“#
רוב בני האדם אוהבים ורוצים לטפל ברוב צאצאיהם. בניגוד ליונקים אחרים, בני האדם אינם מטפלים בגוריהם עד שנגמלו או – במקרים מרחיבים – עד להגעתם לבגרות מינית. אנחנו מטפלים בהם עד לבגרותם המלאה, וגם אחר כך. בתרבות שלנו הורות טוטלית – במיוחד אמהות טוטלית – היא הדבר הנכון. הגינוי החברתי שמור להורות מזניחה, לא להורות מגזימה (למרות שהמקרה השני גורם לא פחות נזקים)
ויינר מספר פה סיפור על זוג שנישא "כי הגיע הזמן" והוליד ילדה שהפכה כל עולמם. הם אמידים מאד, חיים באזור יוקרתי במנהטן, האב עובד בתחום הפיננסים, מרוויח המון כסף והאם, כמובן, לא עובדת מאז נולדה להם בתם ומקדישה את עצמה לילדה באופן מוחלט. והילדה – כלילת מעלות – היתה תינוקת יפהפייה, הפכה ילדה יפהפייה ונערה יפהפייה. ובנוסף (מי צריך נוסף כשיש יופי...) היא אמפתית, בעלת אינטליגנציה רגשית מצויינת, מודעת וחושבת.
סטיינבק כתב סיפור נפלא שאני לא זוכרת את שמו על הורים רגילים למראה, המולידים ילדה יפהפייה באופן בלתי מצוי. הם כל כך נרגשים מהאוצר שנפל בחלקם שהם – במיוחד האב – שומרים עליה בקנאות. כל כך בקנאות שמאז התבגרותה הוא דורש לערוך לה בדיקה חודשית לודא שבתוליה שלמים... כי אוצר נדיר דורש שמירה קפדנית ושימור במרתף בחום ובלחות מווסתים.
ויינר - שהוא יוצר סידרת "מד מן" – כתב ברומן הביכורים שלו דילמה עטופה בסיפור. יש בנובלה ארבע דמויות המשורטטות בשטחיות על פי תפקידן ואנחנו מכירים אותן רק על פי התייחסותן להורות. החיים על פי המאיון העליון במדינת המגזימים נראים יפים מאד מבחוץ. ההורים משתמשים בתחליפים לכל דבר: תחליפי יוקרה, תחליפי אהבה, תחליפי חיים, ללא הבנה איך בחירותיהם מובילות אותם להתרסקות.
סיפור מעניין, כתוב היטב וקריא. לא חותמת על ההגדרה "אבחנה חדה בנפש האדם" כי לא נראה לי שאנשים מתנהגים כך, אפילו במנהטן. אבל הוא מבטא ערכים שנשמח להסכים איתם, מוביל לאסון ידוע מראש ומצליח להפחית את קנאתנו לגבי בעלי הממון והזכויות החיים במרכז העולם.”
