מדף הספרים של St - הספרים שדירגה
כאשר מרים, אם לשני ילדים קטנים, מחליטה - חרף הסתייגויותיו של בעלה - לשוב אל עבודתה במשרד עורכי דין, מתחילים בני הזוג לחפש מטפלת.
לאחר בחינה קפדנית של מספר מועמדות הם שוכרים את לואיז, אישה בגיל העמידה עם ניסיון עשיר בטיפול בילדים.
לואיז החרוצה והמסורה כובשת את לבם של הילדים, מבשלת היטב, מסייעת בתחזוקת הבית ובהדרגה תופסת מקום מרכזי
החיים של אלישה ברנסון נראים מושלמים. היא ציירת מפורסמת שנשואה לצלם אופנה מבוקש ומתגוררת בבית מידות בעל חלונות גדולים שנשקפים אל פארק באחד האזורים הנחשקים ביותר בלונדון. ערב אחד חוזר בעלה מאוחר מהעבודה, ואלישה יורה בו חמש פעמים בפנים, ומאותו רגע לא מוציאה מילה מהפה.
סירובה לדבר, או להעניק הסבר כלשהו למעשה, הופך את הטרגדיה המשפח
המסע המהפנט בן ארבעת הכרכים, המסעיר את הקוראים בארבעים ארצות – מסע שנפתח בהחברה הגאונה – נמשך במלוא עוזו בכרך השני של הרומאנים הנפוליטניים מאת אלנה פרנטה, 'הסיפור של שם-המשפחה החדש'.
הספר השני חובק כשבע שנים מחייהן של שתי החבֵרות, מגיל 16 עד 23, מתחילת 1960 ועד סוף 1966. פרנטה ממשיכה להחיות בו באמינות יוצאת-דופן את כל גלריית הדמויות הר
את גינת בר כתב מאיר שלו על גינת ביתו בעמק יזרעאל, בה נטע עצי בר ושיחי בר, שתל וזרע רקפות, כלניות, נרקיסים, חצבים ופרחי בר רבים אחרים, ובה הוא מתרועע עם בעליה האמתיים: ציפורים, קיפודים, פרפרים, חזירי בר ועוד חברים.
הטבע של הארץ, המתואר ונוכח בכל הרומנים שכתב, הוא כאן הגיבור הראשי.
באהבה ובהומור מספר מאיר שלו על הצבעים, הריחות והקולות ה
מהו משך האהבה. כמה זמן אפשר להחזיק רגש. מהי משמעותו של פער גילים במערכת יחסים. ובאיזו מידה המרחק הפיזי בין שני אוהבים משפיע על תפישת האחר. לא ספר עיון ידון בנושאים הללו, אלא הקוראים ב"מרד המציאות", שבחלקם נופלת הזכות ללוות את שטפן צוויג החושב על כך אִתם – בכתיבה בדיונית שתגרום לנו ללקק מילים ולמסגר משפטים.
הצגת המקרה פשוטה ומדויקת:
כאשר מישהו שואל לשלומה של אלינור אוליפנט, התשובה שלה במאה אחוז מהמקרים היא 'בסדר'. אומנם יש כאלה שבוהים בצלקות שעל פניה, אבל היא יודעת שעל הצלקות שהיא נושאת בתוכה אנשים מעדיפים לא לשמוע. כל עוד היא שומרת על ה
השעה 06:41, בוקר יום שני. הרכבת יוצאת בדרכה אל פריז. ססיל מגניבה מבט לעבר שכנה למושב. היא מתקשה לזהות בגבר הכרסתן, המובס, את העלם המושך והבלתי מושג ששינה את נתיב חייה. פיליפ, מצידו, נפעם מהפיכתה של הבחורה האפרורית שאת לבה שבר לאשת הקריירה המצודדת היושבת לצידו. ברכיהם מתחככות. מלבד מילות נימוס אקראיות, הם לא פוצים פה. יש יותר מדי משקעים ב
בשלושה קולות צלולים שמשתרעים על פני למעלה מעשור נפרס סיפורה של משפחה נורמטיבית לכאורה, שמתאחדת בשעת משבר. האב כוורן גאה, האם מנהלת בית ספר, הבת דיילת שמשתוקקת להכיר את העולם הגדול – והבן בוחר דווקא להיות עבריין. איך יגיבו בני משפחתו ביום שינסה להימלט מן החוק?
בשפה שמתחלפת בין הרך והמעודן עד הגס והמחוספס נשזרים סיפוריהם של הארבע
אתם מחזיקים בידיכם אוצר ספרותי קטן ומהפכני שמעטים מכירים. זוהי נובלה שראתה אור לראשונה ב־1823 ,במהדורה פרטית ומצומצמת, נהפכה כעבור שנה לרב המכר של תקופתה, ואז נשכחה: נבלעה על ידי ההיסטוריה העורכת את עצמה בדרכים לא מובנות. אוריקה היא הגיבורה שחורת העור הראשונה בספרות הצרפתית. אנו נמצאים בתקופה פוליטית סוערת שבה הכול מדברים על חירות,
בני הזוג בריקסטון מנהלים את כל חייהם סביב בתם היחידה, הֶתֶ'ר, ונדמה שהעולם כולו שותף להיקסמות שלהם ממנה. היא הדובדבן בחיי הקצפת שמנהלת המשפחה במנהטן. אומנם דירת הפנטהאוז שמעליהם עדיין מזכירה להם שיש עוד למה לשאוף, אבל זה לא מפריע להם להמשיך לשמוח בחלקם. לנוכח עיניהם המשתאות הת'ר הופכת לנערה ותשומת הלב שהיא מושכת מתחילה לסדוק את הא
"ואם הייתי אומר לך שאני לא רוצה שתהיי כאן?"
"אתה לא המעסיק שלי. אמא שלך המעסיקה שלי.
ועד שהיא לא תגיד לי שהיא לא רוצה אותי כאן יותר, אני נשארת.
לא כי אכפת לי ממך במיוחד, או כי אני אוהבת את התפקיד המחורבן הזה או רוצה
לשנות לך את החיים כך או אחרת, אלא כי אני זקוקה לכסף. בסדר? אני ממש זקוקה לכסף".
הבעתו של ויל טריינר לא השתנתה בהרבה כלפי ח
טטיאנה, נערה בת שמונה עשרה, אלמנה בהריון, נמלטת מלניגרד, העיר השסועה לאחר מלחמת העולם השנייה, כדי להתחיל חיים חדשים באמריקה. ואולם רוחות הרפאים של עברה אינן מוכנות לנוח בשלום במקומן.
היא נתקפת תחושה עזה, כמעט דיבוק שבעלה, רב סרן אלכסנדר בלוב, עדיין חי, והוא זקוק לה נואשות.
בינתיים, מעבר לימים ויבשות, הרחק בתוככי ברית המועצות, אלכס
הספר הזה נולד מתוך רעיון: לכתוב סיפור אהבה בין נער לנערה, אבל אחרת; לכתוב אותו כמו שהחיים כותבים אהבות, כמין אירוע מתגלגל בין שתי דמויות ובשני קולות: אישה תכתוב את קולה של הנערה, גבר יכתוב את קולו של הנער, וביניהם יתרחש פינג־פונג של כותבים, פרק הוא, פרק היא, וחוזר חלילה – על כל ההסתעפויות הבלתי צפויות והרגעים מלאי הדרמה שיכולים לנבו
מה יש בהן, בחופשות, שמקרב אותנו אל עצמנו? מה יש באקזוטי, בשמש הזרה, שמאיר ומעיר בנו את החלק הפנימי, הקמאי, את הרצון הנקי? מה יש בהסרת השעון מפרק היד שמוחק את עיוורון הצבעים שדרכו אנו מתבוננים ביומיום, שמרפה את שרירי העורף ומאפשר לנו לסובב את ראשינו ימינה ושמאלה?
ברגע שסרחיו ביסיו לוקח את גיבוריו – גבר ואישה – לחופשה משחררת באתר נו
לפנינו מעין ״מותחן פרוידיאני״: "גברת אירנה ירדה במדרגות דירתו של המאהב שלה, ושוב אחז בה בבת אחת אותו פחד חסר פשר." למן הפתיחה ועד לתום הקריאה מוביל שטפן צוויג בידו המיומנת, עוצרת-הנשימה, את הקורא בתוך נבכי תודעתה, מצפונה וסודותיה של אשה הלכודה במרדף-עצמי. זה עתה עברה על הדיבר השביעי, ״לא תנאף.״ בחברה הווינאית הבורגנית של תחילת המאה ה
ברוח התקופה של ראשית המאה הקודמת בווינה, קלריסה, שהתייתמה מאמה, נשלחת על ידי אביה להתחנך במנזר. האב, אדם מופנם ונוקשה, עוקב מרחוק אחר חינוכה בעודו מתקדם בסולם הדרגות הצבאי. קלריסה גדלה להיות נערה חרוצה ומופנמת, ועם יציאתה מהמנזר היא פונה לרכוש השכלה באוניברסיטה. במהלך לימודיה היא מתוודעת לרופא עצבים מפורסם והופכת ליד ימינו. כהוקר
“קצת לפני שאבא שלי מת, איתן ארדיטי ואני נהיינו חברים.“ באר שבע, שנות השבעים, חמישה נערים מסתובבים ברחובות. הם החברים הכי טובים, מעשנים ביחד את הסיגריות הראשונות, סוחרים בקלפים של שחקני כדורגל. הם שומעים דברים שלא
נסיעה אחת. שני יחסים משולשים. שלושה קולות. ספר שנקרא כמו סרט מסע עוצר נשימה. אב ובן יוצאים אל הדרכים במשאית, יחד. הם עושים זאת בפעם הראשונה שתהיה, אולי, האחרונה. במהלכו של הטיול, הם יחלקו הרבה יותר ממרחב וזמן. במקביל, אֵלֵנָה – האם ובת הזוג, שנשארת בעיר – פותחת אף היא במסע אישי משלה: היא יוצאת להרפתקה מטהרת שקוראת תיגר על גבולותיה האת
1946. שש מאות וחמישים כלות נרגשות עולות על ספינה המפליגה מאוסטרליה לאנגליה, כדי להתאחד עם הגברים שלהם נישאו במהלך מלחמת העולם השנייה. אך במקום מסע התענוגות שציפו לו הן מוצאות את עצמן על סיפונה של נושאת מטוסים, שאותה הן חולקות עם אלף חיילים של הצי הבריטי.
על הסיפונים שטופי השמש אהבות נושנות והבטחות מן העבר נהפכות לזיכרונות רחוקים,
"הגיע הזמן להחזיר את רינג לרדנר למקום הראוי לו בפנתיאון הסיפור הקצר האמריקאי לצד בני דורו המינגוויי, ש’ אנדרסון, פיצג'רלד ופוקנר." משה רון
ויום אחד, כעבור שמונים שנות המתנה, תורגמו יצירותיו של רינג לרדנר לעברית. יצירות הכרחיות, פשוטות אך מכוננות, שעושות את הבלתי אפשרי בספרות: מעלות על פני כל סוגי הקוראים חיוך קבוע, "מטופש" ורחב לכל