ובתמימות.