“״רינג לרדנר רק נולד!״, חותם המו״ל קון את הרשימה הקצרה המסורתית שלו בסוף הספר, מה שלגמרי מתאר את הרגשתי בנוגע ללרדנר. גיליתי כאן סופר אמריקאי מכונן, אומן הסיפור הקצר, אלוף בקומדיה ולא פחות מזה, בטרגדיה.
לרדנר נפטר ב-1933 ממחלת השחפת בהיותו רק בן 45. הוא היה אביהם של ארבעה בנים, שניים מהם נהרגו במלחמות, אך אחד מהם - רינג ״ג׳וניור״ - הפך לתסריטאי עטור אוסקרים.
רינג לרדנר היה עיתונאי, עובדה אשר בולטת מאוד בסגנונו. לרדנר כותב מדוייק, חד, כתיבתו נטולת רגשנות או יומרנות פואטית; הוא מתמקד בעיקר ולא גולש לתיאורים מחוללי-אווירה; את זאת הוא מצליח לעשות היטב באמצעות האירוניה המטריפה שזועקת מהטקסטים שלו. אין לומר על כתיבתו שהיא רזה אף לו לרגע; להיפך, גאונותו של לרדנר טמונה, בין היתר, ביכולתו הוירטואוזית להעביר מגוון רגשות אנושיים ברמזים. רמזים הנוטפים מההומור המאפיין את דמויותיו, מהאירועים והחוויות היומיומיים שהוא מתאר, מקשת האנקדוטות שהוא בורא, רוב הזמן, תוך כדי דיאלוגים ומונולוגים.
תספורת והרפתקאות אחרות מורכב משישה סיפורים קצרים כאלה. לרדנר כותב על אנושיות צרופה; אם כי בדרך כלל על פניה היפים פחות. הוא לא חוסך ולא מוותר, לא מייפה ולא מטייח, לא מרחם ולא מנחם אף לא לרגע. העיתונאי שבו מעביר את סיפור העלילה, שבחלק מהסיפורים נמסר בגוף ראשון ע״י אחת הדמויות, באופן ישיר וללא פילטרים אל הקורא, והפרשנות מוטלת על הקורא בלבד; אם כי זוהי פרשנות מתבקשת, אחת כזו שלא תפספס כי האגרוף שהיא מעיפה לך לבטן איננו שנוי במחלוקת.
האנתולוגיה פותחת עם שלושה סיפורים קומיים מצויינים; הראשון עוסק ביום אחד בחייו של מפיק תיאטרון עשיר, קמצן וציניקן, ולרדנר לועג לו ולסביבתו בלי בושה. שני הטקסטים הבאים נקראים כמו סיפור בהמשכים; הם כתובים בגוף ראשון ובהומור אירוני משגע, ובמרכזם משפחה אחת קטנה ומטורללת: הדובר, אישתו ואחותה. האישה מנסה לשדך לאחותה גבר שכנותו מוטלת בספק, בעוד הבעל הסובל מההתנהלות של אשתו, גיסתו וה״חתן״ לעתיד, רוקח מזימות להיפטר מהאורחים הלא-קרואים בביתו.
החלק המלנכולי של הספר מגיע עם הסיפור הטוב ביותר בו, ״תספורת״. כאן הדובר הוא הספר המקומי, שבמהלך תספורת שהוא עושה לאחד הלקוחות החדשים שלו, מרכל כדרכם של ספרים ומגולל באוזניו את המאורעות האחרונים בעיירה; מסיפור תמים לכאורה על חבר שנפטר, זה הופך לסיפור מטריד, סוג של מותחן בעטיפה של ממתק. סיומו של הסיפור מותיר פתח למחשבה והתלבטויות, שכן גם כאן לרדנר רק רומז למהלך ההתרחשויות ולא טורח לתת מענה ברור וסגור.
הסיפור הבא, ״אלוף״, הוא סיפורו של מתאגרף מפורסם, החל מימי מגוריו בבית אמו וכלה בימי פסגת תהילתו. זהו סיפור מעולה, כתוב בכשרון יוצא מן הכלל, וכמו הפנים החבולות של המתאגרפים אחרי הקרב, כך גם מציג לרדנר את דמויותיו כאן: מכוערות, פצועות, עקומות, נלעגות.
הסיפור האחרון שונה בתכלית השינוי משטף האירוניה, הציניות וה״גועל״ האנושי שחטפנו עד כה מהמחבר; כאן מגיע הזמן לקטרזיס בדמותו של סיפור חביב על שני פנסיונרים, היוצאים לחופשה לרגל חתונת הזהב שלהם, פוגשים במקרה זוג חברים ותיק, ותוך כדי הבילוי המשותף הם מתייסרים, צוחקים, משחקים, אוכלים, רבים ומשלימים.
לאנתולוגיה מצורפת אחרית דבר מרתקת וכתובה היטב, המדברת על ההקשרים החברתיים וההיסטוריים של כתיבתו הייחודית של לרדנר, ומצביעה על האופן בו סיפוריו משקפים את השינויים התרבותיים בכלל והטכנולוגיים בפרט באותה תקופה של ראשית המאה ה-20.
אם כך, לרדנר הוא מאסט. ורצוי באנגלית, אם לא קשה לכם, או גם וגם; שכן הנקודה הבעייתית בספר שלפנינו היא התרגום. דיין מתרגם מוכשר מאוד, אבל איכשהו הפעם הוא מפספס פה ושם. ברור שקשה לתרגם את שפת הרחוב האמריקאית; אך אולי איש מקצוע מנוסה יותר היה מספק תוצאה מוצלחת יותר.”
