|
|
» דירגה 0 ספרים » כתבה 0 ביקורות » יש ברשותה 0 ספרים » מוכרת 0 ספרים » נרשמה לסימניה לפני שבוע » ביקרה לאחרונה בסימניה שלשום » כל ההתכתבות שהיתה ביניכם » סופרים מועדפים |
|
|
» רשימת הסופרים של Pheonix
|
מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות |
מתוך הפורומים:
מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות |
מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות |
פינת היצירה:
מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים
אחרי הריב עם קלארה לא הצלחתי להישאר שם יותר. במילא כבר סיימנו את הקפה והעוגות.
אנשים הסתכלו עליי מוזר. מעין סקרנות מעורבת ברחמים. הרגשתי כמו כלבלב שהלך לאיבוד באמצע סופה או משהו.
מעולם לא היינו מהחברות האלה שמתחשבנות על כל שקל אבל עכשיו קצת כעסתי שהיא ברחה ככה, כמו פחדנית והשאירה אותי לשלם את החשבון, להתנצל, לפתור. לא הפריע לי הכסף, הפריעה לי התחושה. זה לא היה נכון אבל הרגשתי כאילו אני צריכה לתקן את הרגשות שלי ושל שאר האורחים. זה היה מוזר, לא הבנתי מה אני רוצה מעצמי אבל בסדר.
שילמתי על הכל והתנצלתי בפני המלצר עד כמה שיכולתי. כנראה שהתחלתי לבכות כי הוא הושיט לי מפית וכוס מים.
מדהים שגברים יכולים להיות כאלה מצ'ואים אבל להיבהל מכמה טיפות מים יורדות. בחיים לא אבין את זה.
עזבתי את זה. בקצב שבו זה התקדם היה נראה שעברה על המסכן משמרת מהגיהנום, בהנחה שהיא אמורה להיגמר בקרוב.
אחרי זה לקחתי את הרגליים ופשוט הלכתי. אני לא יודעת אפילו לאיפה התכוונתי ללכת. אני אפילו לא זוכרת למה.
בסופו של דבר, אחרי כמעט שעה וחצי של הליכה מצאתי את עצמי בדרך לבית של קלייד.
מכל האנשים.
אני חושבת שחצי ציפיתי להגיע לג'וליאן אבל כרגע הייתי רק צריכה מישהו. בקושי היה אכפת לי מי.
זה קצת ניצול, אני יודעת.
למען האמת, הייתי יותר מופתעת שאני באמת זוכרת את הדרך לבית שלו. רוב הזמן אנחנו נפגשים באיזה מועדון במרכז. או לצד אחד ממקומות הבילויי האחרים שנמצאים ליד המזרקה. בדרך כלל כשאנחנו מגיעים אליו… אם אנחנו מגיעים אליו, אני כבר כל כך עייפה או אבודה בתוך העולם שלי, מסוממת. שאני ישנה את רוב הדרך או פשוט לא מספיק מפוקסת כדי לזכור ממנה יותר מדי. אני מרגישה שאני צריכה להרים טלפון, לשאול קודם, לבקש רשות לפני שאני סתם נכנסת אבל לא היה לי כוח לעשות את זה.
קלייד לא נוטה להיות קטנוני מידי.
כשנכנסתי אף אחד לא היה בבית.
לא הייתי מופתעת. השעה הייתה שבע בסך הכל ולא באמת ציפיתי שקלייד יהיה כאן. גם השותף שלו לא היה. - לזה דווקא כן קיוויתי.
אפילו לא זכרתי שהוא נתן לי מפתח. אבל עובדה, הייתי בפנים.
חשבתי לצאת ולחזור בעוד שעה או משהו אבל לא התחשק לי. סימסתי לאמא שלי שאני נשארת אצל קלייד הלילה, הכנתי לי קפה ועברתי לשבת מכורבלת על הכורסא בחדר של קלייד.
אני לא זוכרת שנרדמיתי, או ניקרתי אבל מצאתי את עצמי מתנערת מתחושת הערפול שהביאה איתה השינה כששמעתי את הדלת נפתחת.
"אליס?"
"מה את עושה כאן?"
הוא היה נשמע מופתע, אבל באמת שלא הייתה לו סיבה לא להיות. גם כשכן הגעתי אליו, בדרך כלל הוא היה זה שאוסף אותי.
"רבתי עם קלארה" אמרתי כשקלייד התקדם וכרך סביבי את זרועותיו.
חום הגוף שלןו היה כמעט משכר כמו הליטוף שהעביר על שערי.
אנשים נוטים לראות בקלייד אדם קר. מלא זוויות חדות וקוצים. ציני, אפל, אולי אפילו אכזרי לפעמים. הנבל האולטימטיבי שפשוט נמצא שם נטו כדי לגרור את כולם לאבדון. או גל האשמה אחרת שידביקו לו.
האמת היא שהוא חם יותר ממרבית האנשים האלה. בדרך כלל. לפעמים.
"בגלל ההזיות?" השאלה הזו כל כך מתבקשת אבל אני לא יודעת מה לענות לו. התשובה, באיזשהו מקום היא כנראה כן אבל בכל זאת אני לא בטוחה.
"כן."
"לא."
אני לא יודעת, לא נראה לי.
"אולי"
"לא נראה לי שהיא ידעה" אני אומרת בסוף.
זה יוצא כל כך מבולבל, אם בכלל ניתן לקבל מיזה משהו כתשובה. לא ציפיתי שקלייד ינחם אותי. הוא מראש היה זה שאמר שקלארה לא באמת תבין. ואם כן אז כנראה לא תצליח להניח לזה או לקבל.
מעט מאוד אנשים, לדעתו, יכלו לקשור את עצמם אלי בלי להבין אותי לגמרי, או לפחות את החלק בי שאיתו התחברו.
זו לא היתה מניפולציה.
גם לא שקר.
זו הייתה אמת קטנה, עצובה אולי אבל לא כזו שגם בלי מילים לא הייתי יכולה לדעת בעצמי.
היה נראה שדווקא ההסתייגויות שלו בנוגע לג'וליאן קיימות פחות ממה שחשבתי.
בשלב כלשהו, אני חושבת. קלייד אסף אותי בזרועותיו. הרים אותי מהכורס והניח אותי בעדינות על המיטה שלו.
לא ממש זכרתי שדיברנו. אולי שכחתי את זה בכוונה. זכרתי שסיפרתי לו על הריב. הכל. את כל ארבעים הדקות הכואבות שהיו. על האכזבה של קלארה, ושלי. על מה ששתינו אמרנו ועל זה שהחיסרון שלה מפריע לי. עצוב.
זה ליווה אותי גם כשקלייד כיסה אותי וכיבה את האורות.
הוא לא אמר הרבה, הוא לא אהב את קלארה אבל גם לא היה לו שום דבר נגדה. נראה לי שלא ממש היה לו משהו להגיד. היה נראה שהוא רוצה לנחם אותי, לומר לי שהוא מאמין שנשלים - ידעתי שמתישהו, גם אפילו עוד חודש, זה יקרה. שיהיה בסדר, אבל אף אחד מאיתנו לא האמין למשפט הזה.
הייתי עייפה ומיואשת וכל מה שרציתי היה קצת חום.
הסתובבתי כשפני כלפי קלייד ופתאום נדהמתי מהצללים שאור הירח, שחדר דרך החלון הטיל על פניו.
מצאתי את עצמי בוהה בו. מושיטה את אצבעותי ומעבירה אותן על פניו. שוב ושוב, כמו דפוס.
כל אותו הזמן הוא שגב שם מולי, בלי לזוז, בלי למצמץ, ולא עשה שום דבר.
מבט חודר ללא תגובה.
שרטטתי בעדינות את קווי המתאר והזוויות של פניו.
לסתו, עיניו, שפתיו.
כשהגעתי אליהן הוא עטף פתאום את ידי בידו וקירב אותה יותר.
מעביר את שפתיו על מפרקי האצבעות והטבעות שלא הורדתי.
עצמתי עיניים והתענגתי עליו.
פשט כך.
קלייד לא נטה לנשק. או לגעת.
גם כשכן היה הנשיקות שלו בדרך כלל דמו לעקצוץ מוזר יותר מאשר להפגנת חיבה.
כשאני חושבת על זה, מעולם לא ראיתי את קלייד בזוגיות והקרבה הזוגית… או הדבר הכי קרוב לכך שראיתי אותו מפגין הוא כלפיי.
היה בזה משהו שהיה אינטימי להפליא בעיני אבל גם גרם לי לחשוב שאני כמעט בוגדת בו.
לא הרגשתי את זה.
שנינו ידענו על מי מדובר.
הייתה לי תחושה שאם אגיד לו את זה הוא יצחק. יחיך אלי את החצי חיוך האמיתי שלו ויגיד שאני לא חייבת לתת לו שום דבר שלא התחייבתי לתת. שמעולם לא הייתי חייבת ולעולם לא אהיה.
נישקתי אותו.
פתאום בער בי איזה צורך פראי ובלי להבין עד הסוף או להתכוון אליו. פשוט התנפלתי על קלייד והצמדתי את השפתיים שלי לשלו. זו הייתה התנפלות פראית. חסרת מעצורים או זהירות. פזיזה.
אני לא יודעת מה עוד. היה עוד.
ראיתי את העיניים שלו נפערות, ואת ההיסוס עובר בהן.
פחות משניה ואז הוא נמוג.
קלייד תפס אותי בכוח. קיבע אותי למקומי מעליו ועיגן את ידיו על כתפיי. במאמץ מסויים והסתבכות בסדינים הוא משך אותנו לישיבה והחזיר לי נשיקה טובענית לא פחות.
כבר לא ידעתי מי מתנפל על מי אבל לא רציתי לעזוב.
התנועות הפכו פראיות ונואשות משהו. משכנו ונמשכנו אחד אל השניה שוב ושוב ובוקושי נפרדנו לזמן מספיק לנשימה.
זה היה… הוכחה, או קרב קדחתני של רצונות שאני אפילו לא יודעת אם רציתי לנצח בו.
"תישאר" "תגרום לי לשכוח" לחשתי כשקלייד הפך והשכיב אותנו על המיטה בחזרה.
בעזרת שפתיו, הוא התווה דרך וליקק, נשך ונישק כל פיסת עור שהצליח להגיע אליה. עד כמה שאיפשרה לו החולצה שלי.
קלייד מלמל משהו לתוך צווארי אבל לא הייתה בי מספיק נשימה כדי לבקש שיגיד את זה שוב, בקול רם יותר.
הרגשתי כמו תחת כישוף.
לא רציתי לשבור אותו.
אותנו.
"יש לי משהו שיגרום לך לשכוח" הוא לחש והצמיד את שפתיו חזרה. נישק אותי בעדינות, כאילו הוא לומד בי כל פרט.
"מה את אומרת?"
"לא"
"זה לא כואב"
"לא קלייד, בלי אבקות. בלי הזיות. בלי סמים."
"רק אתה, בסדר?"
זו לא באמת הייתה שאלה אבל החיוך שקלייד שלח אלי העביר בי צמרמורת.
הוא התענג על המילים שלי, הבנתי.
החיוך שלו היה חיוך צ'שייר מלא, בעיניים בורקות. הכל בו היה מלא אהבה ותשוקה, ורצון.
זה לא היה אחד מאותם חצאי חיוכים מסתוריים, לא הגיחוך המריר שהיה שולח לעולם או לכל מי שנראה לו שהסתכל עלי במבט שלא מצא חן בעיני, כשהיינו יוצאים. לא החיוך הפתייני או המסתורי שלו שהאמנתי שהיה יכול להוריד גם את המלאכים. זה גם לא היה החיוך הכמעט רגוע אבל חסר כל רגש, או הבעה אמיתית או משמעותית שהיה לו כשהיה שרויי בתוך הזיה ואפילו לא דמה לחיוכים הפשוטים, הנינוחים והאמיתיים שהיה מחייך ברגעים הנדירים והבודדים שבהם מצאתי אותו באמת שליו ורגוע.
זה היה בדיוק החיוך שבגללו הדבקתי לו את הכינויי ההוא.
חיוך שהכיל את הכול בו זמנית, והרבה יותר.
הוא יכול היה להתפרש ככל כך הרבה דברים אבל הוא גם היה מלא הבעה יותר מכל שאר ההבעות שלו גם יחד.
הרגשתי שאני שורפת את כל הנורות בגוף שלי מרוב ציפייה וכשקלייד רק המשיך להביט עליי מלמעלה עם גבה מורמת ועיניים שההבעה בהן בלבד הייתה בלתי הוגנת עד כדי גיחוך, כמעט הרגשתי שאני מגיעה לקצה גבול היכולת.
משכתי אותו אלי והיטחתי את שפיי בשפתיו.
משכתי בשערות עורפו ושבתי להיכנע לו רק כשחזר להעביר עלי את ידיו ולשונו השתחלה אל פי.
"את שלי הלילה" הוא אמר וידיו התהדקו סביבי. שום דבר ממנו לא השאיר בי שום מקום לספק.
המשפט הזה… משהו בו נשמע לי אינטימי כל כך שהוא גרם לנשמתי להיעתק והיא יצאה כרצף של השתנקויות מקוטעות.
הוא לא אמר שייכת לי. רק שלי.
אני של מישהו.
קיים הבדל, לדעתי. בין להיות שייכת למישהו לבין להיות של מישהו ואין זה הבדל במילים שאומרים.
התחושה הזו מצאה חן בעיני. להשתייך למישהו, לבחור בזה.
להיות קרובים, ואפילו לרגע להיות פשוט אחד עם השני. מונוגמיה או לא.
יש בזה משהו יפה.
"אני שלך קלייד" אמרתי. "אני שלך ברוב הלילות"
זה לא היה שקר. זה לא היה אמת. אלה היו מילים שגרמו לו לנשק אותי שוב, ברכות. היה ניצוץ בעיניים שלו.
זה עשה לו טוב.
"ואני שלך,
…גם אם כבר לא תהיי" הוא הרכין ראש והניח אותו על ליבי.
ליטפתי את גבו וכתפיו, תחילה מבעד לחולצה הארוכה שלבש ואחר כך השחלתי דרכה את ידיי. הנחתי אותן על גופו והינחתי להן לשוטט מקו המותן עד עצמות הבריח והצלקת הדקיקה שהיוותה פס לבן על על עורו השחום.
צלקת שקיבל פעם מחבר בהתקף של טירוף. כך אמר לי ועכשיו עיטרה שם את העצמות.
ניסיתי לפשוט מעליו את החולצה ועד אותו הרגע לא שמתי לב בכלל שאצבעותיי מסתבכות בכפתורים.
קלייד לא נטה ללבוש מכופתר אבל אני אהבתי אותו בהן.
"איפה הייתה?" השאלה נראתה לי טריוויאלית וכל כך חסרת משמעות אבל עכשיו הייתי סקרנית פתאום.
"אצל חבר" התשובה הייתה קצרה אבל אמיתית והיא סיפקה אותי.
"זה באמת משנה עכשיו?"
"לא"
זה באמת לא היה.
הפשטתי ממנו את החולצה ומשכתי אותו קרוב אלי. קרוב יותר.
נישקתי את כתפו ואז את הצלקת. וברגע של משהו פזיז הוצאתי את לשוני והעברתי אותה על הפס הדק.
"את משחקת" נשך קלייד את תנוך אוזני ולחש לי. מעביר את ידיו על מותני וצווארי.
"אז נשחק יחד" השבתי.
"זה לא יעזור למה שאת מרגישה, אליס." "לא תשכחי את זה מחר בבוקר"
"אני יודעת"
"אני יודע"
"זה לא ישכח. זה לא יעזור לשום דבר מלבד עצמי."
אחרי זה כבר נפטרנו משאר הבגדים דיי מהר. זה הרגיש כמו מירוץ.
נשארנו, כל אחד בבגדיו התחתונים ומצאתי שכל אחד מביט באחר.
זו לא הייתה הפעם הראשונה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו ראה אותי כך, וזו גם לא הייתה הפעם הראשונה שבה קלייד ראה אותי כך אבל אני עדיין חשתי דחף להתכסות והוא כדיין הביט בי כאילו אני איזשהו קסם טהור בהתגלמות. משהו עתיק.
יותר מהכל, הוא הביט בי באהבה ופליאה.
בעיניים שחורות כדיו ומגע שהיה כמעט קל מנוצה בעת שהעביר את ידיו על עורי.
הוא התחיל לומר דבר מה, ללא קול, כנראה שהמילים, או מה שלא היה שהוא רצה לומר פשוט התפוגגו מעצמן.
לא הייתי רגילה לזה. הרגשתי כמעט את עורי מתלהט.
הוא נישק בעדינות את הסהר הדקיק ואת להק הכוכבים הקטנטנים שעיטרו את עצם הבריח השמאלית שלי ונראה מסופק לחלוטין במצבנו הנוכחי.
דמיינתי את זה בעיני רוחי. שנינו מתחת לשמיכה הדקיקה. כמעט עירומים, בחושך, כמעט מוחלט.
היה נדמה לי שגם אני אמורה להרגיש מסופקת עכשיו.
כבר לא הייתי בטוחה אם אני באמת מעוניינת ביותר או שזה, מה שזה, הוא בדיוק מספיק.
רציתי שקלייד ימשיך ויפשיט אותנו אבל היה נראה שהוא מהסס.
היה בזה משהו שהפתיע אותי.
הוא היה מהוסס הרבה פחות כששנינו היינו במצבים פחות מתאימים או פיכחים מזה כך שלא ממש הצלחתי להבין את השינוי.
הכאב מעולם לא עצר בעדנו במירוץ אחר הדרך להפסיק אותו או מהדרכים להנות גם בלי קשר אליו. (בדרך כלל כשניסה להתעלם ממנו). למה עכשיו.
הייתי אומרת שקלייד ידע להתמודד עם כל סוגי הכאב.
אולי.
מלבד אלו שקשורים בפיכחות או במציאות.
השפתיים שלו רפרפו על המותן שלי והוציאו אותי מהמחשבות.
"נראה לי שהצלחתי לתקן משהו, קצת." הוא אמר פתאום. החיוך שלו כמעט לא היה שייך לו.
זה היה חיוך רגיל. של מישהו כמעט נורמלי או שפויי. שני דברים שקלייד לא נטה לומר על עצמו.
היה נדמה לי שחלק ממנו, אולי אפילו חלק גדול היה שמח שסירבתי קודם לכן.
היה מצחיק לחשוב שאפילו החלקים האלה, שנראו מנותקים ממנו לחלוטין היו שייכים לו בדיוק באותה מידה כמו האחרים.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהספיק לשנינו.
החום, הקרבה…
ביחד.
לשם שינוי לא היינו צריכים יותר משום דבר.
חלקנו נשיקת לילה טוב אחרונה, עטפנו אחד את השני ועצמנו עיניים.
אני מתעוררת עם כאב ראש כמעט אטומי. נראה לי שאני מסוגלת להרגיש כמה העיניים נפוחות לי ופתאום אני בכלל לא בטוחה אם לקחתי משהו אתמול.
נראה לי שלא.
אני מכירה את התחושה כשכן.
משהו חסר לי.
שקט מידי.
יש יותר מידי מרחב.
ריק מידי.
קלייד לא כאן.
בדרך כלל, קלייד הוא זה שטורח להעיר אותי. מוקדם מאוד, יש לציין אבל בכל זאת, היום הוא לא.
הוא אפילו לא בחדר.
אני קמה בכל זאת. מתקלחת, למרות שהתקלחתי אתמול בערב ואני לא באמת צריכה ואחר כך מוצאת כמה בגדים שהשארתי כאן, מתלבשת ויוצאת.
מהמטבח מתגנב אליי ריח של טיגון וקלייד עומד שם, נטול חולצה ומכין ארוחת בוקר.
"בוקר טוב"
קלייד מחייך, חצי חיוך קטן.
קו דק. כמעט ישר שגורם לי להרגיש עקום.
משהו השתנה בו?
"ארוחת בוקר?" הוא מציע.
הקול שלו נשמע אחרת.
כמו כששומעים את הים דרך כונכיה, למרות שלא באמת שומעים אותה בכלל.
רחוק.
אני ניגשת ומתכוונת לחבק אותו מאחורה למרות שנדמה לי שבאמת לא כדאי.
אני חושבת שאני יודעת מה עומד לבוא.
טוב, אולי לא בדיוק אבל הוא כן זז.
בדיוק באותה שניה.
הוא לוקח חצי צעד לכיוון המלחייה ומשאיר אותי לחבק בעיקר את האוויר שממלא עכשיו את המקום שעמד בו.
אני רוצה לשאול אם עשיתי משהו רע אבל זו לא השאלה הנכונה.
כשהוא ככה, זה בעיקר כי הוא מרגיש שעשה משהוא שלא היה צריך לעשות. כיוון שזה לא הדבר הצפויי יותר אין לי כיוון אמיתי.
אנחנו אוכלים בשתיקה.
זה לא נינוח כמו אתמול או כמו השתיקות שיש לי עם ג'וליאן.
סתם דוקר, לא נעים.
"יש סיבה שבגללה אתה כל כך קר ומרוחק כלפיי אחרי שאתמול כמעט שכבנו?, ואל תגיד לי שזו הייתה טעות כי עשינו את הטעות הזו בזמנים הרבה פחות נכונים." זה דרמטי קצת, נוקב ולא מתפשר. אני מרגישה כמו כלבה כשאני אומרת את זה ככה, קצת. אבל באמת נמאסה עליי ההתחמקות שלו.
הוא אפילו לא מסתכל עליי.
זה היה אמור להיות רך יותר אבל קלייד כבר יודע שהחם - קר הזה והריחוק אחרי קרבה הם חלק ממה שהכי מכאיב לי.
הדרך הקלה תהייה להגיד שהוא מנצל את זה, אותי.
אבל הוא לא.
לא יודעת.
אוליי.
קצת.
"זה לא משנה" הוא אומר. לא מושפע ממה שאמרת. כל אחת מהאופציות שעליהן את חושבת או לא, לא הייתי צריך לעשות את זה."
אני לא מבינה מה הוא אומר אבל אלה בעצם רוב נקודות הסיום והפתיחה שלנו. כנראה.
"אני לא חוזר על ליילה" זה מלמול חרישי שבקושי אפשר לומר שנאמר בווליום כלשהו.
אני מופתעת ששמעתי את זה אבל נראה לי שלא הייתי אמורה.
נראה שהרבה דברים לא היו אמורים.
אנשים הסתכלו עליי מוזר. מעין סקרנות מעורבת ברחמים. הרגשתי כמו כלבלב שהלך לאיבוד באמצע סופה או משהו.
מעולם לא היינו מהחברות האלה שמתחשבנות על כל שקל אבל עכשיו קצת כעסתי שהיא ברחה ככה, כמו פחדנית והשאירה אותי לשלם את החשבון, להתנצל, לפתור. לא הפריע לי הכסף, הפריעה לי התחושה. זה לא היה נכון אבל הרגשתי כאילו אני צריכה לתקן את הרגשות שלי ושל שאר האורחים. זה היה מוזר, לא הבנתי מה אני רוצה מעצמי אבל בסדר.
שילמתי על הכל והתנצלתי בפני המלצר עד כמה שיכולתי. כנראה שהתחלתי לבכות כי הוא הושיט לי מפית וכוס מים.
מדהים שגברים יכולים להיות כאלה מצ'ואים אבל להיבהל מכמה טיפות מים יורדות. בחיים לא אבין את זה.
עזבתי את זה. בקצב שבו זה התקדם היה נראה שעברה על המסכן משמרת מהגיהנום, בהנחה שהיא אמורה להיגמר בקרוב.
אחרי זה לקחתי את הרגליים ופשוט הלכתי. אני לא יודעת אפילו לאיפה התכוונתי ללכת. אני אפילו לא זוכרת למה.
בסופו של דבר, אחרי כמעט שעה וחצי של הליכה מצאתי את עצמי בדרך לבית של קלייד.
מכל האנשים.
אני חושבת שחצי ציפיתי להגיע לג'וליאן אבל כרגע הייתי רק צריכה מישהו. בקושי היה אכפת לי מי.
זה קצת ניצול, אני יודעת.
למען האמת, הייתי יותר מופתעת שאני באמת זוכרת את הדרך לבית שלו. רוב הזמן אנחנו נפגשים באיזה מועדון במרכז. או לצד אחד ממקומות הבילויי האחרים שנמצאים ליד המזרקה. בדרך כלל כשאנחנו מגיעים אליו… אם אנחנו מגיעים אליו, אני כבר כל כך עייפה או אבודה בתוך העולם שלי, מסוממת. שאני ישנה את רוב הדרך או פשוט לא מספיק מפוקסת כדי לזכור ממנה יותר מדי. אני מרגישה שאני צריכה להרים טלפון, לשאול קודם, לבקש רשות לפני שאני סתם נכנסת אבל לא היה לי כוח לעשות את זה.
קלייד לא נוטה להיות קטנוני מידי.
כשנכנסתי אף אחד לא היה בבית.
לא הייתי מופתעת. השעה הייתה שבע בסך הכל ולא באמת ציפיתי שקלייד יהיה כאן. גם השותף שלו לא היה. - לזה דווקא כן קיוויתי.
אפילו לא זכרתי שהוא נתן לי מפתח. אבל עובדה, הייתי בפנים.
חשבתי לצאת ולחזור בעוד שעה או משהו אבל לא התחשק לי. סימסתי לאמא שלי שאני נשארת אצל קלייד הלילה, הכנתי לי קפה ועברתי לשבת מכורבלת על הכורסא בחדר של קלייד.
אני לא זוכרת שנרדמיתי, או ניקרתי אבל מצאתי את עצמי מתנערת מתחושת הערפול שהביאה איתה השינה כששמעתי את הדלת נפתחת.
"אליס?"
"מה את עושה כאן?"
הוא היה נשמע מופתע, אבל באמת שלא הייתה לו סיבה לא להיות. גם כשכן הגעתי אליו, בדרך כלל הוא היה זה שאוסף אותי.
"רבתי עם קלארה" אמרתי כשקלייד התקדם וכרך סביבי את זרועותיו.
חום הגוף שלןו היה כמעט משכר כמו הליטוף שהעביר על שערי.
אנשים נוטים לראות בקלייד אדם קר. מלא זוויות חדות וקוצים. ציני, אפל, אולי אפילו אכזרי לפעמים. הנבל האולטימטיבי שפשוט נמצא שם נטו כדי לגרור את כולם לאבדון. או גל האשמה אחרת שידביקו לו.
האמת היא שהוא חם יותר ממרבית האנשים האלה. בדרך כלל. לפעמים.
"בגלל ההזיות?" השאלה הזו כל כך מתבקשת אבל אני לא יודעת מה לענות לו. התשובה, באיזשהו מקום היא כנראה כן אבל בכל זאת אני לא בטוחה.
"כן."
"לא."
אני לא יודעת, לא נראה לי.
"אולי"
"לא נראה לי שהיא ידעה" אני אומרת בסוף.
זה יוצא כל כך מבולבל, אם בכלל ניתן לקבל מיזה משהו כתשובה. לא ציפיתי שקלייד ינחם אותי. הוא מראש היה זה שאמר שקלארה לא באמת תבין. ואם כן אז כנראה לא תצליח להניח לזה או לקבל.
מעט מאוד אנשים, לדעתו, יכלו לקשור את עצמם אלי בלי להבין אותי לגמרי, או לפחות את החלק בי שאיתו התחברו.
זו לא היתה מניפולציה.
גם לא שקר.
זו הייתה אמת קטנה, עצובה אולי אבל לא כזו שגם בלי מילים לא הייתי יכולה לדעת בעצמי.
היה נראה שדווקא ההסתייגויות שלו בנוגע לג'וליאן קיימות פחות ממה שחשבתי.
בשלב כלשהו, אני חושבת. קלייד אסף אותי בזרועותיו. הרים אותי מהכורס והניח אותי בעדינות על המיטה שלו.
לא ממש זכרתי שדיברנו. אולי שכחתי את זה בכוונה. זכרתי שסיפרתי לו על הריב. הכל. את כל ארבעים הדקות הכואבות שהיו. על האכזבה של קלארה, ושלי. על מה ששתינו אמרנו ועל זה שהחיסרון שלה מפריע לי. עצוב.
זה ליווה אותי גם כשקלייד כיסה אותי וכיבה את האורות.
הוא לא אמר הרבה, הוא לא אהב את קלארה אבל גם לא היה לו שום דבר נגדה. נראה לי שלא ממש היה לו משהו להגיד. היה נראה שהוא רוצה לנחם אותי, לומר לי שהוא מאמין שנשלים - ידעתי שמתישהו, גם אפילו עוד חודש, זה יקרה. שיהיה בסדר, אבל אף אחד מאיתנו לא האמין למשפט הזה.
הייתי עייפה ומיואשת וכל מה שרציתי היה קצת חום.
הסתובבתי כשפני כלפי קלייד ופתאום נדהמתי מהצללים שאור הירח, שחדר דרך החלון הטיל על פניו.
מצאתי את עצמי בוהה בו. מושיטה את אצבעותי ומעבירה אותן על פניו. שוב ושוב, כמו דפוס.
כל אותו הזמן הוא שגב שם מולי, בלי לזוז, בלי למצמץ, ולא עשה שום דבר.
מבט חודר ללא תגובה.
שרטטתי בעדינות את קווי המתאר והזוויות של פניו.
לסתו, עיניו, שפתיו.
כשהגעתי אליהן הוא עטף פתאום את ידי בידו וקירב אותה יותר.
מעביר את שפתיו על מפרקי האצבעות והטבעות שלא הורדתי.
עצמתי עיניים והתענגתי עליו.
פשט כך.
קלייד לא נטה לנשק. או לגעת.
גם כשכן היה הנשיקות שלו בדרך כלל דמו לעקצוץ מוזר יותר מאשר להפגנת חיבה.
כשאני חושבת על זה, מעולם לא ראיתי את קלייד בזוגיות והקרבה הזוגית… או הדבר הכי קרוב לכך שראיתי אותו מפגין הוא כלפיי.
היה בזה משהו שהיה אינטימי להפליא בעיני אבל גם גרם לי לחשוב שאני כמעט בוגדת בו.
לא הרגשתי את זה.
שנינו ידענו על מי מדובר.
הייתה לי תחושה שאם אגיד לו את זה הוא יצחק. יחיך אלי את החצי חיוך האמיתי שלו ויגיד שאני לא חייבת לתת לו שום דבר שלא התחייבתי לתת. שמעולם לא הייתי חייבת ולעולם לא אהיה.
נישקתי אותו.
פתאום בער בי איזה צורך פראי ובלי להבין עד הסוף או להתכוון אליו. פשוט התנפלתי על קלייד והצמדתי את השפתיים שלי לשלו. זו הייתה התנפלות פראית. חסרת מעצורים או זהירות. פזיזה.
אני לא יודעת מה עוד. היה עוד.
ראיתי את העיניים שלו נפערות, ואת ההיסוס עובר בהן.
פחות משניה ואז הוא נמוג.
קלייד תפס אותי בכוח. קיבע אותי למקומי מעליו ועיגן את ידיו על כתפיי. במאמץ מסויים והסתבכות בסדינים הוא משך אותנו לישיבה והחזיר לי נשיקה טובענית לא פחות.
כבר לא ידעתי מי מתנפל על מי אבל לא רציתי לעזוב.
התנועות הפכו פראיות ונואשות משהו. משכנו ונמשכנו אחד אל השניה שוב ושוב ובוקושי נפרדנו לזמן מספיק לנשימה.
זה היה… הוכחה, או קרב קדחתני של רצונות שאני אפילו לא יודעת אם רציתי לנצח בו.
"תישאר" "תגרום לי לשכוח" לחשתי כשקלייד הפך והשכיב אותנו על המיטה בחזרה.
בעזרת שפתיו, הוא התווה דרך וליקק, נשך ונישק כל פיסת עור שהצליח להגיע אליה. עד כמה שאיפשרה לו החולצה שלי.
קלייד מלמל משהו לתוך צווארי אבל לא הייתה בי מספיק נשימה כדי לבקש שיגיד את זה שוב, בקול רם יותר.
הרגשתי כמו תחת כישוף.
לא רציתי לשבור אותו.
אותנו.
"יש לי משהו שיגרום לך לשכוח" הוא לחש והצמיד את שפתיו חזרה. נישק אותי בעדינות, כאילו הוא לומד בי כל פרט.
"מה את אומרת?"
"לא"
"זה לא כואב"
"לא קלייד, בלי אבקות. בלי הזיות. בלי סמים."
"רק אתה, בסדר?"
זו לא באמת הייתה שאלה אבל החיוך שקלייד שלח אלי העביר בי צמרמורת.
הוא התענג על המילים שלי, הבנתי.
החיוך שלו היה חיוך צ'שייר מלא, בעיניים בורקות. הכל בו היה מלא אהבה ותשוקה, ורצון.
זה לא היה אחד מאותם חצאי חיוכים מסתוריים, לא הגיחוך המריר שהיה שולח לעולם או לכל מי שנראה לו שהסתכל עלי במבט שלא מצא חן בעיני, כשהיינו יוצאים. לא החיוך הפתייני או המסתורי שלו שהאמנתי שהיה יכול להוריד גם את המלאכים. זה גם לא היה החיוך הכמעט רגוע אבל חסר כל רגש, או הבעה אמיתית או משמעותית שהיה לו כשהיה שרויי בתוך הזיה ואפילו לא דמה לחיוכים הפשוטים, הנינוחים והאמיתיים שהיה מחייך ברגעים הנדירים והבודדים שבהם מצאתי אותו באמת שליו ורגוע.
זה היה בדיוק החיוך שבגללו הדבקתי לו את הכינויי ההוא.
חיוך שהכיל את הכול בו זמנית, והרבה יותר.
הוא יכול היה להתפרש ככל כך הרבה דברים אבל הוא גם היה מלא הבעה יותר מכל שאר ההבעות שלו גם יחד.
הרגשתי שאני שורפת את כל הנורות בגוף שלי מרוב ציפייה וכשקלייד רק המשיך להביט עליי מלמעלה עם גבה מורמת ועיניים שההבעה בהן בלבד הייתה בלתי הוגנת עד כדי גיחוך, כמעט הרגשתי שאני מגיעה לקצה גבול היכולת.
משכתי אותו אלי והיטחתי את שפיי בשפתיו.
משכתי בשערות עורפו ושבתי להיכנע לו רק כשחזר להעביר עלי את ידיו ולשונו השתחלה אל פי.
"את שלי הלילה" הוא אמר וידיו התהדקו סביבי. שום דבר ממנו לא השאיר בי שום מקום לספק.
המשפט הזה… משהו בו נשמע לי אינטימי כל כך שהוא גרם לנשמתי להיעתק והיא יצאה כרצף של השתנקויות מקוטעות.
הוא לא אמר שייכת לי. רק שלי.
אני של מישהו.
קיים הבדל, לדעתי. בין להיות שייכת למישהו לבין להיות של מישהו ואין זה הבדל במילים שאומרים.
התחושה הזו מצאה חן בעיני. להשתייך למישהו, לבחור בזה.
להיות קרובים, ואפילו לרגע להיות פשוט אחד עם השני. מונוגמיה או לא.
יש בזה משהו יפה.
"אני שלך קלייד" אמרתי. "אני שלך ברוב הלילות"
זה לא היה שקר. זה לא היה אמת. אלה היו מילים שגרמו לו לנשק אותי שוב, ברכות. היה ניצוץ בעיניים שלו.
זה עשה לו טוב.
"ואני שלך,
…גם אם כבר לא תהיי" הוא הרכין ראש והניח אותו על ליבי.
ליטפתי את גבו וכתפיו, תחילה מבעד לחולצה הארוכה שלבש ואחר כך השחלתי דרכה את ידיי. הנחתי אותן על גופו והינחתי להן לשוטט מקו המותן עד עצמות הבריח והצלקת הדקיקה שהיוותה פס לבן על על עורו השחום.
צלקת שקיבל פעם מחבר בהתקף של טירוף. כך אמר לי ועכשיו עיטרה שם את העצמות.
ניסיתי לפשוט מעליו את החולצה ועד אותו הרגע לא שמתי לב בכלל שאצבעותיי מסתבכות בכפתורים.
קלייד לא נטה ללבוש מכופתר אבל אני אהבתי אותו בהן.
"איפה הייתה?" השאלה נראתה לי טריוויאלית וכל כך חסרת משמעות אבל עכשיו הייתי סקרנית פתאום.
"אצל חבר" התשובה הייתה קצרה אבל אמיתית והיא סיפקה אותי.
"זה באמת משנה עכשיו?"
"לא"
זה באמת לא היה.
הפשטתי ממנו את החולצה ומשכתי אותו קרוב אלי. קרוב יותר.
נישקתי את כתפו ואז את הצלקת. וברגע של משהו פזיז הוצאתי את לשוני והעברתי אותה על הפס הדק.
"את משחקת" נשך קלייד את תנוך אוזני ולחש לי. מעביר את ידיו על מותני וצווארי.
"אז נשחק יחד" השבתי.
"זה לא יעזור למה שאת מרגישה, אליס." "לא תשכחי את זה מחר בבוקר"
"אני יודעת"
"אני יודע"
"זה לא ישכח. זה לא יעזור לשום דבר מלבד עצמי."
אחרי זה כבר נפטרנו משאר הבגדים דיי מהר. זה הרגיש כמו מירוץ.
נשארנו, כל אחד בבגדיו התחתונים ומצאתי שכל אחד מביט באחר.
זו לא הייתה הפעם הראשונה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו ראה אותי כך, וזו גם לא הייתה הפעם הראשונה שבה קלייד ראה אותי כך אבל אני עדיין חשתי דחף להתכסות והוא כדיין הביט בי כאילו אני איזשהו קסם טהור בהתגלמות. משהו עתיק.
יותר מהכל, הוא הביט בי באהבה ופליאה.
בעיניים שחורות כדיו ומגע שהיה כמעט קל מנוצה בעת שהעביר את ידיו על עורי.
הוא התחיל לומר דבר מה, ללא קול, כנראה שהמילים, או מה שלא היה שהוא רצה לומר פשוט התפוגגו מעצמן.
לא הייתי רגילה לזה. הרגשתי כמעט את עורי מתלהט.
הוא נישק בעדינות את הסהר הדקיק ואת להק הכוכבים הקטנטנים שעיטרו את עצם הבריח השמאלית שלי ונראה מסופק לחלוטין במצבנו הנוכחי.
דמיינתי את זה בעיני רוחי. שנינו מתחת לשמיכה הדקיקה. כמעט עירומים, בחושך, כמעט מוחלט.
היה נדמה לי שגם אני אמורה להרגיש מסופקת עכשיו.
כבר לא הייתי בטוחה אם אני באמת מעוניינת ביותר או שזה, מה שזה, הוא בדיוק מספיק.
רציתי שקלייד ימשיך ויפשיט אותנו אבל היה נראה שהוא מהסס.
היה בזה משהו שהפתיע אותי.
הוא היה מהוסס הרבה פחות כששנינו היינו במצבים פחות מתאימים או פיכחים מזה כך שלא ממש הצלחתי להבין את השינוי.
הכאב מעולם לא עצר בעדנו במירוץ אחר הדרך להפסיק אותו או מהדרכים להנות גם בלי קשר אליו. (בדרך כלל כשניסה להתעלם ממנו). למה עכשיו.
הייתי אומרת שקלייד ידע להתמודד עם כל סוגי הכאב.
אולי.
מלבד אלו שקשורים בפיכחות או במציאות.
השפתיים שלו רפרפו על המותן שלי והוציאו אותי מהמחשבות.
"נראה לי שהצלחתי לתקן משהו, קצת." הוא אמר פתאום. החיוך שלו כמעט לא היה שייך לו.
זה היה חיוך רגיל. של מישהו כמעט נורמלי או שפויי. שני דברים שקלייד לא נטה לומר על עצמו.
היה נדמה לי שחלק ממנו, אולי אפילו חלק גדול היה שמח שסירבתי קודם לכן.
היה מצחיק לחשוב שאפילו החלקים האלה, שנראו מנותקים ממנו לחלוטין היו שייכים לו בדיוק באותה מידה כמו האחרים.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהספיק לשנינו.
החום, הקרבה…
ביחד.
לשם שינוי לא היינו צריכים יותר משום דבר.
חלקנו נשיקת לילה טוב אחרונה, עטפנו אחד את השני ועצמנו עיניים.
אני מתעוררת עם כאב ראש כמעט אטומי. נראה לי שאני מסוגלת להרגיש כמה העיניים נפוחות לי ופתאום אני בכלל לא בטוחה אם לקחתי משהו אתמול.
נראה לי שלא.
אני מכירה את התחושה כשכן.
משהו חסר לי.
שקט מידי.
יש יותר מידי מרחב.
ריק מידי.
קלייד לא כאן.
בדרך כלל, קלייד הוא זה שטורח להעיר אותי. מוקדם מאוד, יש לציין אבל בכל זאת, היום הוא לא.
הוא אפילו לא בחדר.
אני קמה בכל זאת. מתקלחת, למרות שהתקלחתי אתמול בערב ואני לא באמת צריכה ואחר כך מוצאת כמה בגדים שהשארתי כאן, מתלבשת ויוצאת.
מהמטבח מתגנב אליי ריח של טיגון וקלייד עומד שם, נטול חולצה ומכין ארוחת בוקר.
"בוקר טוב"
קלייד מחייך, חצי חיוך קטן.
קו דק. כמעט ישר שגורם לי להרגיש עקום.
משהו השתנה בו?
"ארוחת בוקר?" הוא מציע.
הקול שלו נשמע אחרת.
כמו כששומעים את הים דרך כונכיה, למרות שלא באמת שומעים אותה בכלל.
רחוק.
אני ניגשת ומתכוונת לחבק אותו מאחורה למרות שנדמה לי שבאמת לא כדאי.
אני חושבת שאני יודעת מה עומד לבוא.
טוב, אולי לא בדיוק אבל הוא כן זז.
בדיוק באותה שניה.
הוא לוקח חצי צעד לכיוון המלחייה ומשאיר אותי לחבק בעיקר את האוויר שממלא עכשיו את המקום שעמד בו.
אני רוצה לשאול אם עשיתי משהו רע אבל זו לא השאלה הנכונה.
כשהוא ככה, זה בעיקר כי הוא מרגיש שעשה משהוא שלא היה צריך לעשות. כיוון שזה לא הדבר הצפויי יותר אין לי כיוון אמיתי.
אנחנו אוכלים בשתיקה.
זה לא נינוח כמו אתמול או כמו השתיקות שיש לי עם ג'וליאן.
סתם דוקר, לא נעים.
"יש סיבה שבגללה אתה כל כך קר ומרוחק כלפיי אחרי שאתמול כמעט שכבנו?, ואל תגיד לי שזו הייתה טעות כי עשינו את הטעות הזו בזמנים הרבה פחות נכונים." זה דרמטי קצת, נוקב ולא מתפשר. אני מרגישה כמו כלבה כשאני אומרת את זה ככה, קצת. אבל באמת נמאסה עליי ההתחמקות שלו.
הוא אפילו לא מסתכל עליי.
זה היה אמור להיות רך יותר אבל קלייד כבר יודע שהחם - קר הזה והריחוק אחרי קרבה הם חלק ממה שהכי מכאיב לי.
הדרך הקלה תהייה להגיד שהוא מנצל את זה, אותי.
אבל הוא לא.
לא יודעת.
אוליי.
קצת.
"זה לא משנה" הוא אומר. לא מושפע ממה שאמרת. כל אחת מהאופציות שעליהן את חושבת או לא, לא הייתי צריך לעשות את זה."
אני לא מבינה מה הוא אומר אבל אלה בעצם רוב נקודות הסיום והפתיחה שלנו. כנראה.
"אני לא חוזר על ליילה" זה מלמול חרישי שבקושי אפשר לומר שנאמר בווליום כלשהו.
אני מופתעת ששמעתי את זה אבל נראה לי שלא הייתי אמורה.
נראה שהרבה דברים לא היו אמורים.
נכתב לפני שבוע
אליס לא ממש ידעה מה התחיל את כל זה היום. היא וקלרה ישבו על המדרגות שליד השער, אחרי השיעור האחרון וניסו לחשוב לאן לצאת.
הן לא עשו את זה הרבה זמן. או שזה רק הרגיש כמו הרבה זמן ובסוף החליטו שיחזרו למקום שלהן. בית קפה קטן במרחק שני רחובות שבית הספר.
הקפה היה מקום קטן וחמים. כמעט היה אפשר לדמיין שהמקום שייך לעידן אחר. הכל שם היה פשוט כמו אולם נשפים קטן ממאה קודמת רק בבית קפה.
הנסיעה לשם הייתה קצרה. לא קלארה ולא אליס מצאו משהו להגיד כך שהשקט נשמר עד שהגיעו לשם והזמינו.
קלארה שתמיד חיפשה את הדבר הכי צבעוני ולא צפויי בתפריט הזמינה שוקו חם ורוד שהיה בעצם שוקו חם רגיל עם כמות גדושה של אבקת תות בשביל הצבע וקצת טעם. אליס לעומת זאת בחרה בלאטה קינמון, כרגיל.
זה היה משקה דיי פשוט שמצאה שתמיד ניחם אותה כשהרגישה מוזר.
"אולי נחלוק טירמיסו… וקרם ברולה?" הציעה קלארה בחדווה ילדותית. תמיד הייתה לה חולשה למתוק.
"את לא חושבת שזה יותר מידי?" היא הסתכלה עליי כאילו הייתי חייזר שנפל מהירח ואני הכנתי את עצמי להרצאה על כך שמתוק זה אף פעם לא יותר מדי. "אני חוגגת את זה שסוף סוף מצאת לי קצת זמן" התשובה שלה העלתה לי חיוך אבל גם גרמה לתחושה המוזרה שהרגשתי מתחילת היום לגדול. הייתי בטוחה שאני שומעת טון של מרמור בקול שלה אבל זה לא היה משהו שהיה אופייני מידי לקלארה.
זה העביר בי רטט של עצב. הייתה לי תחושה שמשהו בינינו כבר נשבר אבל קיוויתי שזו רק אני.
קלארה זרקה לי מבט וראתה שנהייתי נוקשה יותר. העיניים שלה רפרפו ואז נעצמו לרגע ואחר כך שוב נפתחו, והפעם נעצו בי מבט חודר.
"אפשר לעזוב את מה שלא יהיה הדבר הזה שמכביד עלייך את יודעת" היא אמרה בטון רך. "את יכולה לספר לי, כמובן. אבל זה בסדר אם תגידי שאת רק רוצה הסחת דעת."
"אויי קליאו… אני פשוט אוהבת אותך לפעמים את יודעת?, לא רק לפעמים." היה לי פתאום דחף כזה לומר לה, שתדע שהיא באמת חשובה לי. שאני לא מתרחקת כי אני לא רוצה אותה.
"את מתכוונת כשאת לא עסוקה במה שיש לך בראש?, נעלמת עם עצמך." היא מתבדחת. "או את הבחור ההוא. מה שמו…?," נו, זה עם השיער השחור כהה והקצוות הכחולים שנראה קצת כמו אמן מיוסר עם לוק של מאפיונר פסיכוטי. זה שאת כל הזמן נעלמת איתו ואף אחד כמעט אף פעם לא רואה. בפעם הראשונה שראיתי אותו הייתי בטוחה שאני הוזה את יודעת?!, הוא ממש היה ממש שם ובשניה הבאה נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה." קלארה המשיכה לפטפט עוד קצת ואז הסתכלה עליי במבט של עכשיו סיימתי את המונולוג ואני מחכה לתשובה.
"אני יודעת שאת אוהבת אותי" היא מחייכת. "גם אני אוהבת אותך, זאת אומרת כשאת מצליחה להיות ליידי ליותר מחמש דקות שבהן את לא עסוקה בלאהוב את ג'וליאן" איכשהו זה מדהים אותי כל פעם מחדש. העובדה שהיא חייבת לדחוף את הקנטרנות הזו שלה לכל משפט.
"אני לא אוהבת אותו ככה. את יודעת את זה." אני אומרת בסוף, לוקחת לגימה מהקפה.
הגבה הספקנית - משועשעת שקלארה שולחת לעברי אומרת כמעט הכל. "שקרנית"
"למה באמת אתם לא יוצאים עדיין?, אתם גם ככה מבלים בערך חמישים אחוז מהזמן יחד, לא?"
אני יודעת את זה, אני מופתעת שקלארה יודעת אבל אין לי ממש לב להגיד לה שזה אנוכי בעיני מעל לכל דמיון להפיל על ג'ול את כל מה שעובר עליי. גם כך הוא מעורב באופן שכנראה יפגע בו יום אחד. הבלאגן שלי הוא לא משהו שדורש שניים ולג'וליאן, אפילו יותר מכל האנשים מגיע משהו טוב שלא יסבך לו את החיים. חוץ מזה שהיא צודקת. אני מבלה חמישים אחוז בערך, מהזמן הפרטי שלי עם ג'וליאן ובערך חמישים אחוזים נוספים עם קלייד. אני לא יודעת כלפי מי משניהם זה הכי לא הוגן.
"דיי!" אני מנערת את הראש ואיתו את המחשבות. אני חושבת שהייתי קצת תקיפה מידי עם הדיי הזה אז אני מקווה לתשובה קצת יותר רכה. "אני לא רוצה לדבר עליו. על אף אחד מהם"
קלארה מהנהנת. יש לה מבט שמבהיר לי שהיא רוצה תשובה. מחר, בעוד שבוע, מתישהו. היא יודעת שבדרך כלל אני לא משתפת כמעט כלום בנוגע לקלייד, היא רגילה לזה, אבל על ג'וליאן אני מדברת כמעט תמיד. כך שהמצב הזה היה קצת חדש לה.
אם זה הפריע לה באופן מיוחד היא לא אמרה מילה אבל חידשה את פיטפויה על סדרה חדשה שהתחילה לראות. משהו קליל וטיפשי על בחורה שרואה רוחות ונשמות של אנשים חיים. משהו על זה שהיא חיה באקדמיה למלאכים ושדים אבל היא חצי חצי כך שאף אחד לא מרוצה ממנה, והיא כמובן! מתאהבת במלאך שדים עם סודות מכאן עד הודעה חדשה.
במשך כמעט חצי שעה היא ניסתה לשכנע אותי לראות את זה איתה עד שבסוף הסכמתי. בכל מקרה, כשהיא הגיעה לתיאור של העונה השניה ואמרה שהבחור עם הכנפיים השחורות ויכולות השדים שבו מאוהבת הדמות הראשית הוא בעצם גם האלפא של להקת אנשי זאב והוא, איך לא היחיד מסוגו התייאשתי באופן כללי ונכנעתי לנדנודים.
זו הייתה סדרה קלילה ובכל מקרה, אם לא הייתי עוצרת אותה היא הייתה מספיילרת לי את כולה.
קלרה התחילה לדבר על סדרה חדשה שהיא ראתה — משהו קליל, טיפשי, בדיוק מסוג הדברים שהיו צוחקות עליהם ביחד.
"אני אומרת לך, הדמות הראשית שם יותר גרועה מכל החלטה שאת עשית אי פעם," היא אמרה בחצי צחוק, חצי תלונה.
אליס חייכה, אבל לא הרגישה את הצחוק מגיע עד לעיניים.
פעם, זה היה מצחיק.
פעם, היא הייתה מתגלגלת מצחוק על השטויות האלה.
עכשיו, הכל הרגיש כאילו הוא עטוף בנייר צלופן דק — שקוף, אבל מחניק.
ואז קלרה זרקה, כביכול בלי לחשוב:
"וואי, בקושי יצא לנו לדבר השבוע. אבל בסדר, את בטח עסוקה יותר מדי ב… העניינים שלך."
זה נאמר קליל. חיוך קטן על הפנים. אבל אליס שמעה את הטון.
זה לא היה בצחוק.
בשלב מסוים קלארה הפסיקה לדבר. היא אכלה מהקינוחים ושתתה את השוקו הורוד שלה ומידי פעם גם נעצה בי מבט חודר, כאילו ניסתה להגיע לאמת בכל השקרים שפיזרתי לאחרונה.
"אני חושבת שאת צריכה לקחת לך קצת חופש" היא אמרה פתאום. "הפסקה מכל מה שנמצא כאן, קצת זמן לעצמך, את יודעת." האבחנה שלה הייתה מוזרה ומדהימה כאחד. לא הבנתי אותה. היה נראה לי שחלק מהבעיות שלי נובעות מכך שבהחלט יש לי יותר מדי זמן עצמי פנויי וזה גם בדיוק מה שאמרתי לה.
"אני לא ג'וליאן אבל אפילו אני מסוגלת לראות שמשהו אוכל אותך מבפנים. לפי דעתי, היא המשיכה, אם לא תתחילי להירגע הוא יאכל אותך גם מבחוץ."
הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עליי. ככה, משני צידי השולחן יכונו פשוט לקום ותוך פחות מצעד לעמוד כמעט צמודות אבל באותה מידה יכול היה להבדיל בינינו מרחק גדול פי כמה.
השקט שהיה בינינו רק התארך והפך קשה יותר.
לא הייתי רגילה לשמוע כך את קלארה. משהו בי, אני חושבת. הבין כבר שמה שאמרה היה שם עוד לפני.
המשפט הזה שלה, מה שאוכל אותך מבפנים תכף יאכל אותך גם מבחוץ הדהד לי בראש בלי הפסקה.
זה היה כואב.
זה היה נכון.
הייתה לי תחושה שעוד אסתובב הרבה עם המשפט הזה בראש.
רציתי להגיד לה משהו, לשבור את השתיקה הזו ותוך כדי גם להחזיר את הזמן קצת אחורה.
אני זוכרת שיום אחד הלכנו ברחוב וכשנעצרנו מישהו אמר שאנחנו נראות אחיות. שיער כמעט שחור, וזוג עיניים כחולות. אולי באמת נראינו ככה. קלארה הייתה בהירה יותר והשוני בינינו היה מספיק גדול כדי לשים לב אבל זה היה נחמד.
צחקנו על זה מאז.
התחשק לי להזכיר לה את זה אבל קלארה עדיין נראתה אבודה במידת מה ולא היה נראה שהיא במקום לשמוע סיפורי נוסטלגיה.
בפעם הראשונה מאז שנפגשנו הרגשתי שאני זרה לה.
רציתי נואשות שהיא תבין שאני חברה שלה, שאני עדיין אוהבת אותה אבל היה נדמה לי שלא זאת הבעיה.
קלארה ידעה את כל זה, לא חשבתי שהיא הייתה נשארת לצידי אחרת, אבל אולי דווקא בגלל זה היא כבר לא הצליחה להכיל את זה.
"את לא אומרת כלום" ככה, בלי שאלה. מעין אמירה כמעט אומללה כזו בעיניים מלאות דמעות של מישהי שלא ציפתה אבל באיזשהו מקום, אולי גם כן.
היא ציפתה לזה, אני מבינה.
היא רצתה שאגיד משהו, שאני מבינה, שזה לא נכון, או משהו כזה.
לא יודעת. לא מצאתי טעם.
"אני לא יודעת מה להגיד לך" אמרתי בסוף. לא רציתי את המבט מלא הרחמים שלה. כאילו צריך לעשות איתי איזה משהו.
אבל קלארה אף פעם לא הביטה בי כך.
"לא יודעת?, לא יודעת?" הקול שלה הפך למעין יפחה. "הייתי מקווה שלפחות תגידי שאת מנסה, משהו. לעזאזל איתך אליס, הייתי כנראה מסתפקת בכל דבר שהוא. כל מה שקצת יחזיר אותך אליי.
היא בכתה.
דמעות שקטות זלגו על הצלחות ועל השולחן והשאירו שובל דק של מסקרה שחורה על לחייה.
התחלתי לדבר אבל המילים נתקעו לי בגרון. אולי לא ידעתי אבל כנראה כבר אז הרגשתי שזה לא נכון.
לא רציתי להגיד לה שקל יותר להמשיך כך.
כן, היא לא מושלמת.
כן, יש לה את השדים שלה.
כן, מידי פעם היא גורמת כאב. אבל זה כאב שאני יכולה להתמודד איתו כי לפחות הוא לא כואב כמו הכאב שהוא מנסה להקהות.
לא רציתי להגיד לה את זה.
זה לא היה ממש נכון.
לא רציתי שזה יהיה נכון.
חשבתי לספר לה, לפעמים.
לפעמים חשבתי שאני באמת יכולה לעשות את זה.
שתהיה שם עוד מישהי שתשים לי יד על הכתף בפעם הבאה שאפשל.
התפתתי.
עד עכשיו יש בי חלק שרוצה לספר לה, שרוצה את ההבנה שלה אבל בו זמנית, אני יודעת שיש בי גם חלק שמקווה, ממש מתחנן שלעולם, לעולם היא לא תוכל באמת להבין.
זה כואב מספיק לבד.
יש לי חברה, חברה אחרת. שאמרה לי פעם שלאנשים שבורים יש כישרון למצוא אחד את השני. אולי זה באמת סוג של כישרון שיש לנו. לזהות אנשים שעל פניו נראים הכי שונים מאיתנו שאפשר אבל בפנים, כואבים יחד כמעט באותה הדרך. או לפחות קרוב מספיק כדי ליצור חיבור.
אולי באיזשהו מובן אנחנו נמשכים אחד לשני. קצת כמו עש ללהבה.
אני נוטה להאמין שגם אם הרעיון עצמו הוא המצאה אולי יש בו לפחות גרעין של אמת. מצאתי אותה הריי, ואת קלארה - למרות ששום דבר ממנה לא דומה לי יש לה את השריטות שלה. את קלייד, שלא יהיו לי, לעולם כנראה, מספיק מילים כדי לתאר אותו. לטובה ולרעה. וג'וליאן, שאף על פי שהוא נראה שפויי ורגוע, עד כמה שמישהו יכול להיראות כך אני יודעת שעוברים עליו דברים.
יש סיבה לכך שהוא ממש מבין אותי.
אולי הוא גם היה מבין את קלייד, אם השניים האלה היו יושבים לשיחה.
אולי הייתי חושבת על זה אם לא הייתי כל כך חוששת שהם יכו זה את זה עד אובדן הכרה או גרוע מזה.
"אני לא יכולה יותר" אומרת קלארה. היא לא צועקת, לא ממש אבל אני בטוחה שהיא קרובה לזה כמעט כמוני.
"אני לא יכולה יותר, את אפילו לא כאן באמת!" "תשתפי אותי במשהו, שאני ארגיש שאנחנו באמת כאן. את יודעת, אשכרה אחת עם השנייה."
"אני אעזור לך להתמודד ואת תעזרי לי, את אמרת לי את זה?, אני כבר לא זוכרת."
"להתמודד עם מה קלארה??, עם מה את חושבת שאת יכולה להתמודד יחד איתי?, זה לא אבל על מישהו, או מחלה, שום דבר כזה. ואת…, את בכלל לא מבינה!" "שתינו יודעות שאת לא באמת רוצה את זה… ואם את לא יודעת אז הנה אני אומרת לך את זה עכשיו. את לא רוצה להתמודד איתי עם הדברים שאני מתמודדת או מרגישה או… אני כבר לא יודעת אבל מה שאת לא חושבת שאת יכולה לספוג או לעזור בו את לא. את לא רוצה את זה באמת. את רוצה לראות שהייתה לך ההזדמנות לעזור וניסית אותה."
אני לא שמה לב שאנחנו צועקות עד שאני רואה שהמלצר שלנו, בחור צעיר בגילנו שהתבדח איתנו כשהזמנו עומד ליד הקופה כשגופו מופנה אלינו ומביט בנו בהבעה מביכה כזו. בדיוק בדרך שבה אתה מביט בשני אנשים שעושים סצנה בקפה. משהו בין "אני לא רוצה להתערב" ל "זה מביך, תפסיקו" בדיוק כמו בערך חצי מהאנשים במקום. אלה שלא היו עסוקים בעצמם או ניסו נואשות להתעלם מאיתנו זאת אומרת.
"את לא רוצה את הכאב הזה קלארה" אמרתי. "ולטובתך, אני לא רוצה לתת לך אותו."
"לא נראה לי שאת רוצה גם אותי אליס, ואת יודעת מה?! נמאס לי!, אני לא רוצה שום דבר מזה."
אחר כך היא פשוט קמה והלכה.
אני נשארתי שם. בדיוק באותו מקום אבל היא לא הסתובבה ולא הראתה שמתישהו, איי פעם, היא מתכוונת לחזור.
זה היה הסוף של השיחה, ואולי… גם של משהו נוסף,
אחר.
הן לא עשו את זה הרבה זמן. או שזה רק הרגיש כמו הרבה זמן ובסוף החליטו שיחזרו למקום שלהן. בית קפה קטן במרחק שני רחובות שבית הספר.
הקפה היה מקום קטן וחמים. כמעט היה אפשר לדמיין שהמקום שייך לעידן אחר. הכל שם היה פשוט כמו אולם נשפים קטן ממאה קודמת רק בבית קפה.
הנסיעה לשם הייתה קצרה. לא קלארה ולא אליס מצאו משהו להגיד כך שהשקט נשמר עד שהגיעו לשם והזמינו.
קלארה שתמיד חיפשה את הדבר הכי צבעוני ולא צפויי בתפריט הזמינה שוקו חם ורוד שהיה בעצם שוקו חם רגיל עם כמות גדושה של אבקת תות בשביל הצבע וקצת טעם. אליס לעומת זאת בחרה בלאטה קינמון, כרגיל.
זה היה משקה דיי פשוט שמצאה שתמיד ניחם אותה כשהרגישה מוזר.
"אולי נחלוק טירמיסו… וקרם ברולה?" הציעה קלארה בחדווה ילדותית. תמיד הייתה לה חולשה למתוק.
"את לא חושבת שזה יותר מידי?" היא הסתכלה עליי כאילו הייתי חייזר שנפל מהירח ואני הכנתי את עצמי להרצאה על כך שמתוק זה אף פעם לא יותר מדי. "אני חוגגת את זה שסוף סוף מצאת לי קצת זמן" התשובה שלה העלתה לי חיוך אבל גם גרמה לתחושה המוזרה שהרגשתי מתחילת היום לגדול. הייתי בטוחה שאני שומעת טון של מרמור בקול שלה אבל זה לא היה משהו שהיה אופייני מידי לקלארה.
זה העביר בי רטט של עצב. הייתה לי תחושה שמשהו בינינו כבר נשבר אבל קיוויתי שזו רק אני.
קלארה זרקה לי מבט וראתה שנהייתי נוקשה יותר. העיניים שלה רפרפו ואז נעצמו לרגע ואחר כך שוב נפתחו, והפעם נעצו בי מבט חודר.
"אפשר לעזוב את מה שלא יהיה הדבר הזה שמכביד עלייך את יודעת" היא אמרה בטון רך. "את יכולה לספר לי, כמובן. אבל זה בסדר אם תגידי שאת רק רוצה הסחת דעת."
"אויי קליאו… אני פשוט אוהבת אותך לפעמים את יודעת?, לא רק לפעמים." היה לי פתאום דחף כזה לומר לה, שתדע שהיא באמת חשובה לי. שאני לא מתרחקת כי אני לא רוצה אותה.
"את מתכוונת כשאת לא עסוקה במה שיש לך בראש?, נעלמת עם עצמך." היא מתבדחת. "או את הבחור ההוא. מה שמו…?," נו, זה עם השיער השחור כהה והקצוות הכחולים שנראה קצת כמו אמן מיוסר עם לוק של מאפיונר פסיכוטי. זה שאת כל הזמן נעלמת איתו ואף אחד כמעט אף פעם לא רואה. בפעם הראשונה שראיתי אותו הייתי בטוחה שאני הוזה את יודעת?!, הוא ממש היה ממש שם ובשניה הבאה נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה." קלארה המשיכה לפטפט עוד קצת ואז הסתכלה עליי במבט של עכשיו סיימתי את המונולוג ואני מחכה לתשובה.
"אני יודעת שאת אוהבת אותי" היא מחייכת. "גם אני אוהבת אותך, זאת אומרת כשאת מצליחה להיות ליידי ליותר מחמש דקות שבהן את לא עסוקה בלאהוב את ג'וליאן" איכשהו זה מדהים אותי כל פעם מחדש. העובדה שהיא חייבת לדחוף את הקנטרנות הזו שלה לכל משפט.
"אני לא אוהבת אותו ככה. את יודעת את זה." אני אומרת בסוף, לוקחת לגימה מהקפה.
הגבה הספקנית - משועשעת שקלארה שולחת לעברי אומרת כמעט הכל. "שקרנית"
"למה באמת אתם לא יוצאים עדיין?, אתם גם ככה מבלים בערך חמישים אחוז מהזמן יחד, לא?"
אני יודעת את זה, אני מופתעת שקלארה יודעת אבל אין לי ממש לב להגיד לה שזה אנוכי בעיני מעל לכל דמיון להפיל על ג'ול את כל מה שעובר עליי. גם כך הוא מעורב באופן שכנראה יפגע בו יום אחד. הבלאגן שלי הוא לא משהו שדורש שניים ולג'וליאן, אפילו יותר מכל האנשים מגיע משהו טוב שלא יסבך לו את החיים. חוץ מזה שהיא צודקת. אני מבלה חמישים אחוז בערך, מהזמן הפרטי שלי עם ג'וליאן ובערך חמישים אחוזים נוספים עם קלייד. אני לא יודעת כלפי מי משניהם זה הכי לא הוגן.
"דיי!" אני מנערת את הראש ואיתו את המחשבות. אני חושבת שהייתי קצת תקיפה מידי עם הדיי הזה אז אני מקווה לתשובה קצת יותר רכה. "אני לא רוצה לדבר עליו. על אף אחד מהם"
קלארה מהנהנת. יש לה מבט שמבהיר לי שהיא רוצה תשובה. מחר, בעוד שבוע, מתישהו. היא יודעת שבדרך כלל אני לא משתפת כמעט כלום בנוגע לקלייד, היא רגילה לזה, אבל על ג'וליאן אני מדברת כמעט תמיד. כך שהמצב הזה היה קצת חדש לה.
אם זה הפריע לה באופן מיוחד היא לא אמרה מילה אבל חידשה את פיטפויה על סדרה חדשה שהתחילה לראות. משהו קליל וטיפשי על בחורה שרואה רוחות ונשמות של אנשים חיים. משהו על זה שהיא חיה באקדמיה למלאכים ושדים אבל היא חצי חצי כך שאף אחד לא מרוצה ממנה, והיא כמובן! מתאהבת במלאך שדים עם סודות מכאן עד הודעה חדשה.
במשך כמעט חצי שעה היא ניסתה לשכנע אותי לראות את זה איתה עד שבסוף הסכמתי. בכל מקרה, כשהיא הגיעה לתיאור של העונה השניה ואמרה שהבחור עם הכנפיים השחורות ויכולות השדים שבו מאוהבת הדמות הראשית הוא בעצם גם האלפא של להקת אנשי זאב והוא, איך לא היחיד מסוגו התייאשתי באופן כללי ונכנעתי לנדנודים.
זו הייתה סדרה קלילה ובכל מקרה, אם לא הייתי עוצרת אותה היא הייתה מספיילרת לי את כולה.
קלרה התחילה לדבר על סדרה חדשה שהיא ראתה — משהו קליל, טיפשי, בדיוק מסוג הדברים שהיו צוחקות עליהם ביחד.
"אני אומרת לך, הדמות הראשית שם יותר גרועה מכל החלטה שאת עשית אי פעם," היא אמרה בחצי צחוק, חצי תלונה.
אליס חייכה, אבל לא הרגישה את הצחוק מגיע עד לעיניים.
פעם, זה היה מצחיק.
פעם, היא הייתה מתגלגלת מצחוק על השטויות האלה.
עכשיו, הכל הרגיש כאילו הוא עטוף בנייר צלופן דק — שקוף, אבל מחניק.
ואז קלרה זרקה, כביכול בלי לחשוב:
"וואי, בקושי יצא לנו לדבר השבוע. אבל בסדר, את בטח עסוקה יותר מדי ב… העניינים שלך."
זה נאמר קליל. חיוך קטן על הפנים. אבל אליס שמעה את הטון.
זה לא היה בצחוק.
בשלב מסוים קלארה הפסיקה לדבר. היא אכלה מהקינוחים ושתתה את השוקו הורוד שלה ומידי פעם גם נעצה בי מבט חודר, כאילו ניסתה להגיע לאמת בכל השקרים שפיזרתי לאחרונה.
"אני חושבת שאת צריכה לקחת לך קצת חופש" היא אמרה פתאום. "הפסקה מכל מה שנמצא כאן, קצת זמן לעצמך, את יודעת." האבחנה שלה הייתה מוזרה ומדהימה כאחד. לא הבנתי אותה. היה נראה לי שחלק מהבעיות שלי נובעות מכך שבהחלט יש לי יותר מדי זמן עצמי פנויי וזה גם בדיוק מה שאמרתי לה.
"אני לא ג'וליאן אבל אפילו אני מסוגלת לראות שמשהו אוכל אותך מבפנים. לפי דעתי, היא המשיכה, אם לא תתחילי להירגע הוא יאכל אותך גם מבחוץ."
הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עליי. ככה, משני צידי השולחן יכונו פשוט לקום ותוך פחות מצעד לעמוד כמעט צמודות אבל באותה מידה יכול היה להבדיל בינינו מרחק גדול פי כמה.
השקט שהיה בינינו רק התארך והפך קשה יותר.
לא הייתי רגילה לשמוע כך את קלארה. משהו בי, אני חושבת. הבין כבר שמה שאמרה היה שם עוד לפני.
המשפט הזה שלה, מה שאוכל אותך מבפנים תכף יאכל אותך גם מבחוץ הדהד לי בראש בלי הפסקה.
זה היה כואב.
זה היה נכון.
הייתה לי תחושה שעוד אסתובב הרבה עם המשפט הזה בראש.
רציתי להגיד לה משהו, לשבור את השתיקה הזו ותוך כדי גם להחזיר את הזמן קצת אחורה.
אני זוכרת שיום אחד הלכנו ברחוב וכשנעצרנו מישהו אמר שאנחנו נראות אחיות. שיער כמעט שחור, וזוג עיניים כחולות. אולי באמת נראינו ככה. קלארה הייתה בהירה יותר והשוני בינינו היה מספיק גדול כדי לשים לב אבל זה היה נחמד.
צחקנו על זה מאז.
התחשק לי להזכיר לה את זה אבל קלארה עדיין נראתה אבודה במידת מה ולא היה נראה שהיא במקום לשמוע סיפורי נוסטלגיה.
בפעם הראשונה מאז שנפגשנו הרגשתי שאני זרה לה.
רציתי נואשות שהיא תבין שאני חברה שלה, שאני עדיין אוהבת אותה אבל היה נדמה לי שלא זאת הבעיה.
קלארה ידעה את כל זה, לא חשבתי שהיא הייתה נשארת לצידי אחרת, אבל אולי דווקא בגלל זה היא כבר לא הצליחה להכיל את זה.
"את לא אומרת כלום" ככה, בלי שאלה. מעין אמירה כמעט אומללה כזו בעיניים מלאות דמעות של מישהי שלא ציפתה אבל באיזשהו מקום, אולי גם כן.
היא ציפתה לזה, אני מבינה.
היא רצתה שאגיד משהו, שאני מבינה, שזה לא נכון, או משהו כזה.
לא יודעת. לא מצאתי טעם.
"אני לא יודעת מה להגיד לך" אמרתי בסוף. לא רציתי את המבט מלא הרחמים שלה. כאילו צריך לעשות איתי איזה משהו.
אבל קלארה אף פעם לא הביטה בי כך.
"לא יודעת?, לא יודעת?" הקול שלה הפך למעין יפחה. "הייתי מקווה שלפחות תגידי שאת מנסה, משהו. לעזאזל איתך אליס, הייתי כנראה מסתפקת בכל דבר שהוא. כל מה שקצת יחזיר אותך אליי.
היא בכתה.
דמעות שקטות זלגו על הצלחות ועל השולחן והשאירו שובל דק של מסקרה שחורה על לחייה.
התחלתי לדבר אבל המילים נתקעו לי בגרון. אולי לא ידעתי אבל כנראה כבר אז הרגשתי שזה לא נכון.
לא רציתי להגיד לה שקל יותר להמשיך כך.
כן, היא לא מושלמת.
כן, יש לה את השדים שלה.
כן, מידי פעם היא גורמת כאב. אבל זה כאב שאני יכולה להתמודד איתו כי לפחות הוא לא כואב כמו הכאב שהוא מנסה להקהות.
לא רציתי להגיד לה את זה.
זה לא היה ממש נכון.
לא רציתי שזה יהיה נכון.
חשבתי לספר לה, לפעמים.
לפעמים חשבתי שאני באמת יכולה לעשות את זה.
שתהיה שם עוד מישהי שתשים לי יד על הכתף בפעם הבאה שאפשל.
התפתתי.
עד עכשיו יש בי חלק שרוצה לספר לה, שרוצה את ההבנה שלה אבל בו זמנית, אני יודעת שיש בי גם חלק שמקווה, ממש מתחנן שלעולם, לעולם היא לא תוכל באמת להבין.
זה כואב מספיק לבד.
יש לי חברה, חברה אחרת. שאמרה לי פעם שלאנשים שבורים יש כישרון למצוא אחד את השני. אולי זה באמת סוג של כישרון שיש לנו. לזהות אנשים שעל פניו נראים הכי שונים מאיתנו שאפשר אבל בפנים, כואבים יחד כמעט באותה הדרך. או לפחות קרוב מספיק כדי ליצור חיבור.
אולי באיזשהו מובן אנחנו נמשכים אחד לשני. קצת כמו עש ללהבה.
אני נוטה להאמין שגם אם הרעיון עצמו הוא המצאה אולי יש בו לפחות גרעין של אמת. מצאתי אותה הריי, ואת קלארה - למרות ששום דבר ממנה לא דומה לי יש לה את השריטות שלה. את קלייד, שלא יהיו לי, לעולם כנראה, מספיק מילים כדי לתאר אותו. לטובה ולרעה. וג'וליאן, שאף על פי שהוא נראה שפויי ורגוע, עד כמה שמישהו יכול להיראות כך אני יודעת שעוברים עליו דברים.
יש סיבה לכך שהוא ממש מבין אותי.
אולי הוא גם היה מבין את קלייד, אם השניים האלה היו יושבים לשיחה.
אולי הייתי חושבת על זה אם לא הייתי כל כך חוששת שהם יכו זה את זה עד אובדן הכרה או גרוע מזה.
"אני לא יכולה יותר" אומרת קלארה. היא לא צועקת, לא ממש אבל אני בטוחה שהיא קרובה לזה כמעט כמוני.
"אני לא יכולה יותר, את אפילו לא כאן באמת!" "תשתפי אותי במשהו, שאני ארגיש שאנחנו באמת כאן. את יודעת, אשכרה אחת עם השנייה."
"אני אעזור לך להתמודד ואת תעזרי לי, את אמרת לי את זה?, אני כבר לא זוכרת."
"להתמודד עם מה קלארה??, עם מה את חושבת שאת יכולה להתמודד יחד איתי?, זה לא אבל על מישהו, או מחלה, שום דבר כזה. ואת…, את בכלל לא מבינה!" "שתינו יודעות שאת לא באמת רוצה את זה… ואם את לא יודעת אז הנה אני אומרת לך את זה עכשיו. את לא רוצה להתמודד איתי עם הדברים שאני מתמודדת או מרגישה או… אני כבר לא יודעת אבל מה שאת לא חושבת שאת יכולה לספוג או לעזור בו את לא. את לא רוצה את זה באמת. את רוצה לראות שהייתה לך ההזדמנות לעזור וניסית אותה."
אני לא שמה לב שאנחנו צועקות עד שאני רואה שהמלצר שלנו, בחור צעיר בגילנו שהתבדח איתנו כשהזמנו עומד ליד הקופה כשגופו מופנה אלינו ומביט בנו בהבעה מביכה כזו. בדיוק בדרך שבה אתה מביט בשני אנשים שעושים סצנה בקפה. משהו בין "אני לא רוצה להתערב" ל "זה מביך, תפסיקו" בדיוק כמו בערך חצי מהאנשים במקום. אלה שלא היו עסוקים בעצמם או ניסו נואשות להתעלם מאיתנו זאת אומרת.
"את לא רוצה את הכאב הזה קלארה" אמרתי. "ולטובתך, אני לא רוצה לתת לך אותו."
"לא נראה לי שאת רוצה גם אותי אליס, ואת יודעת מה?! נמאס לי!, אני לא רוצה שום דבר מזה."
אחר כך היא פשוט קמה והלכה.
אני נשארתי שם. בדיוק באותו מקום אבל היא לא הסתובבה ולא הראתה שמתישהו, איי פעם, היא מתכוונת לחזור.
זה היה הסוף של השיחה, ואולי… גם של משהו נוסף,
אחר.
נכתב לפני שבוע
פרולוג
הקסם הזה, שאני מרגישה בשעת חצות הוא לא דבר חדש.
בניגוד לרוב האנשים שעות מאוחרות לא גורמות לי להיות עייפה יותר, אם כבר אני נהיית ערנית, תמיד חושבת על משהו מעניין לעשות.
אי אפשר לתאר את סוג האושר המוזר הזה של ללכת ברחוב בשתיים עשרה בלילה כשום דבר אחר חוץ מהעובדה שפשוט יש לזה את הקסם שלו.
לא נראה שאפשר לגרום לאנשים להתחבר אליו, זו פשוט תחושה מוזרה של שלווה או משהו כזה שאי אפשר ללמוד פשוט כי אי אפשר להסביר.
כשפתאום נהיים שמחים יותר, מתחילים לצחוק משטויות קטנות, להסתובב במקום ופשוט… לא יודעת, פשוט מוזר. אני אפילו לא יודעת אם לקרוא לזה אושר, אם כי אני לא חושבת שגם אותו ניתן לתאר במילים.
כשאתה שר עם המוזיקה. לא בדיוק בקולי קולות, פשוט קצת יותר חזק מבדרך כלל, פשוט כי ממילא אין כמעט אף אחד, בשום מקום קרוב מספיק שישמע.
הדבר המוזר הזה שגורם לרצון - כנראה רק לרצון לשבת בפארק שעשועים על נדנדה עם כוס יין ועקבים - כמו סרט, אבל במציאות, - עוד משהו שכנראה לעולם לא תעשי.
לייצר לעצמך משהו מושלם שתהני ממנו - אולי לא מושלם - זה משעמם. מושלם מעניין.
הקסם הזה, שאני מרגישה בשעת חצות הוא לא דבר חדש.
בניגוד לרוב האנשים שעות מאוחרות לא גורמות לי להיות עייפה יותר, אם כבר אני נהיית ערנית, תמיד חושבת על משהו מעניין לעשות.
אי אפשר לתאר את סוג האושר המוזר הזה של ללכת ברחוב בשתיים עשרה בלילה כשום דבר אחר חוץ מהעובדה שפשוט יש לזה את הקסם שלו.
לא נראה שאפשר לגרום לאנשים להתחבר אליו, זו פשוט תחושה מוזרה של שלווה או משהו כזה שאי אפשר ללמוד פשוט כי אי אפשר להסביר.
כשפתאום נהיים שמחים יותר, מתחילים לצחוק משטויות קטנות, להסתובב במקום ופשוט… לא יודעת, פשוט מוזר. אני אפילו לא יודעת אם לקרוא לזה אושר, אם כי אני לא חושבת שגם אותו ניתן לתאר במילים.
כשאתה שר עם המוזיקה. לא בדיוק בקולי קולות, פשוט קצת יותר חזק מבדרך כלל, פשוט כי ממילא אין כמעט אף אחד, בשום מקום קרוב מספיק שישמע.
הדבר המוזר הזה שגורם לרצון - כנראה רק לרצון לשבת בפארק שעשועים על נדנדה עם כוס יין ועקבים - כמו סרט, אבל במציאות, - עוד משהו שכנראה לעולם לא תעשי.
לייצר לעצמך משהו מושלם שתהני ממנו - אולי לא מושלם - זה משעמם. מושלם מעניין.
נכתב לפני שבוע
אפילוג
הנמל שקט וקר, אין בו נפש חיה, כלומר מלבד האיש הזה עם הכובע הגדול והנוצה שעומד לעלות לספינה.
הוא עמד שם במשך כמה דקות לפני שהחליט לעלות.
הוא חשב על הכל, כל היתרונות והחסרונות, הבעיות ופתרונות אפשריים.
אבל בכל זאת הוא עדיין חושש.
זה מסע נועז לצאת אליו, משהו שדורש החלטה חד משמעית, בלי היסוס, והוא עדיין לא בטוח שהוא מעוניין.
אבל בעצם מה נשאר לו בעיירה שכוחת האל הזו בכל מקרה. הוא מרגיש שאפילו האנשים שיותיר מאחור יוכלו להסתדר בלעדיו אם כי בסתר ליבו הוא לא באמת רוצה לעזוב את חלקם והוא עדיין מקווה שיוכל לבקר אותם בהזדמנות.
מהמקום הזה יוותרו לו זכרונותיו וחפציו בלבד וכל אלו צרורים לבטח בארגז שבתאו, בספינה שעליה הוא מנסה להביא את עצמו לעלות.
לבסוף מחליט הצעיר ומניח לעצמו להשתהות רק עוד קצת.
הוא נושם.
נשימה בשביל האומץ והצעדה קדימה.
שניה עבור מעט האנשים בעיירה הזו שכנראה יחסר להם בעשותו מעשה אנוכי שכזה.
העיירה הזו אומנם קטנה יחסית אבל מספיק גדולה כך שלא הרבה אנשים יכירו אותך גם אם תגור שם כל חייך, כפי שעשה העלם הצעיר הזה.
הוא יתגעגע אליהם. לכל האנשים שכן מכירים אותו. לכל האנשים שהוא זכה להכיר.
לאנה, האופה, אישה מעט מבוגרת, חביבה ונעימה שתמיד נתנה לו מאפיי קינמון בכל פעם שהיה מגיע למאפייה, אפילו אם נכנס רק לומר שלום. אז היא הייתה הכי מרוצה ומייד הייתה מפנקת אותו עם כל מה שיש ונותנת לו לטעום משהו חדש שרק יצא מהתנור. כי כזו היא הייתה, תמיד היה לה משהו בשרוול. עוגות, עוגיות ולפעמים טריקים של קוסמים, זריזות ידיים ודברים אחרים והוא למד את זה ממנה. זריזות ידיים. את חלק מהטריקים שראה וטרח להתאמן עליהם הראה אחר כך גם לחבריו ואז גם לזרים ברחובות עבור מטבעות בודדים. הופעות מנצנצות מלאות בדים וקסמים. טריקים, דוכן קטן. כמו של הנוכלים, שגם הם היו מצויים בשפע בשווקים הללו, אבל לשמחתו בחלק מרוחק מספיק של העיירה כך שנתקל בהם פעמים מעטות בלבד. הוא בכל אופן, מעולם לא רימה אף אחד. אלו שזכו, זכו. אלו שלא יכלו תמיד לנסות שוב או פשוט להשלים עם החוסר במזלם לאותו יום. הוא נזכר עכשיו בחיוך בשלט עם משפט דומה שהיה תלויי מעל שולחן העץ הקטן שהיה הדוכן שלו.
הוא מבטיח לעצמו שישלח לאנה איזה פרי טעים ואקזוטי בשביל המאפים שלה מכל מקום שיגיע אליו במסעותיו העתידיים. או לפחות גלויה, כי מין הסתם לא בכל מקום יהיו פירות, טעימים.
הוא יתגעגע גם לג'ולייט, צעירה יפיפיה ממוצא צרפתי או אולי צרפתי - איטלקי, עם כמה שזה בלתי סביר, שהייתה קצת נוכלת לא קטנה אבל פשוט מושלמת מכל בחינה אחרת.
הוא נאנח פתאום כשהזיכרון הזה מגיע.
האהבה הראשונה שלו.
ג'ולייט, אמנית מוכשרת עם ידיים קלות במיוחד הגיחה לחייו שלוש שנים קודם. היא הגיעה כנוסעת סמוייה באחת מספינות הסחר הצרפתי.
הוא הכיר אותה חצי שנה לאחר בואה לבריטניה וגילה שברחה מביתה ובעיקר מהמעמד. לג'ולייט היו חלומות אחרים בכלל. היא רצתה לטייל, לחוות עולם והוא, אידיוט כמו שהיה אז הבטיח לה שברגע שיהיה להם מספיק כסף כדי להתחיל הוא ייקח אותה והם ילכו משם למקומות אקזוטיים ושונים, יחיו מאושרים.
כמובן, כל זה לא חשוב עכשיו כי הוא כאן, על הספינה הזו שתפליג הרחק הרחק בכל רגע והיא, הוא כבר לא יודע איפה היא. בכל השנה החולפת הוא ראה אותה רק כמה פעמים בודדות, הצצות חטופות שנראו לו כמו פריצה לחיים של מישהו אחר. בזמן האחרון לאן שלא הלכה, ליווה אותה אציל ארוך צוואר וכפפות שהתנהג כאילו הוא טוב יותר מכל תושבי העיירה. הוא לא היה חצוף, לא ממש אבל ג'ייק לא הבין מה ג'ולייט מוצאת בו, באדם כזה שממנו שכנעה אותו שברחה כשעזבה את ארצה וזנחה את מעמדה.
אויי ג'ולייט.
וכמובן, ויקטור ג'ונס הקטן, טוב הוא לא כל כך קטן. בן שלוש - עשרה בכל זאת, שכל הזמן מתעקש שכולם יקראו לו ג'ונס או ג'ונסי. הילד הזה שקטן ממנו בשש שנים סך הכל נראה לפעמים כאילו הוא יודע על העולם דברים שאף אחד לא סיפר לו. היה גם אבא שלו, מר ג'ונס שג'ייק מעולם לא שמע אף אחד קורא בשמו הפרטי. איש מבוגר שהשנה ימלאו לו ארבעים וארבע. איש עם יותר סיפורים על העולם ממה שג'ייק מאמין שימצא איי פעם בספריה. הוא היה מקשיב לו במשך שעות תחילה בתור ילד לבד, כשחיפש עניין בדברים ואחר כך עם ג'ולייט.
הוא נושם ונאנח, פתאום נראה לו שהוא לא צריך לעזוב.
אחר כך הוא נאנח שוב ונושם נשימה נוספת.
נשימה שלישית.
עבור הים.
ג'ייק! אתה מתכוון לעלות? נשמעת צעקה ואחד האנשים על הספינה, שהעמיס את הארגזים עד עכשיו צועק אליו.
אם לא תהייה על הספינה בעוד שלוש דקות אנחנו מפליגים בלעדיך הוא מוסיף בבדיחות הדעת וגורם לג'ייק לצחוק.
אני בא, אני בא. הוא קורא אליו בחזרה ועולה סוף סוף על הסיפון.
הוא חושב ששמע את הרוח נושאת קריאה של מישהו בשמו אבל הראש שלו כבר במקום אחר.
הנמל שקט וקר, אין בו נפש חיה, כלומר מלבד האיש הזה עם הכובע הגדול והנוצה שעומד לעלות לספינה.
הוא עמד שם במשך כמה דקות לפני שהחליט לעלות.
הוא חשב על הכל, כל היתרונות והחסרונות, הבעיות ופתרונות אפשריים.
אבל בכל זאת הוא עדיין חושש.
זה מסע נועז לצאת אליו, משהו שדורש החלטה חד משמעית, בלי היסוס, והוא עדיין לא בטוח שהוא מעוניין.
אבל בעצם מה נשאר לו בעיירה שכוחת האל הזו בכל מקרה. הוא מרגיש שאפילו האנשים שיותיר מאחור יוכלו להסתדר בלעדיו אם כי בסתר ליבו הוא לא באמת רוצה לעזוב את חלקם והוא עדיין מקווה שיוכל לבקר אותם בהזדמנות.
מהמקום הזה יוותרו לו זכרונותיו וחפציו בלבד וכל אלו צרורים לבטח בארגז שבתאו, בספינה שעליה הוא מנסה להביא את עצמו לעלות.
לבסוף מחליט הצעיר ומניח לעצמו להשתהות רק עוד קצת.
הוא נושם.
נשימה בשביל האומץ והצעדה קדימה.
שניה עבור מעט האנשים בעיירה הזו שכנראה יחסר להם בעשותו מעשה אנוכי שכזה.
העיירה הזו אומנם קטנה יחסית אבל מספיק גדולה כך שלא הרבה אנשים יכירו אותך גם אם תגור שם כל חייך, כפי שעשה העלם הצעיר הזה.
הוא יתגעגע אליהם. לכל האנשים שכן מכירים אותו. לכל האנשים שהוא זכה להכיר.
לאנה, האופה, אישה מעט מבוגרת, חביבה ונעימה שתמיד נתנה לו מאפיי קינמון בכל פעם שהיה מגיע למאפייה, אפילו אם נכנס רק לומר שלום. אז היא הייתה הכי מרוצה ומייד הייתה מפנקת אותו עם כל מה שיש ונותנת לו לטעום משהו חדש שרק יצא מהתנור. כי כזו היא הייתה, תמיד היה לה משהו בשרוול. עוגות, עוגיות ולפעמים טריקים של קוסמים, זריזות ידיים ודברים אחרים והוא למד את זה ממנה. זריזות ידיים. את חלק מהטריקים שראה וטרח להתאמן עליהם הראה אחר כך גם לחבריו ואז גם לזרים ברחובות עבור מטבעות בודדים. הופעות מנצנצות מלאות בדים וקסמים. טריקים, דוכן קטן. כמו של הנוכלים, שגם הם היו מצויים בשפע בשווקים הללו, אבל לשמחתו בחלק מרוחק מספיק של העיירה כך שנתקל בהם פעמים מעטות בלבד. הוא בכל אופן, מעולם לא רימה אף אחד. אלו שזכו, זכו. אלו שלא יכלו תמיד לנסות שוב או פשוט להשלים עם החוסר במזלם לאותו יום. הוא נזכר עכשיו בחיוך בשלט עם משפט דומה שהיה תלויי מעל שולחן העץ הקטן שהיה הדוכן שלו.
הוא מבטיח לעצמו שישלח לאנה איזה פרי טעים ואקזוטי בשביל המאפים שלה מכל מקום שיגיע אליו במסעותיו העתידיים. או לפחות גלויה, כי מין הסתם לא בכל מקום יהיו פירות, טעימים.
הוא יתגעגע גם לג'ולייט, צעירה יפיפיה ממוצא צרפתי או אולי צרפתי - איטלקי, עם כמה שזה בלתי סביר, שהייתה קצת נוכלת לא קטנה אבל פשוט מושלמת מכל בחינה אחרת.
הוא נאנח פתאום כשהזיכרון הזה מגיע.
האהבה הראשונה שלו.
ג'ולייט, אמנית מוכשרת עם ידיים קלות במיוחד הגיחה לחייו שלוש שנים קודם. היא הגיעה כנוסעת סמוייה באחת מספינות הסחר הצרפתי.
הוא הכיר אותה חצי שנה לאחר בואה לבריטניה וגילה שברחה מביתה ובעיקר מהמעמד. לג'ולייט היו חלומות אחרים בכלל. היא רצתה לטייל, לחוות עולם והוא, אידיוט כמו שהיה אז הבטיח לה שברגע שיהיה להם מספיק כסף כדי להתחיל הוא ייקח אותה והם ילכו משם למקומות אקזוטיים ושונים, יחיו מאושרים.
כמובן, כל זה לא חשוב עכשיו כי הוא כאן, על הספינה הזו שתפליג הרחק הרחק בכל רגע והיא, הוא כבר לא יודע איפה היא. בכל השנה החולפת הוא ראה אותה רק כמה פעמים בודדות, הצצות חטופות שנראו לו כמו פריצה לחיים של מישהו אחר. בזמן האחרון לאן שלא הלכה, ליווה אותה אציל ארוך צוואר וכפפות שהתנהג כאילו הוא טוב יותר מכל תושבי העיירה. הוא לא היה חצוף, לא ממש אבל ג'ייק לא הבין מה ג'ולייט מוצאת בו, באדם כזה שממנו שכנעה אותו שברחה כשעזבה את ארצה וזנחה את מעמדה.
אויי ג'ולייט.
וכמובן, ויקטור ג'ונס הקטן, טוב הוא לא כל כך קטן. בן שלוש - עשרה בכל זאת, שכל הזמן מתעקש שכולם יקראו לו ג'ונס או ג'ונסי. הילד הזה שקטן ממנו בשש שנים סך הכל נראה לפעמים כאילו הוא יודע על העולם דברים שאף אחד לא סיפר לו. היה גם אבא שלו, מר ג'ונס שג'ייק מעולם לא שמע אף אחד קורא בשמו הפרטי. איש מבוגר שהשנה ימלאו לו ארבעים וארבע. איש עם יותר סיפורים על העולם ממה שג'ייק מאמין שימצא איי פעם בספריה. הוא היה מקשיב לו במשך שעות תחילה בתור ילד לבד, כשחיפש עניין בדברים ואחר כך עם ג'ולייט.
הוא נושם ונאנח, פתאום נראה לו שהוא לא צריך לעזוב.
אחר כך הוא נאנח שוב ונושם נשימה נוספת.
נשימה שלישית.
עבור הים.
ג'ייק! אתה מתכוון לעלות? נשמעת צעקה ואחד האנשים על הספינה, שהעמיס את הארגזים עד עכשיו צועק אליו.
אם לא תהייה על הספינה בעוד שלוש דקות אנחנו מפליגים בלעדיך הוא מוסיף בבדיחות הדעת וגורם לג'ייק לצחוק.
אני בא, אני בא. הוא קורא אליו בחזרה ועולה סוף סוף על הסיפון.
הוא חושב ששמע את הרוח נושאת קריאה של מישהו בשמו אבל הראש שלו כבר במקום אחר.
נכתב לפני שבוע
אני יושבת באוטובוס. תחנה שביעית מתוך תשע. זה אחד הזמנים היחידים ביום שבו אני לא שונאת לגמרי את זה שהעולם מנסה לחדור לתוך הראש שלי.
אבל אני כן דוחפת אוזניות לאוזניים ומגבירה את המוזיקה על פול ווליום כמעט. כולם היו אומרים שזה יפגע לי באוזניים אבל אני מסוגלת לשמוע את המכונית צופרת לנו אז אני לא בטוחה כמה זה נכון.
זה מרגיע אותי. הנסיעות האלה. הייתי יכולה לנסוע במשך שעות לפעמים. משהו קצת מונוטוני אבל נעים בסך הכל.
אני שומעת את אותו פלייליסט שאני שומעת כבר כמעט שבוע בריפיט אבל זה לא מפריע לי. הקול שלה נעים לי והמילים כל כך הרבה יותר עמוקות ממה שאפשר לזהות משמיעה של פעם אחת.
האוטובוס מתחיל להאט ואז נעצר ובחלון אני רואה את קלארה. אני לא חושבת שאני ממש מרגישה שאני יכולה לקרוא לה חברה שלי, לא באותה הדרך שבה אני מגדירה את ג'וליאן כחבר שלי אבל אני אוהבת אותה. היא נחמדה וקלילה וכמעט אף פעם לא שואלת שאלות עמוקות מידי. היא גם לא דורשת לדעת את כל מה שאני מסתירה ממנה אבל אני יודעת שהיא יודעת, או לפחות חושדת שאני לא מספרת דברים.
היא לא יודעת עליי הרבה. באופן כללי אני לא ממש אוהבת לדבר על עצמי עם כל אחד אבל היא עדיין נשארת.
לפעמים נראה לי שקשה לה אבל היא אף פעם לא מאשימה אותי ואני אוהבת את זה בה. היא גם לא מפסיקה לנסות לדחוף אותי לג'וליאן. בתקווה שנהיה זוג אבל…
היא תמיד מתיישבת לידי בבוקר באוטובוס ומתחילה אותו עם בדיחה. יש לה יותר מידי בדיחות גרועות שהיא מנסה עלי תמיד. הרבה יותר מידי מוקדם.
הפעם, כשהיא עולה היא נראית קצת תלושה. כאילו גם עליה עבר לילה קשה אבל היא לא ממש מספרת לי מה קורה איתה אז אני רק מקווה שהיא לא נמצאת באותו מקום כמוני. זה לא מגיע לה.
היא לוקחת לי את אחת האוזניות ונשענת אחורה. אני כבר דיי רגילה לזה, לפעמים היא לא באמת אומרת שלום. זה השלום שלה. סוג של.
"שוב את שומעת את הפלייליסט הזה? שמעת אותו כל השבוע, לא?" היא שואלת.
"זה שיר על המעבר בין כאב לתקווה" אני אומרת. אמרתי את זה גם בפעם הקודמת, ובפעם שלפניה אבל זה לא ממש משנה.
"ברור, ברור" היא אומרת, מחייכת חצי חיוך סרקסטי. "כי ממש אין שום דבר שצועק תקווה יותר ממילים שמדברות על כאב בלתי נגמר ומוזיקה שקטה ואפלה"
בפנים אני צוחקת אבל אלה בכל זאת מצליחה להוציא ממני חצי חיוך קטן.
בסופו של דבר האוטובוס עוצר בתחנה שלנו ואנחנו ממהרות לרדת. מלבד השיחות הקטנות באוטובוס קלארה היא לא ממש בן אדם של בוקר אז אנחנו עושות את רוב הדרך בשתיקה יחסית נינוחה.
היא הולכת לפני ומידי פעם מקפצת בחצי צעד מצחיק קצת. היא נראית ככה קצת כמו ילדה. בכנות?, זה קצת גורם לי לקנא בה.
כמה מטרים מהתיכון שלנו נמצא גן ילדים. חלק מהילדים בשכבה, אלו שגרים כאן כל החיים כנראה מכירים אותו ורוב הסיכויים שהיו בו אבל אני לא.
קלארה נעצרת מול השער שלו ומגחכת לעצמה. "תראי את זה, זה קצת מצחיק, לא?" היא שואלת ומצביעה על הקיר מולנו.
יש עליו ציור עצום של חדי קרן צבעוניים וקשתות בענן, שמש עם משקפי שמש וסוסים מכונפים עם זרי פרחים, ספינות קטנות בין גלים כחולים. כל הקיר הזה פשוט תמים. זה מראה את המאמץ שבטח השקיעו כדי להפוך את כל המקומות האלה לקצת יותר קלילים בשבילם.
קלארה עדיין עומדת שם כשאני מגיעה אליה ומתכוונת להמשיך ללכת אבל היא עוצרת אותי. "אני מתה על זה את יודעת?" היא אומרת. "באופן כללי כל השטויות האלה…" היא מוסיפה ומשתתקת.
"באמת?, למה?" אני תוהה. קלארה היא לא בדיוק האדם שאני חושבת שיזדהה עם ציור כזה. "הוא נחמד" אני מוסיפה בלי להתחייב. "למה את אוהבת את זה?" אני שואלת שוב.
"כי זה מטומטם לחלוטין. ממש ממש דבילי, כל השטויות האלה על חדי קרן וסוסים מעופפים." "זה נראה כזה מוזר, כאילו, מי חשב על זה בכלל??, ואחרי זה הילדים יאלצו ללמוד שכל השטויות האלה לא באמת קיימות. קצת עצוב לא?" "לפעמים אני שוקלת לצייר על עצמי זרי פרחים ופפיונים בצבעי פסטל כאלה, מה את אומרת מתאים לי?" היא אומרת ואני נאנחת. "בטח." אני אומרת ושתינו יודעות שאני צוחקת עליה. "עכשיו, אם לא אכפת לך בואי נתקדם כדי שהחד קרן שלנו לא תרשום לי ריתוק. לג'וליאן כבר נמאס לחכות לי בגללך" היא לא מפסיקה לקנטר אותי על ג'וליאן זה וג'וליאן זה עד שאנחנו נכנסות פנימה אבל אני נותנת לה.
כשאנחנו נכנסות קלארה אומרת לי שלום ואז נעלמת. כשאני רואה אותה שוב זה רק בשיעור הראשון. היא נכנסת באיחור, אחרי שגברת אלבר מכריזה על בוחן פתע שיתקיים מחר. היא עומדת שם, במלוא הדר מורותה ונועצת בקלארה מבט חודר.
"ומה הסיבה לאיחור שלך גברת צעירה?" היא שואלת עם שמץ מבטא צרפתי.
"אה, אני?" היא שואלת כאילו היא בתפקיד ליצן הכיתה הקומי. "מצטערת על האיחור המורה. הייתי צריכה להיפרד מהפיה הסנדקית שלי היא החליטה שהיא טסה לחופשה בתאילנד." "זה עיתויי ממש נורא ואיום אם תשאלי אותי" היא הוסיפה.
גברת אלבר מסתכלת עליה כאילו יצאה מדעתה. מהצד זה נראה כמו מחזה של ממש. גברת אלבר נראית מיואשת או אובדת עצות ואז פשוט מגלגלת עיניים ופונה ללוח. מתחילה לרשום את החומר של הבחינה.
"אם לא תמצאי לך מקום עד שאסיים את הפסקה הזו, מיס מננדס תוכלי למצוא את מקומך מחוץ לכיתה שלי" היא אומרת. ממש כאילו יש לה עיניים בגב.
קלארה מגלגלת עיניים אבל שותקת. מתיישבת לידי בדממה מוחלטת. פותחת את המחברת ומתחילה להעתיק בצייתנות. לפעמים אני מוצאת את עצמי מקנאה אפילו בצייתנות שבה היא מסוגלת לעשות דברים שאני לא מוצאת בהם שום טעם. מזל שיש לי אותה כי אם לא כנראה שלפי הסיכומים שלי הייתי נכשלת בחצי מהמקצועות לפחות.
אחר כך, אנחנו יושבות בדשא בחוץ ואוכלות טוסט מהקפיטריה ואני רואה פתאום את ג'וליאן. יש שניה אחת שבה אני ממש מתכוונת לקום להגיד לו שלום. למשוך אותו אליי פשוט כי באופן כל כך אנוכי אני צריכה. ואז אני ממצמצת ומבינה שמה שזה לא היה, זו הייתה רק אשליה. אני מרגישה את עצמי שוקעת לתוך האכזבה אבל פתאום קלארה מתחילה להגיד משהו ואני מתאמצת לשמוע אותה. אני לא רוצה שתחשוב שאני מתעלמת ממנה. "את יודעת…" היא מתחילה מהססת ומשחקת בצמיד מלא התליונים על ידה הימנית. "קצת נעלמת לי לאחרונה, עשיתי משהו?, הכל בסדר? אני לא רוצה להציק לך יותר מידי או להידחף בכוח אבל.." "פשוט תישארי איתי קצת, טוב?" הקול שלה כל כך שקט, כל כך מתבייש שאני מתחרטת על זה שהתכוונתי להגיד לה שזו סתם תקופה. היא לא יודעת, לא באמת אבל זה עדיין מרגיש לא נכון לשקר לה. במיוחד עכשיו. "אני… לא יודעת מה אני." אני אומרת. "זה קשה לי, ו…אני לא חושבת שזה משהו שאפשר לחלוק. אני מצטערת." אני אוהבת אותך, באמת. ואני גם ממש אוהבת להיות איתך. זה מרגיש כמעט קל אבל אני חושבת שבזמן האחרון זה נהייה קשה יותר." זו לא באמת סיבה, גם לא הסבר ופתאום אני חושבת שאולי היה עדיף שאשקר לה. לא נראה לי שהיא תבין. בעצם… אני מקווה שהיא לא תבין.
"אני לא בטוחה שאני ממש מבינה את זה…" אומרת קלארה בסוף. אחרי רגע קצר של מחשבה. "...אבל בסדר. אני רק מקווה שתחזרי כשתביני את עצמך. טוב?" היא גונחת ומחייכת אליי. "מחכים לך פה". היא אומרת.
"אני יודעת" אני אומרת, אבל אני לא בטוחה שאני יודעת. אולי כן, אולי לא, לא באמת.
שאר היום לא ממש מעניין. אני עוברת בין השיעורים, המורים, האנשים. לקראת סוף היום אני מרגישה קצת יותר טוב. זה מוזר לי, להרגיש טוב באמת אפילו כשקלייד לא נמצא אבל אני חושבת שזה מוצא חן בעיני. ג'וליאן היה שמח לשמוע את זה. המחשבה פשוט מופיעה לי בראש. כאילו מישהו זימן אותה ואני מחייכת כי אני יודעת איפשהו שזה נכון. אני רוצה לשתף אותו אבל הוא לא כאן. הוא לא הגיע היום, או שלא ראיתי אותו. אולי הוא לא מרגיש טוב. אני מזכירה לעצמי לעבור אצלו לפני שאני יוצאת לעיר, או בדרך חזרה משם.
אני מוצאת את עצמי משוטטת בעיר. לא ממש יודעת מה אני מחפשת. התחלתי במטרה למצוא לג'וליאן זר קטן של היביסקוס קמליה לבנה או עציץ. צחקתי על החיבה שלו לאומנות וצמחים מידי פעם והוא היה צוחק על עצמו ואומר שזה נשי מידי אבל הוא מעולם לא הפסיק. העדפתי את הגרסה הגברית שלו על פני הרבה מהבנים האחרים בבית הספר שלי. אלה שהסתובבו ונהמו על כולם או שיחקו עם סכינים קטנות מתקפלות בלי לדעת בכלל מה חפץ כזה קטן יכול לעולל. ממש כמו ילדים שמשחקים במשהו שהם בכלל לא מודעים לא לגודל ולא למשמעות שלו.
הם חושבים שהם משהו מיוחד אבל ג'וליאן טוב מהם פי מאה. הפרחים האלה הם פרחים שאנחנו מחליפים בינינו בכל פעם שקורה משהו. אירוע קטן לחגוג, מסיבה, איחול לרפואה. כל מיני דברים קטנים. זה קצת שטויות.
כשאני מסובבת את הראש משהו מושך את תשומת הלב שלי. אני לא רואה מה. מישהו לבוש ג'קט שחור. הוא מסתובב ונעלם בסמטה שאליה התכוונתי להיכנס. זה לא קלייד. הוא לא דומה לו בשום צורה אבל אולי זה אחד החברים שלו. אני לא מכירה אותו, בקושי זוכרת אותו. לא נראה לי שפגשתי אותו פעם. לא באופן רשמי ולא באופן בלתי רשמי.
אני עוקבת אחריו.
אני מטומטמת.
אני יודעת.
אני תופסת את הזר ביד אחת וממש מקווה שהוא ישאר שלם ויפה בסוף היום הזה וממהרת אחרי הזר - לא זר הזה.
הוא מהיר.
אני לא.
אני לא מצליחה לעכוב אחריו מספיק כדי לזהות אותו או להבין לאן הוא הולך אבל אבל אני נזכרת שהוא כן חבר של קלייד.
לא יוצא לי לפגוש הרבה מהחברים של קלייד. אני לא בטוחה שיש הרבה אבל גם אם כן, הוא לא ממש מנסה להכיר לי אותם יותר מידי.
בכנות?, זה לא באמת מפריע לי. זה אחד הדברים שבאמת לא מפריעים לי.
עכשיו, כשאני מסוגלת לזכור למה הוא הצית לי פתיל של היכרות אני קצת יותר רגועה. לא הגעתי לכאן בשבילו ולשם שינוי גם לא בשביל קלייד ואני מסרבת לתת למחשבות שלי לזוז מילימטר אחד יותר ממה שהכרחי מג'וליאן.
היום, אני חושבת שמגיע לו וגם לעצמי כמה רגעים שבהם אני באמת שלו.
רק שלו.
זה לא חשוב עכשיו, אחר כך אתפוס את קלייד ואראה מה יש לו להגיד בעניין. הבחור הזה, בליק נכנס לאחד המקומות היחידים שקלייד בקושי מכניס אותי אליהם.
אני מסתובבת וחוזרת על עקבותיי.
לשמחתי הפרחים עדיין רעננים ויפים. לא נמעכו בכלל.
אני ממהרת לתפוס את האוטובוס הראשון הביתה ועולה עליו שניה לפני שהוא סוגר את הדלתות.
את הדלת של הבית אני פותחת בשקט. השעה אמנם רק שבע אבל יכול להיות שאמא שלי חזרה מהעבודה גמורה גם היום. לא הייתי רוצה לקחת ממנה את השעות המעטות שבהן היא יכולה באמת לתמוך בעצמה. "אם את לא רוצה שיחטטו בחיים שלך אל תחטטי בשל אחרים" אני חושבת שזה המוטו שלי בחיים. רוב הזמן אני לא ממש בטוחה.
אמא אכן שם, שוכבת מכורבלת על הספה. אני פונה לכיוונה. מוציאה שמיכה ומכסה אותה קלות ואז פונה למטבח ומוציאה אגרטל פשוט עשויי זכוכית דקה. הוא נראה כמו זר של עלים. אני מניחה בו שתי קאלות ושני היביסקוסים ומניחה את האגרטל על השולחן בסלון. בדרך אני רואה את הנייר הלבן על שולחן האוכל.
התוכן שבתוכו כתוב בכתב ידה של אמא באופן מובהק.
"אליס יקירתי, כשאת חוזרת תוציאי את בלה לטיול ותשאירי לי מכתב אם עדיין לא התעוררתי.
מצטערת שאני לא ערה. שוב, אבל אני מתכוונת להפסיק לעבוד כל כך הרבה שעות נוספות בקרוב כך שיהיה טוב יותר"
אני רוצה לאכול איתך ארוחת ערב, טוב?, בתשע.
אוהבת"
הקול שלה מתנגן באוזני כשאני קוראת את הפתק שלה. קול נעים ומצלצל. מרגיע כמו גלים ופעמוני רוח. היא הייתה יכולה להיות זמרת.
כולם אומרים שיש לי את הקול שלה, כמעט זהה. זה נחמד. לחלוק איתה באמת משהו נורמלי.
אני מוציאה את בלה לטיול. הכלבה המשוגעת קופצת ומנסה ללקק את כולי בשניה שאני פותחת את דלת הבית החוצה. אחר כך אני משרבטת פתק קצר ומסבירה שאני אצל ג'וליאן. אחזור בזמן לארוחה ואם לא כנראה שהיא תצטרך להתקשר אליי ולנער אותי גם מהמציאות הזו. - ההלצה הזו משעשעת אותי ואני משאירה אותה.
לקחתי איתי את בלה אני מוסיפה בחופזה.
לא מתחשק לי להשאיר אותה בבית סתם. חוץ מזה, ג'וליאן מחבב אותה ולהורים שלו לא איכפת.
אני לוקחת אותה איתי ופונה לבית שלו.
הוא גר דיי קרוב. לא מידי, בערך עשרים דקות הליכה אבל זה לא נורא. האוויר קריר ונקי והוא מפזר סביבי את השיער כמו משי שחור.
כשאני נכנסת לבניין בלה מתחילה לנבוח ואני ממהרת להשתיק אותה.
אמא שלו פותחת את הדלת ומחייכת אלי.
"אליס, יקרה. כמה זמן לא ראינו אותך" היא אומרת. "תיכנסי, תיכנסי, יש עוגה."
"תודה מרייה" אני עונה היא שונאת שקוראים לה גברת, זה גורם לה להרגיש זקנה. "לא הייתי כאן רק שבוע בסך הכל" אני מוסיפה ונכנסת ישר לחדר של ג'וליאן. הוא לא יצא לראות אותי, מה שמוכיח לי שהוא באמת לא מרגיש טוב. זה והעובדה שהחדר שלו מבולגן יותר מבדרך כלל וזה אומר הרבה כי בדרך כלל הוא דיי מסודר.
אה, ובנוסף הוא ישן, באמצע היום.
"ג'ייס," אני קוראת לו. מנערת בעדינות את כתפו עד שעיניו, כחולות כהות ועמוקות נפתחות ומביטות בי בבלבול.
"אליס?, מה את עושה כאן?" הוא שואל קולו חצי צרוד משינה. הוא מתרומם, מתמתח ובוהה בי במבט מטושטש. אחר כך פונה לחדר המקלחת הצמוד. מצחצח שיניים ושוטף פנים אבל משאיר את הדלת פתוחה כדי שיוכל לשמוע אותי.
"לא הייתה היום." אני אומרת. "חשבתי שאתה לא מרגיש טוב, רציתי לבוא לראות אם הכל בסדר" אני אומרת.
פתאום אני קצת נבוכה שהגעתי ככה בלי הזמנה, אולי הוא לא מוכן לראות אותי עכשיו בשניה הזו?!. המחשבה הזו נעלמת שניה אחרי שהיא מופיעה. אני יודעת שג'וליאן היה אומר שאני מדברת שטויות. הוא היה מחייך ומחבק אותי. "אני שמח שבאת" הוא אומר. אני חושבת שאני שומעת את הקול שלו בראש שלי כמו לפעמים אבל זה אמיתי. גם הקול וגם המגע. הידיים שלו נכרכות סביבי כאילו אני חבל ההצלה שלו. והוא ממלמל לתוך השיער שלי מילים לא מובנות. אני לא מבינה מה קרה לו. בדרך כלל הוא לא כל כך רגשני.
"הבאתי פרחים" אני אומרת בצחוק ומושיטה לו את הזר.
"תודה" הוא לוקח אותו כאילו הוא עשויי מיהלומים ולא מעלי כותרת ועוזב את החדר בדיוק לשניה.
כשהוא חוזר, הידיים שלו מלאות בצלחת עוגה ומאפים קטנים והפרחים בתוך אגרטל קטן. הוא מעמיד את שניהם על שולחן העבודה שלו ומזיז משם קבוצת דפים.
"לפעמים אני מפחד שתעלמי לי" הוא אומר. "שתברחי או משהו"
"אני לא" אני אומרת בשניה שהוא מסיים לדבר. עצם המחשבה שהוא מסוגל להרגיש ככה כמעט מכאיב לי. "אני איתך, אתה יודע. אולי לא תמיד, אבל כרגע רוב הזמן זה הדבר היחיד שאני יכולה לתת" אני מוסיפה.
"אני יודע" הוא אומר. "הייתי רוצה יותר, אני לא אשקר לך אבל זה בסדר. אני יכול לחכות לך עוד קצת" הוא מוסיף בחיוך. "כמה שתצטרכי".
"לא הייתה היום" אני אומרת. אני לא תמיד טובה עם מילים, לפעמים הן מרגישות יותר מדי למרות שהן פחות. אני מקווה שהוא יבין שבעצם אני מתכוונת להגיד שחיפשתי אותו.
"אני חושב שאני מפתח משהו" הוא אומר. " זה לא דרמטי, אל תדאגי לי" הוא מוסיף. "אני אחזור, חוץ מזה אני מצפה שתצליחי להסתדר גם בלעדיי. את יודעת שאני תומך בך גם מרחוק" "אני באמת שמח שבאת. נחמד לראות אותך ככה. עבר הרבה זמן."
"ככה?, מה זאת אומרת ככה?" אני שואלת. לא מבינה אותו במיוחד. כנראה שהככה הזה טוב. הוא מחייך ונראה באמת מרוצה ממני. באופן כמעט חדש אבל אני לא מצליחה להבין מה יכולתי לעשות שגרם לו להיות כל כך מרוצה.
אנחנו יושבים שם, על המיטה. אוכלים עוגה ובוהים באוויר. זה מרגיש כאילו יש לנו עוד כל כך הרבה לומר אבל אף אחד מאיתנו לא אומר כלום. יש כל כך הרבה שאני רוצה לומר לו. ואני רוצה את זה כל כך שזה מרגיש כאילו עוד רגע המילים האלה יצאו גם אנסה לשמור עליהן בפנים. ככה, בלי סדר, בלי משפט או הקשר. רק גיבוב של רגשות ומילים. אחד על גביי השני בלי שום הקשר.
בדרך כלל לשבת בשקט פשוט אומר שסיימנו לדבר, שאנחנו נחים יחד. השקט הזה, מצד שני. הדממה המוזרה הזו שמחכה שמשהו יקרה, ובו זמנית גם סתם נוכחת ממש מגרדת לי. כמו שתיקה מביכה שאף אחד לא יודע מה לעשות איתה.
כשאני מביטה בג'וליאן אני רואה שעל פניו נסוכה מעין הבעה מוזרה כזו, לא החלטית, חצוייה. כאילו הוא רוצה להגיד לי משהו בעצמו ולא אומר.
מעיין עצום של מילים, רגשות ותחושות שלא נוטפת ממנו אפילו טיפה. לפעמים אני חושבת שאם היו יכולים לתקשר ברגשות השפות בעולם היו נכחדות כל כך מהר שאפשר היה לחשוב שמעולם לא היו קיימות.
יש כל כך הרבה דברים להגיד שהמילים לא מסוגלות לבטא. כל כך הרבה קשיים, רגשות, בעיות. זה כמו צל שעוקב אחריך לא משנה באיזה דרך תבחר. לפעמים הוא כבד כמו מתכת יצוקה או גרגירי כמו חול, משהו שנכנס לכל החורים והסדקים בהוויה שלך. בקיום האנושי. לפעמים זה נעים כמו ליטוף או קל כמו רפרוף של נוצה. זה מנחם, וחם, וקר, עבה, ודק. מריר, או מלא בטעם.
כל דבר שמילים כנראה לעולם לא יוכלו לתאר. לפעמים זה נראה שהדרך שבה מתארים חפצים או אוכל הרבה יותר מתאימה לתיאור של רגשות. יותר ממה שאולי ניסו לשכנע אותנו שנכון.
כמו דבש, זה מתוק וחם ונוזלי אבל זה גם צמיגי כל כך ונוטף, זה יכול להפוך אותך למקשה אחת ולקבור אותך בחיים. למה להציג רגשות עם תיאורים עובד יותר מאשר כשמציגים אתם עם מילים?!
כן, כן הכל מילים אבל לא המילים המתאימות.
לא אלו שלימדו אותנו להתאים לרגשות.
והשקט הזה שלי ושל ג'וליאן?, הוא מרגיש זמני. טוב ומציק בו זמנית. ולא נעים. כאילו יש דברים ששנינו מסתירים ואנחנו יודעים את זה.
אחד את השני.
יש מעין תת - לחץ במילים האלה שאנחנו לא אומרים. משהו שהוא עמוק וקשה מידי כדי להוציא.
שאולי לא יועיל לאף אחד אם יצא.
הייתי נותנת הרבה כדי להישאר בשקט הזה, ליד ג'וליאן ופשוט לא לעשות כלום. להישאר בעיניים עצומות ושזו תהייה ההזיה היחידה שלי לנצח.
אני לא מבינה שנרדמתי עד שג'וליאן רוכן מעליי עם מבט רך ומושיט לי בהתנצלות טלפון מצלצל.
את הטלפון שלי.
מסתבר,
השעה כבר תשע ורבע ואמא שלי מחכה לי לערב
אף אל פי שאולי זו שעה קצת מאוחרת בשביל ארוחת ערב משפחתית של משפחה סטנדרטי לא אכפת לי. אלו החלקים המוזרים שלנו, אלה שלא הולכים לפי הנורמה שדווקא ממש מוצאים חן בעיני.
"את שוב אצל ג'וליאן?" היא שואלת. אני יכולה לשמוע את החיוך בקול שלה.
היא אוהבת את ג'וליאן אבל מצד שני, מי לא?
כשאני חושבת על זה אני מבינה שקלייד הוא היחיד שאפילו לא מחבב אותו.
"אני באה, אני באה." אני אומרת. "כנראה נרדמתי, לא שמתי לב לשעה" אני מוסיפה כשאני פונה לחפש את הנעליים שהשארתי איפשהו. מצחיק שדווקא כשצריך למצוא משהו הבלגן צורם לי יותר. אפילו יותר מכשנכנסתי.
"תזמיני גם את ג'וליאן, אולי לקינוח. ובואי מהר אחרת לא ישאר לך אוכל" היא מוסיפה כבדיחה. אני צוחקת ומחכה שתנתק.
ג'וליאן מוותר על ההזמנה, בצער, הוא אומר. הוא צריך ללמוד למבחן של גברת אלבר. "אבל אני אבוא לקינוח. זה יהיה בסדר?" הוא שואל.
"ברור" אני אומרת.
אני אוספת את התיק הקטן שהבאתי איתי, מכניסה את רגלי לנעליים ולוקחת את הרצועה של בלה מהשידה בכניסה. אמא שלו כנראה בגינה או שהלכה לחדר שלה כי אין איש בסלון.
ג'וליאן פותח לי את הדלת ומחייך. הוא נושק לי על הלחי לשלום ואני יוצאת.
זה חדש. לא משהו שעשינו אף פעם אבל זה נחמד, מוצא חן בעיני. זה חי.
זו אמנם רק נשיקה על הלחי בסך הכל אבל היא רכה וחמה והיא מטביעה בתוכי את המהות שלו בעצמה.
כל כך שונות מהנשיקות המשונות שקלייד נותן לי במעין קמצנות. הן משונות קצת, כאילו הוא לא ממש שם כשאנחנו מתנשקים.
הראש שלו במקום אחר אולי או שזה פשוט הוא.
הן קרירות, מנחמות בצורה אחרת אבל משאירות מעין עקצוץ מוזר ולא ברור על השפתיים שלי אחרי כל פעם. הוא נוכח אבל גם לא.
אני לא מצליחה להבין למה אבל ההשוואה הזו היא כל מה שאני יכולה לחשוב עליו עד שאני פותחת את דלת הבית שלי ומחבקת את אמא שלי חיבוק קטן. כמו תמיד, אני קצת צוחקת עליה שהיא מנסה לבדוק את מידת העמידות של העצמות שלי. הבישולים שלה מדהימים אפילו כשהיא מבשלת לסתם ארוחת ערב השולחן נראה כמו שולחן של סעודה. אני מורידה מעלי את הדברים, משחררת את בלה ואז אנחנו סוף סוף מתיישבות לאכול.
"איך לא הבנתי עד עכשיו שאני גוועת?!
אבל אני כן דוחפת אוזניות לאוזניים ומגבירה את המוזיקה על פול ווליום כמעט. כולם היו אומרים שזה יפגע לי באוזניים אבל אני מסוגלת לשמוע את המכונית צופרת לנו אז אני לא בטוחה כמה זה נכון.
זה מרגיע אותי. הנסיעות האלה. הייתי יכולה לנסוע במשך שעות לפעמים. משהו קצת מונוטוני אבל נעים בסך הכל.
אני שומעת את אותו פלייליסט שאני שומעת כבר כמעט שבוע בריפיט אבל זה לא מפריע לי. הקול שלה נעים לי והמילים כל כך הרבה יותר עמוקות ממה שאפשר לזהות משמיעה של פעם אחת.
האוטובוס מתחיל להאט ואז נעצר ובחלון אני רואה את קלארה. אני לא חושבת שאני ממש מרגישה שאני יכולה לקרוא לה חברה שלי, לא באותה הדרך שבה אני מגדירה את ג'וליאן כחבר שלי אבל אני אוהבת אותה. היא נחמדה וקלילה וכמעט אף פעם לא שואלת שאלות עמוקות מידי. היא גם לא דורשת לדעת את כל מה שאני מסתירה ממנה אבל אני יודעת שהיא יודעת, או לפחות חושדת שאני לא מספרת דברים.
היא לא יודעת עליי הרבה. באופן כללי אני לא ממש אוהבת לדבר על עצמי עם כל אחד אבל היא עדיין נשארת.
לפעמים נראה לי שקשה לה אבל היא אף פעם לא מאשימה אותי ואני אוהבת את זה בה. היא גם לא מפסיקה לנסות לדחוף אותי לג'וליאן. בתקווה שנהיה זוג אבל…
היא תמיד מתיישבת לידי בבוקר באוטובוס ומתחילה אותו עם בדיחה. יש לה יותר מידי בדיחות גרועות שהיא מנסה עלי תמיד. הרבה יותר מידי מוקדם.
הפעם, כשהיא עולה היא נראית קצת תלושה. כאילו גם עליה עבר לילה קשה אבל היא לא ממש מספרת לי מה קורה איתה אז אני רק מקווה שהיא לא נמצאת באותו מקום כמוני. זה לא מגיע לה.
היא לוקחת לי את אחת האוזניות ונשענת אחורה. אני כבר דיי רגילה לזה, לפעמים היא לא באמת אומרת שלום. זה השלום שלה. סוג של.
"שוב את שומעת את הפלייליסט הזה? שמעת אותו כל השבוע, לא?" היא שואלת.
"זה שיר על המעבר בין כאב לתקווה" אני אומרת. אמרתי את זה גם בפעם הקודמת, ובפעם שלפניה אבל זה לא ממש משנה.
"ברור, ברור" היא אומרת, מחייכת חצי חיוך סרקסטי. "כי ממש אין שום דבר שצועק תקווה יותר ממילים שמדברות על כאב בלתי נגמר ומוזיקה שקטה ואפלה"
בפנים אני צוחקת אבל אלה בכל זאת מצליחה להוציא ממני חצי חיוך קטן.
בסופו של דבר האוטובוס עוצר בתחנה שלנו ואנחנו ממהרות לרדת. מלבד השיחות הקטנות באוטובוס קלארה היא לא ממש בן אדם של בוקר אז אנחנו עושות את רוב הדרך בשתיקה יחסית נינוחה.
היא הולכת לפני ומידי פעם מקפצת בחצי צעד מצחיק קצת. היא נראית ככה קצת כמו ילדה. בכנות?, זה קצת גורם לי לקנא בה.
כמה מטרים מהתיכון שלנו נמצא גן ילדים. חלק מהילדים בשכבה, אלו שגרים כאן כל החיים כנראה מכירים אותו ורוב הסיכויים שהיו בו אבל אני לא.
קלארה נעצרת מול השער שלו ומגחכת לעצמה. "תראי את זה, זה קצת מצחיק, לא?" היא שואלת ומצביעה על הקיר מולנו.
יש עליו ציור עצום של חדי קרן צבעוניים וקשתות בענן, שמש עם משקפי שמש וסוסים מכונפים עם זרי פרחים, ספינות קטנות בין גלים כחולים. כל הקיר הזה פשוט תמים. זה מראה את המאמץ שבטח השקיעו כדי להפוך את כל המקומות האלה לקצת יותר קלילים בשבילם.
קלארה עדיין עומדת שם כשאני מגיעה אליה ומתכוונת להמשיך ללכת אבל היא עוצרת אותי. "אני מתה על זה את יודעת?" היא אומרת. "באופן כללי כל השטויות האלה…" היא מוסיפה ומשתתקת.
"באמת?, למה?" אני תוהה. קלארה היא לא בדיוק האדם שאני חושבת שיזדהה עם ציור כזה. "הוא נחמד" אני מוסיפה בלי להתחייב. "למה את אוהבת את זה?" אני שואלת שוב.
"כי זה מטומטם לחלוטין. ממש ממש דבילי, כל השטויות האלה על חדי קרן וסוסים מעופפים." "זה נראה כזה מוזר, כאילו, מי חשב על זה בכלל??, ואחרי זה הילדים יאלצו ללמוד שכל השטויות האלה לא באמת קיימות. קצת עצוב לא?" "לפעמים אני שוקלת לצייר על עצמי זרי פרחים ופפיונים בצבעי פסטל כאלה, מה את אומרת מתאים לי?" היא אומרת ואני נאנחת. "בטח." אני אומרת ושתינו יודעות שאני צוחקת עליה. "עכשיו, אם לא אכפת לך בואי נתקדם כדי שהחד קרן שלנו לא תרשום לי ריתוק. לג'וליאן כבר נמאס לחכות לי בגללך" היא לא מפסיקה לקנטר אותי על ג'וליאן זה וג'וליאן זה עד שאנחנו נכנסות פנימה אבל אני נותנת לה.
כשאנחנו נכנסות קלארה אומרת לי שלום ואז נעלמת. כשאני רואה אותה שוב זה רק בשיעור הראשון. היא נכנסת באיחור, אחרי שגברת אלבר מכריזה על בוחן פתע שיתקיים מחר. היא עומדת שם, במלוא הדר מורותה ונועצת בקלארה מבט חודר.
"ומה הסיבה לאיחור שלך גברת צעירה?" היא שואלת עם שמץ מבטא צרפתי.
"אה, אני?" היא שואלת כאילו היא בתפקיד ליצן הכיתה הקומי. "מצטערת על האיחור המורה. הייתי צריכה להיפרד מהפיה הסנדקית שלי היא החליטה שהיא טסה לחופשה בתאילנד." "זה עיתויי ממש נורא ואיום אם תשאלי אותי" היא הוסיפה.
גברת אלבר מסתכלת עליה כאילו יצאה מדעתה. מהצד זה נראה כמו מחזה של ממש. גברת אלבר נראית מיואשת או אובדת עצות ואז פשוט מגלגלת עיניים ופונה ללוח. מתחילה לרשום את החומר של הבחינה.
"אם לא תמצאי לך מקום עד שאסיים את הפסקה הזו, מיס מננדס תוכלי למצוא את מקומך מחוץ לכיתה שלי" היא אומרת. ממש כאילו יש לה עיניים בגב.
קלארה מגלגלת עיניים אבל שותקת. מתיישבת לידי בדממה מוחלטת. פותחת את המחברת ומתחילה להעתיק בצייתנות. לפעמים אני מוצאת את עצמי מקנאה אפילו בצייתנות שבה היא מסוגלת לעשות דברים שאני לא מוצאת בהם שום טעם. מזל שיש לי אותה כי אם לא כנראה שלפי הסיכומים שלי הייתי נכשלת בחצי מהמקצועות לפחות.
אחר כך, אנחנו יושבות בדשא בחוץ ואוכלות טוסט מהקפיטריה ואני רואה פתאום את ג'וליאן. יש שניה אחת שבה אני ממש מתכוונת לקום להגיד לו שלום. למשוך אותו אליי פשוט כי באופן כל כך אנוכי אני צריכה. ואז אני ממצמצת ומבינה שמה שזה לא היה, זו הייתה רק אשליה. אני מרגישה את עצמי שוקעת לתוך האכזבה אבל פתאום קלארה מתחילה להגיד משהו ואני מתאמצת לשמוע אותה. אני לא רוצה שתחשוב שאני מתעלמת ממנה. "את יודעת…" היא מתחילה מהססת ומשחקת בצמיד מלא התליונים על ידה הימנית. "קצת נעלמת לי לאחרונה, עשיתי משהו?, הכל בסדר? אני לא רוצה להציק לך יותר מידי או להידחף בכוח אבל.." "פשוט תישארי איתי קצת, טוב?" הקול שלה כל כך שקט, כל כך מתבייש שאני מתחרטת על זה שהתכוונתי להגיד לה שזו סתם תקופה. היא לא יודעת, לא באמת אבל זה עדיין מרגיש לא נכון לשקר לה. במיוחד עכשיו. "אני… לא יודעת מה אני." אני אומרת. "זה קשה לי, ו…אני לא חושבת שזה משהו שאפשר לחלוק. אני מצטערת." אני אוהבת אותך, באמת. ואני גם ממש אוהבת להיות איתך. זה מרגיש כמעט קל אבל אני חושבת שבזמן האחרון זה נהייה קשה יותר." זו לא באמת סיבה, גם לא הסבר ופתאום אני חושבת שאולי היה עדיף שאשקר לה. לא נראה לי שהיא תבין. בעצם… אני מקווה שהיא לא תבין.
"אני לא בטוחה שאני ממש מבינה את זה…" אומרת קלארה בסוף. אחרי רגע קצר של מחשבה. "...אבל בסדר. אני רק מקווה שתחזרי כשתביני את עצמך. טוב?" היא גונחת ומחייכת אליי. "מחכים לך פה". היא אומרת.
"אני יודעת" אני אומרת, אבל אני לא בטוחה שאני יודעת. אולי כן, אולי לא, לא באמת.
שאר היום לא ממש מעניין. אני עוברת בין השיעורים, המורים, האנשים. לקראת סוף היום אני מרגישה קצת יותר טוב. זה מוזר לי, להרגיש טוב באמת אפילו כשקלייד לא נמצא אבל אני חושבת שזה מוצא חן בעיני. ג'וליאן היה שמח לשמוע את זה. המחשבה פשוט מופיעה לי בראש. כאילו מישהו זימן אותה ואני מחייכת כי אני יודעת איפשהו שזה נכון. אני רוצה לשתף אותו אבל הוא לא כאן. הוא לא הגיע היום, או שלא ראיתי אותו. אולי הוא לא מרגיש טוב. אני מזכירה לעצמי לעבור אצלו לפני שאני יוצאת לעיר, או בדרך חזרה משם.
אני מוצאת את עצמי משוטטת בעיר. לא ממש יודעת מה אני מחפשת. התחלתי במטרה למצוא לג'וליאן זר קטן של היביסקוס קמליה לבנה או עציץ. צחקתי על החיבה שלו לאומנות וצמחים מידי פעם והוא היה צוחק על עצמו ואומר שזה נשי מידי אבל הוא מעולם לא הפסיק. העדפתי את הגרסה הגברית שלו על פני הרבה מהבנים האחרים בבית הספר שלי. אלה שהסתובבו ונהמו על כולם או שיחקו עם סכינים קטנות מתקפלות בלי לדעת בכלל מה חפץ כזה קטן יכול לעולל. ממש כמו ילדים שמשחקים במשהו שהם בכלל לא מודעים לא לגודל ולא למשמעות שלו.
הם חושבים שהם משהו מיוחד אבל ג'וליאן טוב מהם פי מאה. הפרחים האלה הם פרחים שאנחנו מחליפים בינינו בכל פעם שקורה משהו. אירוע קטן לחגוג, מסיבה, איחול לרפואה. כל מיני דברים קטנים. זה קצת שטויות.
כשאני מסובבת את הראש משהו מושך את תשומת הלב שלי. אני לא רואה מה. מישהו לבוש ג'קט שחור. הוא מסתובב ונעלם בסמטה שאליה התכוונתי להיכנס. זה לא קלייד. הוא לא דומה לו בשום צורה אבל אולי זה אחד החברים שלו. אני לא מכירה אותו, בקושי זוכרת אותו. לא נראה לי שפגשתי אותו פעם. לא באופן רשמי ולא באופן בלתי רשמי.
אני עוקבת אחריו.
אני מטומטמת.
אני יודעת.
אני תופסת את הזר ביד אחת וממש מקווה שהוא ישאר שלם ויפה בסוף היום הזה וממהרת אחרי הזר - לא זר הזה.
הוא מהיר.
אני לא.
אני לא מצליחה לעכוב אחריו מספיק כדי לזהות אותו או להבין לאן הוא הולך אבל אבל אני נזכרת שהוא כן חבר של קלייד.
לא יוצא לי לפגוש הרבה מהחברים של קלייד. אני לא בטוחה שיש הרבה אבל גם אם כן, הוא לא ממש מנסה להכיר לי אותם יותר מידי.
בכנות?, זה לא באמת מפריע לי. זה אחד הדברים שבאמת לא מפריעים לי.
עכשיו, כשאני מסוגלת לזכור למה הוא הצית לי פתיל של היכרות אני קצת יותר רגועה. לא הגעתי לכאן בשבילו ולשם שינוי גם לא בשביל קלייד ואני מסרבת לתת למחשבות שלי לזוז מילימטר אחד יותר ממה שהכרחי מג'וליאן.
היום, אני חושבת שמגיע לו וגם לעצמי כמה רגעים שבהם אני באמת שלו.
רק שלו.
זה לא חשוב עכשיו, אחר כך אתפוס את קלייד ואראה מה יש לו להגיד בעניין. הבחור הזה, בליק נכנס לאחד המקומות היחידים שקלייד בקושי מכניס אותי אליהם.
אני מסתובבת וחוזרת על עקבותיי.
לשמחתי הפרחים עדיין רעננים ויפים. לא נמעכו בכלל.
אני ממהרת לתפוס את האוטובוס הראשון הביתה ועולה עליו שניה לפני שהוא סוגר את הדלתות.
את הדלת של הבית אני פותחת בשקט. השעה אמנם רק שבע אבל יכול להיות שאמא שלי חזרה מהעבודה גמורה גם היום. לא הייתי רוצה לקחת ממנה את השעות המעטות שבהן היא יכולה באמת לתמוך בעצמה. "אם את לא רוצה שיחטטו בחיים שלך אל תחטטי בשל אחרים" אני חושבת שזה המוטו שלי בחיים. רוב הזמן אני לא ממש בטוחה.
אמא אכן שם, שוכבת מכורבלת על הספה. אני פונה לכיוונה. מוציאה שמיכה ומכסה אותה קלות ואז פונה למטבח ומוציאה אגרטל פשוט עשויי זכוכית דקה. הוא נראה כמו זר של עלים. אני מניחה בו שתי קאלות ושני היביסקוסים ומניחה את האגרטל על השולחן בסלון. בדרך אני רואה את הנייר הלבן על שולחן האוכל.
התוכן שבתוכו כתוב בכתב ידה של אמא באופן מובהק.
"אליס יקירתי, כשאת חוזרת תוציאי את בלה לטיול ותשאירי לי מכתב אם עדיין לא התעוררתי.
מצטערת שאני לא ערה. שוב, אבל אני מתכוונת להפסיק לעבוד כל כך הרבה שעות נוספות בקרוב כך שיהיה טוב יותר"
אני רוצה לאכול איתך ארוחת ערב, טוב?, בתשע.
אוהבת"
הקול שלה מתנגן באוזני כשאני קוראת את הפתק שלה. קול נעים ומצלצל. מרגיע כמו גלים ופעמוני רוח. היא הייתה יכולה להיות זמרת.
כולם אומרים שיש לי את הקול שלה, כמעט זהה. זה נחמד. לחלוק איתה באמת משהו נורמלי.
אני מוציאה את בלה לטיול. הכלבה המשוגעת קופצת ומנסה ללקק את כולי בשניה שאני פותחת את דלת הבית החוצה. אחר כך אני משרבטת פתק קצר ומסבירה שאני אצל ג'וליאן. אחזור בזמן לארוחה ואם לא כנראה שהיא תצטרך להתקשר אליי ולנער אותי גם מהמציאות הזו. - ההלצה הזו משעשעת אותי ואני משאירה אותה.
לקחתי איתי את בלה אני מוסיפה בחופזה.
לא מתחשק לי להשאיר אותה בבית סתם. חוץ מזה, ג'וליאן מחבב אותה ולהורים שלו לא איכפת.
אני לוקחת אותה איתי ופונה לבית שלו.
הוא גר דיי קרוב. לא מידי, בערך עשרים דקות הליכה אבל זה לא נורא. האוויר קריר ונקי והוא מפזר סביבי את השיער כמו משי שחור.
כשאני נכנסת לבניין בלה מתחילה לנבוח ואני ממהרת להשתיק אותה.
אמא שלו פותחת את הדלת ומחייכת אלי.
"אליס, יקרה. כמה זמן לא ראינו אותך" היא אומרת. "תיכנסי, תיכנסי, יש עוגה."
"תודה מרייה" אני עונה היא שונאת שקוראים לה גברת, זה גורם לה להרגיש זקנה. "לא הייתי כאן רק שבוע בסך הכל" אני מוסיפה ונכנסת ישר לחדר של ג'וליאן. הוא לא יצא לראות אותי, מה שמוכיח לי שהוא באמת לא מרגיש טוב. זה והעובדה שהחדר שלו מבולגן יותר מבדרך כלל וזה אומר הרבה כי בדרך כלל הוא דיי מסודר.
אה, ובנוסף הוא ישן, באמצע היום.
"ג'ייס," אני קוראת לו. מנערת בעדינות את כתפו עד שעיניו, כחולות כהות ועמוקות נפתחות ומביטות בי בבלבול.
"אליס?, מה את עושה כאן?" הוא שואל קולו חצי צרוד משינה. הוא מתרומם, מתמתח ובוהה בי במבט מטושטש. אחר כך פונה לחדר המקלחת הצמוד. מצחצח שיניים ושוטף פנים אבל משאיר את הדלת פתוחה כדי שיוכל לשמוע אותי.
"לא הייתה היום." אני אומרת. "חשבתי שאתה לא מרגיש טוב, רציתי לבוא לראות אם הכל בסדר" אני אומרת.
פתאום אני קצת נבוכה שהגעתי ככה בלי הזמנה, אולי הוא לא מוכן לראות אותי עכשיו בשניה הזו?!. המחשבה הזו נעלמת שניה אחרי שהיא מופיעה. אני יודעת שג'וליאן היה אומר שאני מדברת שטויות. הוא היה מחייך ומחבק אותי. "אני שמח שבאת" הוא אומר. אני חושבת שאני שומעת את הקול שלו בראש שלי כמו לפעמים אבל זה אמיתי. גם הקול וגם המגע. הידיים שלו נכרכות סביבי כאילו אני חבל ההצלה שלו. והוא ממלמל לתוך השיער שלי מילים לא מובנות. אני לא מבינה מה קרה לו. בדרך כלל הוא לא כל כך רגשני.
"הבאתי פרחים" אני אומרת בצחוק ומושיטה לו את הזר.
"תודה" הוא לוקח אותו כאילו הוא עשויי מיהלומים ולא מעלי כותרת ועוזב את החדר בדיוק לשניה.
כשהוא חוזר, הידיים שלו מלאות בצלחת עוגה ומאפים קטנים והפרחים בתוך אגרטל קטן. הוא מעמיד את שניהם על שולחן העבודה שלו ומזיז משם קבוצת דפים.
"לפעמים אני מפחד שתעלמי לי" הוא אומר. "שתברחי או משהו"
"אני לא" אני אומרת בשניה שהוא מסיים לדבר. עצם המחשבה שהוא מסוגל להרגיש ככה כמעט מכאיב לי. "אני איתך, אתה יודע. אולי לא תמיד, אבל כרגע רוב הזמן זה הדבר היחיד שאני יכולה לתת" אני מוסיפה.
"אני יודע" הוא אומר. "הייתי רוצה יותר, אני לא אשקר לך אבל זה בסדר. אני יכול לחכות לך עוד קצת" הוא מוסיף בחיוך. "כמה שתצטרכי".
"לא הייתה היום" אני אומרת. אני לא תמיד טובה עם מילים, לפעמים הן מרגישות יותר מדי למרות שהן פחות. אני מקווה שהוא יבין שבעצם אני מתכוונת להגיד שחיפשתי אותו.
"אני חושב שאני מפתח משהו" הוא אומר. " זה לא דרמטי, אל תדאגי לי" הוא מוסיף. "אני אחזור, חוץ מזה אני מצפה שתצליחי להסתדר גם בלעדיי. את יודעת שאני תומך בך גם מרחוק" "אני באמת שמח שבאת. נחמד לראות אותך ככה. עבר הרבה זמן."
"ככה?, מה זאת אומרת ככה?" אני שואלת. לא מבינה אותו במיוחד. כנראה שהככה הזה טוב. הוא מחייך ונראה באמת מרוצה ממני. באופן כמעט חדש אבל אני לא מצליחה להבין מה יכולתי לעשות שגרם לו להיות כל כך מרוצה.
אנחנו יושבים שם, על המיטה. אוכלים עוגה ובוהים באוויר. זה מרגיש כאילו יש לנו עוד כל כך הרבה לומר אבל אף אחד מאיתנו לא אומר כלום. יש כל כך הרבה שאני רוצה לומר לו. ואני רוצה את זה כל כך שזה מרגיש כאילו עוד רגע המילים האלה יצאו גם אנסה לשמור עליהן בפנים. ככה, בלי סדר, בלי משפט או הקשר. רק גיבוב של רגשות ומילים. אחד על גביי השני בלי שום הקשר.
בדרך כלל לשבת בשקט פשוט אומר שסיימנו לדבר, שאנחנו נחים יחד. השקט הזה, מצד שני. הדממה המוזרה הזו שמחכה שמשהו יקרה, ובו זמנית גם סתם נוכחת ממש מגרדת לי. כמו שתיקה מביכה שאף אחד לא יודע מה לעשות איתה.
כשאני מביטה בג'וליאן אני רואה שעל פניו נסוכה מעין הבעה מוזרה כזו, לא החלטית, חצוייה. כאילו הוא רוצה להגיד לי משהו בעצמו ולא אומר.
מעיין עצום של מילים, רגשות ותחושות שלא נוטפת ממנו אפילו טיפה. לפעמים אני חושבת שאם היו יכולים לתקשר ברגשות השפות בעולם היו נכחדות כל כך מהר שאפשר היה לחשוב שמעולם לא היו קיימות.
יש כל כך הרבה דברים להגיד שהמילים לא מסוגלות לבטא. כל כך הרבה קשיים, רגשות, בעיות. זה כמו צל שעוקב אחריך לא משנה באיזה דרך תבחר. לפעמים הוא כבד כמו מתכת יצוקה או גרגירי כמו חול, משהו שנכנס לכל החורים והסדקים בהוויה שלך. בקיום האנושי. לפעמים זה נעים כמו ליטוף או קל כמו רפרוף של נוצה. זה מנחם, וחם, וקר, עבה, ודק. מריר, או מלא בטעם.
כל דבר שמילים כנראה לעולם לא יוכלו לתאר. לפעמים זה נראה שהדרך שבה מתארים חפצים או אוכל הרבה יותר מתאימה לתיאור של רגשות. יותר ממה שאולי ניסו לשכנע אותנו שנכון.
כמו דבש, זה מתוק וחם ונוזלי אבל זה גם צמיגי כל כך ונוטף, זה יכול להפוך אותך למקשה אחת ולקבור אותך בחיים. למה להציג רגשות עם תיאורים עובד יותר מאשר כשמציגים אתם עם מילים?!
כן, כן הכל מילים אבל לא המילים המתאימות.
לא אלו שלימדו אותנו להתאים לרגשות.
והשקט הזה שלי ושל ג'וליאן?, הוא מרגיש זמני. טוב ומציק בו זמנית. ולא נעים. כאילו יש דברים ששנינו מסתירים ואנחנו יודעים את זה.
אחד את השני.
יש מעין תת - לחץ במילים האלה שאנחנו לא אומרים. משהו שהוא עמוק וקשה מידי כדי להוציא.
שאולי לא יועיל לאף אחד אם יצא.
הייתי נותנת הרבה כדי להישאר בשקט הזה, ליד ג'וליאן ופשוט לא לעשות כלום. להישאר בעיניים עצומות ושזו תהייה ההזיה היחידה שלי לנצח.
אני לא מבינה שנרדמתי עד שג'וליאן רוכן מעליי עם מבט רך ומושיט לי בהתנצלות טלפון מצלצל.
את הטלפון שלי.
מסתבר,
השעה כבר תשע ורבע ואמא שלי מחכה לי לערב
אף אל פי שאולי זו שעה קצת מאוחרת בשביל ארוחת ערב משפחתית של משפחה סטנדרטי לא אכפת לי. אלו החלקים המוזרים שלנו, אלה שלא הולכים לפי הנורמה שדווקא ממש מוצאים חן בעיני.
"את שוב אצל ג'וליאן?" היא שואלת. אני יכולה לשמוע את החיוך בקול שלה.
היא אוהבת את ג'וליאן אבל מצד שני, מי לא?
כשאני חושבת על זה אני מבינה שקלייד הוא היחיד שאפילו לא מחבב אותו.
"אני באה, אני באה." אני אומרת. "כנראה נרדמתי, לא שמתי לב לשעה" אני מוסיפה כשאני פונה לחפש את הנעליים שהשארתי איפשהו. מצחיק שדווקא כשצריך למצוא משהו הבלגן צורם לי יותר. אפילו יותר מכשנכנסתי.
"תזמיני גם את ג'וליאן, אולי לקינוח. ובואי מהר אחרת לא ישאר לך אוכל" היא מוסיפה כבדיחה. אני צוחקת ומחכה שתנתק.
ג'וליאן מוותר על ההזמנה, בצער, הוא אומר. הוא צריך ללמוד למבחן של גברת אלבר. "אבל אני אבוא לקינוח. זה יהיה בסדר?" הוא שואל.
"ברור" אני אומרת.
אני אוספת את התיק הקטן שהבאתי איתי, מכניסה את רגלי לנעליים ולוקחת את הרצועה של בלה מהשידה בכניסה. אמא שלו כנראה בגינה או שהלכה לחדר שלה כי אין איש בסלון.
ג'וליאן פותח לי את הדלת ומחייך. הוא נושק לי על הלחי לשלום ואני יוצאת.
זה חדש. לא משהו שעשינו אף פעם אבל זה נחמד, מוצא חן בעיני. זה חי.
זו אמנם רק נשיקה על הלחי בסך הכל אבל היא רכה וחמה והיא מטביעה בתוכי את המהות שלו בעצמה.
כל כך שונות מהנשיקות המשונות שקלייד נותן לי במעין קמצנות. הן משונות קצת, כאילו הוא לא ממש שם כשאנחנו מתנשקים.
הראש שלו במקום אחר אולי או שזה פשוט הוא.
הן קרירות, מנחמות בצורה אחרת אבל משאירות מעין עקצוץ מוזר ולא ברור על השפתיים שלי אחרי כל פעם. הוא נוכח אבל גם לא.
אני לא מצליחה להבין למה אבל ההשוואה הזו היא כל מה שאני יכולה לחשוב עליו עד שאני פותחת את דלת הבית שלי ומחבקת את אמא שלי חיבוק קטן. כמו תמיד, אני קצת צוחקת עליה שהיא מנסה לבדוק את מידת העמידות של העצמות שלי. הבישולים שלה מדהימים אפילו כשהיא מבשלת לסתם ארוחת ערב השולחן נראה כמו שולחן של סעודה. אני מורידה מעלי את הדברים, משחררת את בלה ואז אנחנו סוף סוף מתיישבות לאכול.
"איך לא הבנתי עד עכשיו שאני גוועת?!
נכתב לפני שבוע
אני עייפה. כל כך עייפה שלרגע אני כבר לא רואה או שומעת אפילו את הצבעים והרעש שהתפוצץ לי בראש עד לפני שנייה.
אני עדיין לא מוכנה לוותר עליו.
אני אפילו לא יודעת איפה אני, או מה אני עושה שם, - מה עשיתי לפני…
אני מתאמצת לפקוח את העיניים כדי שהכל יחזור ואז פתאום אני חוזרת לשם.
לכל הרעש והצבע.
הקרנבל הזה פועם לי בגוף ואני לא רוצה לעזוב אף פעם.
הכל פה טוב.
כל כך הרבה יותר טוב.
קלייד היה צוחק עלי.
הוא טוען שהוא לא מאמין בטוב, שאין דבר כזה.
כשאני אומרת לו שהוא טוב הוא מסתכל עליי ורק מחייך. אני לא יודעת מה הוא רוצה ממני עם החיוך הזה אבל הוא לא אומר.
הוא רק שולף עוד משהו מאחת הקופסאות שהוא מחזיק עליו תמיד ומציע לי אותו כמו הדבר הכי מפתה בעולם.
הוא מציע לי דברים.
דברים פשוטים שאני לא מצליחה אף פעם להשיג בעצמי.
הוא נותן לי שקט
חושך
בריחה
הקלה
צבעים
וריחות
עולמות שלמים
וחוויות
הוא תמיד מהופנט אלי, כאילו שבעולם שלו אני עשויה מאיזשהו קסם שאפילו הוא לא יכול לעשות.
הוא נותן לי עולמות שלמים אבל כל מה שאני רוצה זה להיות בעולם איתו.
אני אף פעם לא אומרת את זה בקול. הוא לא אוהב לשמוע את זה.
בפעם הראשונה זה היה בטעות, בשניה הוא טען שנעל את הדלת ועכשיו הוא רק מחייך אליי כאילו אני האוצר שלו ואומר לי שהעולם שלו מלא במפלצות חשוכות וכהות, הוא לא רוצה שהן יראו אותי.
הוא טוען שאני רק שלו והוא לא רוצה לחלוק אותי עם אף אחד.
הוא אומר שהמפלצות שלו רעות.
וחשוכות.
וכהות.
והן לא אוהבות אור.
ואני כולי אור.
מאז אנחנו נפגשים רק בעולמות שלי ואני דואגת שהכל יהיה מלא בכל כך הרבה אור וצבע שהמפלצות שלו לעולם לא יוכלו להיכנס.
בדיוק כמו שהוא רוצה.
בכל פעם שאנחנו נפגשים שם אני מתאמצת יותר ויותר. לא אכפת לי, כאן פשוט הרבה יותר פשוט.
לא משנה כמה צבעוני כאן משום מה זה מרגיע אותי ואני מנסה להרגיע אותו.
אני רוצה את הכל, רק שישאר. הוא בקושי נותן לי לראות אותו בעולם האמיתי.
טוען שאני לא באמת רוצה אבל אני לא מבינה מה זה אומר.
אני לא מבינה הרבה איתו.
בעצם, זה לא ממש נכון. אני רואה אותו דיי הרבה בעולם האמיתי אבל הוא כמו צל. עד שאני מגיעה אליו הוא כבר כמעט נעלם ותמיד מופיע בסך הכל צעד אחד לפני.
לפעמים אני חושבת שלא אכפת לי מיותר מידי דברים אבל אני אוהבת את הצללים ואני אוהבת אותו.
אין לי הרבה קולות בראש. אני חושבת שלפעמים זה לא ממש מרגיש ככה אפילו לי אבל באמת שאין.
הקולות בראש שלי לא אוהבים אחד את השני אבל זה מצחיק כי הם שייכים לשני אנשים שבקושי מכירים.
קלייד אוהב אותי.
הקול שלו תמיד מעודד אותי לחפש הקלה.
אני שומעת אותו לוחש לי בקול מלטף, כמעט היפנוטי שאני מקסימה ויפיפיה ואני מרגישה מסוחררת כמעט כמו אחרי לילה טוב במיוחד.
הוא תמיד דוחף אותי אליו.
עומד שם בזרועות פתוחות ומחכה לי.
הקול של ג'וליאן שונא אותו.
אני לא יודעת למה.
זה מרגיש מוזר לפעמים לא לדעת במקום לא להצליח להבין אבל ככה זה.
ג'וליאן לא שונא אף אחד אבל אותו הוא ממש שונא.
הקול שלו תמיד רגוע.
הוא אוהב לדבר איתי סתם בשביל לדבר.
לפעמים אני אוהבת לשים את הראש על הברכיים שלו ולדמיין שאני מראה לו את העולם שלי אבל זה רק דמיון.
הוא כל הזמן אומר שהוא אוהב אותי בדיוק איפה שאני נמצאת עכשיו.
כשזה איתו.
הוא אומר שהוא לא צריך לראות אותי בעולם שהוא לא מסוגל לראות תמיד ושהוא גם לא צריך כי מעדיף פשוט לראות אותי.
אני חושבת שהוא מפחד מהעולם שלי אבל כשאמרתי לו שיש רק שתי מפלצות בעולם הזה ואף אחת מהן לא תפגע בו הוא כעס קצת.
ג'וליאן כמעט אף פעם לא כועס עליי אבל הוא כעס אז.
הוא אמר שאני לא יכולה להיות מפלצת כי למפלצות אין כנפיים של מלאכים ויום אחר כך הוא קנה לי שרשרת של דמעה כחולה.
היא הייתה יפה והוא אמר לי שזו דמעה של מלאכים, כמוני. אבל שזה לא יפגע בי כי מלאכים לא מסוגלים לפגוע.
לא אמרתי לו שאני לא ממש מאמינה במלאכים אבל הוא הריי כבר יודע.
הוא הסתכל עלי בעיניים כאלה יפות מאז שאף פעם לא הורדתי את הדמעה.
על המפלצת השניה הוא לא אמר מילה.
לא נראה לי שהוא יודע.
את הקול שלו אני מתחילה לשמוע עכשיו כשאני לא מצליחה ליצור יותר צבעים.
זה מבהיל אותי.
קלייד תמיד אמר שהמפלצות שלו באות מהחושך
הוא אומר לי לבוא אחריו.
ג'וליאן אומר לי להירגע.
לנשום.
להיזכר.
פתאום אני לא רוצה.
עד שסוף סוף מצאתי את קלייד אני לא רוצה לעזוב אותו,
עדיין לא.
אני לא שם ואני לא רוצה להיזכר.
אני לא רוצה להיות איתו, לא עכשיו.
אני לא רוצה שיפגע אבל זו האמת והוא ביקש שאשבע לו שלא אשקר לו לעולם. לא משנה מה אני עושה.
זה גורם לי להיות עצובה אבל אחר כך אני כבר לא שומעת את הקול שלו.
יש לי משהו.
אני לא יודעת אם זו המצאה או משהו שיושב לי בראש. זיכרון או תוצר לוואי של הדמיון שלי.
פתאום הקול של ג'וליאן חוזר.
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז ששמעתי אותו בפעם האחרונה או ראיתי אותו אבל פתאום הוא שם ופתאום אני נושמת שוב למרות שלא ידעתי שנחנקתי.
הקול שלו מפתה.
כמעט מפתה יותר מזה של קלייד ולפעמים אני מרגישה כל כך קרועה בין שניהם שאני מרגישה שמישהו פשוט הקפיא את הקיום שלי. פשוט כך, וכשזה קורה אפילו הדמיון שלי לא עוזר.
הקול שלו רך.
כמו תמיד כשאני בורחת אליו הביתה.
אני פותחת את הדלת לחדר שלו והוא תמיד מתעורר ומושך אותי אליו.
הוא מחביא אותי מפני העולם.
לפעמים, הוא צוחק. הוא אומר שהוא מחביא אותי כל כך טוב שאני מתחבאת אפילו מפניו.
הקול שלו מחבק אותי.
ומרגיע.
ואני שונאת את זה כי זה גורם לי לרצות אותו.
זה לא מגיע לו.
שום דבר מזה.
הוא לא אמור לגרום לי לרצות להישאר כאן. לא בעולם הזה שהוא מקום כל כך אפור.
אני פוקחת עיניים ולא ממש מבינה איפה אני או מה אני רואה, שוב. אני לא רגילה להתעורר בשעות שהשמש בוהקת בהן כל כך ואחרי כל כך הרבה שעות שאני לא מסוגלת לראות בהן שום דבר שאי אפשר להגדיר ככמעט פסיכוטי אני כבר לא יודעת מה אני רואה.
החלום שלי היה טוב, לא רציתי להתעורר ממנו אבל זה תמיד מסתיים. אני שונאת שזה מסתיים. הכל מלא צבעים וריחות. כמו קרנבל מלא שאין לו סוף ואיכשהו אני מרגישה שבפנים, מאחורי העפעפיים אני עדיין מסוגלת לראות את הכל. אני מנסה להתענג על ההרגשה הזו, היא תעלם עוד מעט ואני אשאר במציאות אפרורית עגומה, שקטה מדי ששום דבר לא מפתיע והכל חוזר על עצמו תמיד.
אני כבר לא מבינה את העולם הזה, מקום אפור. בלי ריח, בלי צבע, בלי טעם. הכל חדגוני וכואב. אני שונאת להתעורר. אני תמיד מתעוררת כשהראש שלי כואב באופן בלתי הגיוני. בלילה לפחות אני יכולה פשוט להמשיך לחלום.
בבוקר תמיד מגלים שהכל היה אשליה אבל בלילה אפשר לדמיין מה שרוצים. לחיות איפה שרוצים, להרגיש מה שרוצים, להיות מי שרוצים. הכל כל כך מפתה שאני תוהה למה אנשים מתעקשים להפסיק עם זה. רגעים קטנים של טוב שאני תמיד צריכה לעשות בהם "פאוז" כמו בסרט אבל הכל כל כך הרבה יותר טוב שם שלפעמים, בעיקר בימים הממש ממש רעים שלי אני לא מבינה למה אני טורחת בכלל. זה לא שמישהו יבוא לחפש אותי אם אחזור לארץ הפלאות שלי.
אף אחד לא חיפש את אליס, לא?
אני יודעת שבימים הטובים יותר אני יודעת שג'וליאן יחפש אותי אבל היום אני לא ממש יודעת איפה אני נמצאת.
הכל תמיד נעלם בשמש, מתפוגג. כאילו שהיא החליטה שהיא מקור האור והצבע היחיד שהעולם צריך ולקחה על עצמה להפוך כל דבר אחר לדהויי. קלייד צוחק על השנאה שלי לשמש אבל כל הזמן אומר שהירח מאפשר למפלצות האמיתיות בחוץ לצאת לשאוף אוויר. אני אף פעם לא מבינה מה הוא אומר או למה הוא מתכוון אבל גם אני מעדיפה את הלילה. שם אפשר להיות.
קלייד תמיד צוחק כשהוא אומר את זה ואני גם אף פעם לא מבינה למי מאיתנו הוא קורא מפלצת.
לא אכפת לי להיות מפלצת אם זה אומר שהוא יסתכל עלי כמו שהוא מסתכל לפעמים. בכל אופן, זה מצחיק אותי לפעמים אבל לא את קלייד. הוא רק מתקרב אלי עוד קצת, מנשק לי את הלחי וקורא לי אליס, כאילו שזה כינוי חיבה כלשהו ולא פשוט רק השם שלי.
אני קוראת לו צ'שייר. - זה תמיד מצחיק אותו.
אני אף פעם לא יודעת למה.
כל זה חוזר אלי כשהקול של ג'וליאן ממשיך לדבר אלי.
הקול שלו עדיין שם.
גם כשאני מתעקשת לברוח ממנו אבל הוא תופס אותי בחיבוק ומלטף את כולי.
הוא ממלא את כל כולי עד כדי כך שכל מה שאני מסוגלת להרגיש זה הוא.
הוא גורם לי לרצות להישאר אבל אני עדיין לא מבינה למה למרות שאני כל כך שונאת ולא רוצה את זה איכשהו,
אני עדיין רוצה.
אני לא זוכרת שנרדמתי בחזרה אבל בסופו של דבר אני בכל זאת מתעוררת, שוב.
אני כבר לא שומעת את הצלצולים ולא רואה את האורות וזה כמעט כואב.
הדבר היחיד שאני עוד זוכרת מהלילה הזה זה קלייד.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהוא ממש דיבר איתי לפני ואני מתחננת בפני עצמי להיזכר.
"קלייד, אתה כאן?" אני שואלת. אני מנסה לא להישמע כל כך נזקקת אבל אני לא יכולה. והוא לא שם.
אני לא יודעת איפה הוא כן, אבל כאן הוא לא.
ואני כל כך מופתעת ולא מופתעת שזה ממש כואב לי. הוא כמעט אף לא מתעורר איתי בבוקר. אני יודעת שגם הוא לומד אבל בבוקר הוא לא שם.
פתאום הטלפון שלי מצלצל. - שעון מעורר שלא הייתי שומעת אם הצלצול לא היה מלווה במסך שהתעורר לחיים.
כשממש קמתי מהמיטה ראיתי שאני בחדר שלי. על השידה הייתה מונחת המחברת השחורה של קלייד. זה הרגיש מוזר, הוא אף פעם לא הראה לי אותה אבל ידעתי שהיא קיימת. הוא גם אף פעם לא הוציא אותה מהכיס, זאת אומרת בקושי.
לשם שינוי יכולתי להגיד שיש משהו אחד עליו שאני לא רוצה להבין בכל מחיר. רציתי נורא לראות מה יש בה במחברת השחורה הזו אבל יותר משרציתי לראות רציתי שיראה לי אותה בעצמו.
אני מבטיחה לעצמי שאחכה לו עם המחברת הזו אבל לא מוצאת את הכוחות להתיק ממנה את המבט.
אני מרגישה כאילו משהו הולך לצאת ממנה או שהיא עצמה הולכת לגעת בי. היא כל כך בולטת כשהיא יושבת ככה על השידה הלבנה שלי שהיא כמעט מתחננת שאגע בה.
אני חושבת שזה אחד הדברים הפיזיים היחידים שאני באמת יכולה לשייך לשייד. היא כל כך פשוטה אבל גם כל כך מורכבת כי אני מתפתה לדמיין שהחיים של קלייד פשוט מסודרים בה סתם כך. שאולי אם אסתכל בה אבין את החיים שלו סוף סוף.
אותו.
זה מוזר בעיני, שהוא השאיר אותה ככה בלי השגחה. דווקא כאן מכל המקומות. הוא הריי יודע כמה אני משתוקקת לדעת עליו כל פרט והמחברת הזו הרי היא הפרט העמוק ביותר. זה גורם לי לחשוב שאולי הוא בכל זאת עדיין כאן. אני הרי כאן, וגם המחברת ואף אחת מאיתנו לא הגיעה לכאן בעצמה הריי. אני בטח שלא. מהמעט שאני זוכרת את הערב הזה בכלל לא התחלנו כאן אלא באיזה מועדון מסכן ושכוח אל איפשהו. אני תוהה איך קלייד הביא אותי לכאן בסוף. לא נראה לי שהוא סיים את הערב שפויי במיוחד. הוא אף פעם לא.
פתאום כל נשימה שאני לוקחת מכוונת אותי לחפש אותו. הוא הריי אמור להיות כאן, לא?
כמה פעמים אמרתי לו שהוא שייך לכאן בדיוק כמוני?, שהוא שייך אלי? אבל בכל פעם שאני אומרת את זה הוא צוחק. הוא ממש אוהב לצחוק. לפעמים אני אפילו מבינה מספיק ממנו כדי לצחוק איתו.
אני מרגישה את האובססיה עולה בי בגלל המחברת הזו, כזו שבדרך כלל שייכת בעיקר לזמנים שבהם מופיע הבעלים שלה ואני לא מצליחה להכיל את המשיכה המוזרה הזו שנגרמת לי בידיו של חפץ סך הכל.
אבל זה לא סתם חפץ, אני משקרת לעצמי ואני יודעת את זה.
זה חלק.
חלק מהעולם של קלייד והוא השאיר בידי את הפיסה הקטנה הזו.
שאריות.
שאריות ממשהו כל כך מהפנט שאני פשוט רוצה לצלול פנימה ולא להפסיק עד שלא יישאר כלום שאני לא יודעת.
פתאום אני תוהה אם הוא השאיר אותה כאן, איתי בכוונה. הוא תמיד כזה שחקן. הוא מסוגל לגלם כל אחד.
הוא טוען שאיתי הוא הוא האמיתי אבל אני לא מגלה לו שכבר לפחות שנה שאני חושדת שזה שקר.
אני לא פותחת את המחברת. רק מעבירה עליה ליטוף עדין ומקווה שכשהוא יבוא לקחת אותה, כי הוא יבוא הוא ייתן גם לי ללטף גם אותו ככה.
המחשבה הזו מרגישה לי כל כך אפלה ואסורה, לא מתאימה ולא הולמת. כאילו היא מתכוונת להכריח אותי לומר דברים שאפילו לא חשבתי עליהם עדי עכשיו. היא גורמת לי להרגיש משוגעת. יותר ממה שאני יודעת שאני. "אם זה המבחן שלך שייד, אני מתכוונת לעמוד בו. אלוהים יודע שאני אוהבת אותך מספיק בשביל זה." אני אומרת בקול כאילו הקביעה הזו לא תגרום לי לאכול את עצמי כל שניה עד שקלייד יחזור.
ג'וליאן בטח היה קורא לי טיפשה. בעצם, גם זה שקר. הוא אף פעם לא היה אומר עלי דבר כזה. לפעמים הוא אומר שאני מפחדת מידי לראות את הצדדים השונים של העולם. אלה שאחרים אולי רואים אבל לא כולם. כי אני מפחדת ממה שיקרה כשאראה את זה. כשהוא מתחיל עם המשפטים האלה אני באמת לא מבינה כלום ואז אני רק צוחקת ואומרת לו שהוא בדיוק כמו קלייד, שגם הוא מדבר בחידות כל הזמן.
ג'וליאן לא אוהב את זה. אני חושבת שגם את קלייד הוא לא באמת אוהב אבל אני קצת מפחדת לשאול. אני לא יודעת למה זה יכול להיות וגם לא בטוחה אם אני רוצה את התשובה.
אני שונאת את הבוקר, ואת כל מה שקשור בו עוד יותר. אפילו את המקלחת בבוקר אני שונאת. כאילו העולם מכריח אותי לסבול מהרגע שפקחתי עיניים עד לרגע שאני שוב שוקעת חזרה. המים קרים כל כך ואחר כך חמים ושב קרים ושוב חמים ואחר כך, בשלב כלשהו כבר כל כך לא אכפת לי שאני יכולה להתקלח במים שעשויים מאש או קרח ולא לשים לב.
"קלייד?" אני קוראת שוב לפני שאני נכנסת. קריאה שקטה כזו, דיי בלחש אבל אני יודעת שאם הוא פה הוא לא באמת צריך יותר מזה. זה בעיקר בשביל עצמי, אני יודעת, החיפוש האינסופי הזה. אני יודעת את זה עוד לפני שאני לא מקבלת תשובה.
אני עדיין לא מוכנה לוותר עליו.
אני אפילו לא יודעת איפה אני, או מה אני עושה שם, - מה עשיתי לפני…
אני מתאמצת לפקוח את העיניים כדי שהכל יחזור ואז פתאום אני חוזרת לשם.
לכל הרעש והצבע.
הקרנבל הזה פועם לי בגוף ואני לא רוצה לעזוב אף פעם.
הכל פה טוב.
כל כך הרבה יותר טוב.
קלייד היה צוחק עלי.
הוא טוען שהוא לא מאמין בטוב, שאין דבר כזה.
כשאני אומרת לו שהוא טוב הוא מסתכל עליי ורק מחייך. אני לא יודעת מה הוא רוצה ממני עם החיוך הזה אבל הוא לא אומר.
הוא רק שולף עוד משהו מאחת הקופסאות שהוא מחזיק עליו תמיד ומציע לי אותו כמו הדבר הכי מפתה בעולם.
הוא מציע לי דברים.
דברים פשוטים שאני לא מצליחה אף פעם להשיג בעצמי.
הוא נותן לי שקט
חושך
בריחה
הקלה
צבעים
וריחות
עולמות שלמים
וחוויות
הוא תמיד מהופנט אלי, כאילו שבעולם שלו אני עשויה מאיזשהו קסם שאפילו הוא לא יכול לעשות.
הוא נותן לי עולמות שלמים אבל כל מה שאני רוצה זה להיות בעולם איתו.
אני אף פעם לא אומרת את זה בקול. הוא לא אוהב לשמוע את זה.
בפעם הראשונה זה היה בטעות, בשניה הוא טען שנעל את הדלת ועכשיו הוא רק מחייך אליי כאילו אני האוצר שלו ואומר לי שהעולם שלו מלא במפלצות חשוכות וכהות, הוא לא רוצה שהן יראו אותי.
הוא טוען שאני רק שלו והוא לא רוצה לחלוק אותי עם אף אחד.
הוא אומר שהמפלצות שלו רעות.
וחשוכות.
וכהות.
והן לא אוהבות אור.
ואני כולי אור.
מאז אנחנו נפגשים רק בעולמות שלי ואני דואגת שהכל יהיה מלא בכל כך הרבה אור וצבע שהמפלצות שלו לעולם לא יוכלו להיכנס.
בדיוק כמו שהוא רוצה.
בכל פעם שאנחנו נפגשים שם אני מתאמצת יותר ויותר. לא אכפת לי, כאן פשוט הרבה יותר פשוט.
לא משנה כמה צבעוני כאן משום מה זה מרגיע אותי ואני מנסה להרגיע אותו.
אני רוצה את הכל, רק שישאר. הוא בקושי נותן לי לראות אותו בעולם האמיתי.
טוען שאני לא באמת רוצה אבל אני לא מבינה מה זה אומר.
אני לא מבינה הרבה איתו.
בעצם, זה לא ממש נכון. אני רואה אותו דיי הרבה בעולם האמיתי אבל הוא כמו צל. עד שאני מגיעה אליו הוא כבר כמעט נעלם ותמיד מופיע בסך הכל צעד אחד לפני.
לפעמים אני חושבת שלא אכפת לי מיותר מידי דברים אבל אני אוהבת את הצללים ואני אוהבת אותו.
אין לי הרבה קולות בראש. אני חושבת שלפעמים זה לא ממש מרגיש ככה אפילו לי אבל באמת שאין.
הקולות בראש שלי לא אוהבים אחד את השני אבל זה מצחיק כי הם שייכים לשני אנשים שבקושי מכירים.
קלייד אוהב אותי.
הקול שלו תמיד מעודד אותי לחפש הקלה.
אני שומעת אותו לוחש לי בקול מלטף, כמעט היפנוטי שאני מקסימה ויפיפיה ואני מרגישה מסוחררת כמעט כמו אחרי לילה טוב במיוחד.
הוא תמיד דוחף אותי אליו.
עומד שם בזרועות פתוחות ומחכה לי.
הקול של ג'וליאן שונא אותו.
אני לא יודעת למה.
זה מרגיש מוזר לפעמים לא לדעת במקום לא להצליח להבין אבל ככה זה.
ג'וליאן לא שונא אף אחד אבל אותו הוא ממש שונא.
הקול שלו תמיד רגוע.
הוא אוהב לדבר איתי סתם בשביל לדבר.
לפעמים אני אוהבת לשים את הראש על הברכיים שלו ולדמיין שאני מראה לו את העולם שלי אבל זה רק דמיון.
הוא כל הזמן אומר שהוא אוהב אותי בדיוק איפה שאני נמצאת עכשיו.
כשזה איתו.
הוא אומר שהוא לא צריך לראות אותי בעולם שהוא לא מסוגל לראות תמיד ושהוא גם לא צריך כי מעדיף פשוט לראות אותי.
אני חושבת שהוא מפחד מהעולם שלי אבל כשאמרתי לו שיש רק שתי מפלצות בעולם הזה ואף אחת מהן לא תפגע בו הוא כעס קצת.
ג'וליאן כמעט אף פעם לא כועס עליי אבל הוא כעס אז.
הוא אמר שאני לא יכולה להיות מפלצת כי למפלצות אין כנפיים של מלאכים ויום אחר כך הוא קנה לי שרשרת של דמעה כחולה.
היא הייתה יפה והוא אמר לי שזו דמעה של מלאכים, כמוני. אבל שזה לא יפגע בי כי מלאכים לא מסוגלים לפגוע.
לא אמרתי לו שאני לא ממש מאמינה במלאכים אבל הוא הריי כבר יודע.
הוא הסתכל עלי בעיניים כאלה יפות מאז שאף פעם לא הורדתי את הדמעה.
על המפלצת השניה הוא לא אמר מילה.
לא נראה לי שהוא יודע.
את הקול שלו אני מתחילה לשמוע עכשיו כשאני לא מצליחה ליצור יותר צבעים.
זה מבהיל אותי.
קלייד תמיד אמר שהמפלצות שלו באות מהחושך
הוא אומר לי לבוא אחריו.
ג'וליאן אומר לי להירגע.
לנשום.
להיזכר.
פתאום אני לא רוצה.
עד שסוף סוף מצאתי את קלייד אני לא רוצה לעזוב אותו,
עדיין לא.
אני לא שם ואני לא רוצה להיזכר.
אני לא רוצה להיות איתו, לא עכשיו.
אני לא רוצה שיפגע אבל זו האמת והוא ביקש שאשבע לו שלא אשקר לו לעולם. לא משנה מה אני עושה.
זה גורם לי להיות עצובה אבל אחר כך אני כבר לא שומעת את הקול שלו.
יש לי משהו.
אני לא יודעת אם זו המצאה או משהו שיושב לי בראש. זיכרון או תוצר לוואי של הדמיון שלי.
פתאום הקול של ג'וליאן חוזר.
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז ששמעתי אותו בפעם האחרונה או ראיתי אותו אבל פתאום הוא שם ופתאום אני נושמת שוב למרות שלא ידעתי שנחנקתי.
הקול שלו מפתה.
כמעט מפתה יותר מזה של קלייד ולפעמים אני מרגישה כל כך קרועה בין שניהם שאני מרגישה שמישהו פשוט הקפיא את הקיום שלי. פשוט כך, וכשזה קורה אפילו הדמיון שלי לא עוזר.
הקול שלו רך.
כמו תמיד כשאני בורחת אליו הביתה.
אני פותחת את הדלת לחדר שלו והוא תמיד מתעורר ומושך אותי אליו.
הוא מחביא אותי מפני העולם.
לפעמים, הוא צוחק. הוא אומר שהוא מחביא אותי כל כך טוב שאני מתחבאת אפילו מפניו.
הקול שלו מחבק אותי.
ומרגיע.
ואני שונאת את זה כי זה גורם לי לרצות אותו.
זה לא מגיע לו.
שום דבר מזה.
הוא לא אמור לגרום לי לרצות להישאר כאן. לא בעולם הזה שהוא מקום כל כך אפור.
אני פוקחת עיניים ולא ממש מבינה איפה אני או מה אני רואה, שוב. אני לא רגילה להתעורר בשעות שהשמש בוהקת בהן כל כך ואחרי כל כך הרבה שעות שאני לא מסוגלת לראות בהן שום דבר שאי אפשר להגדיר ככמעט פסיכוטי אני כבר לא יודעת מה אני רואה.
החלום שלי היה טוב, לא רציתי להתעורר ממנו אבל זה תמיד מסתיים. אני שונאת שזה מסתיים. הכל מלא צבעים וריחות. כמו קרנבל מלא שאין לו סוף ואיכשהו אני מרגישה שבפנים, מאחורי העפעפיים אני עדיין מסוגלת לראות את הכל. אני מנסה להתענג על ההרגשה הזו, היא תעלם עוד מעט ואני אשאר במציאות אפרורית עגומה, שקטה מדי ששום דבר לא מפתיע והכל חוזר על עצמו תמיד.
אני כבר לא מבינה את העולם הזה, מקום אפור. בלי ריח, בלי צבע, בלי טעם. הכל חדגוני וכואב. אני שונאת להתעורר. אני תמיד מתעוררת כשהראש שלי כואב באופן בלתי הגיוני. בלילה לפחות אני יכולה פשוט להמשיך לחלום.
בבוקר תמיד מגלים שהכל היה אשליה אבל בלילה אפשר לדמיין מה שרוצים. לחיות איפה שרוצים, להרגיש מה שרוצים, להיות מי שרוצים. הכל כל כך מפתה שאני תוהה למה אנשים מתעקשים להפסיק עם זה. רגעים קטנים של טוב שאני תמיד צריכה לעשות בהם "פאוז" כמו בסרט אבל הכל כל כך הרבה יותר טוב שם שלפעמים, בעיקר בימים הממש ממש רעים שלי אני לא מבינה למה אני טורחת בכלל. זה לא שמישהו יבוא לחפש אותי אם אחזור לארץ הפלאות שלי.
אף אחד לא חיפש את אליס, לא?
אני יודעת שבימים הטובים יותר אני יודעת שג'וליאן יחפש אותי אבל היום אני לא ממש יודעת איפה אני נמצאת.
הכל תמיד נעלם בשמש, מתפוגג. כאילו שהיא החליטה שהיא מקור האור והצבע היחיד שהעולם צריך ולקחה על עצמה להפוך כל דבר אחר לדהויי. קלייד צוחק על השנאה שלי לשמש אבל כל הזמן אומר שהירח מאפשר למפלצות האמיתיות בחוץ לצאת לשאוף אוויר. אני אף פעם לא מבינה מה הוא אומר או למה הוא מתכוון אבל גם אני מעדיפה את הלילה. שם אפשר להיות.
קלייד תמיד צוחק כשהוא אומר את זה ואני גם אף פעם לא מבינה למי מאיתנו הוא קורא מפלצת.
לא אכפת לי להיות מפלצת אם זה אומר שהוא יסתכל עלי כמו שהוא מסתכל לפעמים. בכל אופן, זה מצחיק אותי לפעמים אבל לא את קלייד. הוא רק מתקרב אלי עוד קצת, מנשק לי את הלחי וקורא לי אליס, כאילו שזה כינוי חיבה כלשהו ולא פשוט רק השם שלי.
אני קוראת לו צ'שייר. - זה תמיד מצחיק אותו.
אני אף פעם לא יודעת למה.
כל זה חוזר אלי כשהקול של ג'וליאן ממשיך לדבר אלי.
הקול שלו עדיין שם.
גם כשאני מתעקשת לברוח ממנו אבל הוא תופס אותי בחיבוק ומלטף את כולי.
הוא ממלא את כל כולי עד כדי כך שכל מה שאני מסוגלת להרגיש זה הוא.
הוא גורם לי לרצות להישאר אבל אני עדיין לא מבינה למה למרות שאני כל כך שונאת ולא רוצה את זה איכשהו,
אני עדיין רוצה.
אני לא זוכרת שנרדמתי בחזרה אבל בסופו של דבר אני בכל זאת מתעוררת, שוב.
אני כבר לא שומעת את הצלצולים ולא רואה את האורות וזה כמעט כואב.
הדבר היחיד שאני עוד זוכרת מהלילה הזה זה קלייד.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהוא ממש דיבר איתי לפני ואני מתחננת בפני עצמי להיזכר.
"קלייד, אתה כאן?" אני שואלת. אני מנסה לא להישמע כל כך נזקקת אבל אני לא יכולה. והוא לא שם.
אני לא יודעת איפה הוא כן, אבל כאן הוא לא.
ואני כל כך מופתעת ולא מופתעת שזה ממש כואב לי. הוא כמעט אף לא מתעורר איתי בבוקר. אני יודעת שגם הוא לומד אבל בבוקר הוא לא שם.
פתאום הטלפון שלי מצלצל. - שעון מעורר שלא הייתי שומעת אם הצלצול לא היה מלווה במסך שהתעורר לחיים.
כשממש קמתי מהמיטה ראיתי שאני בחדר שלי. על השידה הייתה מונחת המחברת השחורה של קלייד. זה הרגיש מוזר, הוא אף פעם לא הראה לי אותה אבל ידעתי שהיא קיימת. הוא גם אף פעם לא הוציא אותה מהכיס, זאת אומרת בקושי.
לשם שינוי יכולתי להגיד שיש משהו אחד עליו שאני לא רוצה להבין בכל מחיר. רציתי נורא לראות מה יש בה במחברת השחורה הזו אבל יותר משרציתי לראות רציתי שיראה לי אותה בעצמו.
אני מבטיחה לעצמי שאחכה לו עם המחברת הזו אבל לא מוצאת את הכוחות להתיק ממנה את המבט.
אני מרגישה כאילו משהו הולך לצאת ממנה או שהיא עצמה הולכת לגעת בי. היא כל כך בולטת כשהיא יושבת ככה על השידה הלבנה שלי שהיא כמעט מתחננת שאגע בה.
אני חושבת שזה אחד הדברים הפיזיים היחידים שאני באמת יכולה לשייך לשייד. היא כל כך פשוטה אבל גם כל כך מורכבת כי אני מתפתה לדמיין שהחיים של קלייד פשוט מסודרים בה סתם כך. שאולי אם אסתכל בה אבין את החיים שלו סוף סוף.
אותו.
זה מוזר בעיני, שהוא השאיר אותה ככה בלי השגחה. דווקא כאן מכל המקומות. הוא הריי יודע כמה אני משתוקקת לדעת עליו כל פרט והמחברת הזו הרי היא הפרט העמוק ביותר. זה גורם לי לחשוב שאולי הוא בכל זאת עדיין כאן. אני הרי כאן, וגם המחברת ואף אחת מאיתנו לא הגיעה לכאן בעצמה הריי. אני בטח שלא. מהמעט שאני זוכרת את הערב הזה בכלל לא התחלנו כאן אלא באיזה מועדון מסכן ושכוח אל איפשהו. אני תוהה איך קלייד הביא אותי לכאן בסוף. לא נראה לי שהוא סיים את הערב שפויי במיוחד. הוא אף פעם לא.
פתאום כל נשימה שאני לוקחת מכוונת אותי לחפש אותו. הוא הריי אמור להיות כאן, לא?
כמה פעמים אמרתי לו שהוא שייך לכאן בדיוק כמוני?, שהוא שייך אלי? אבל בכל פעם שאני אומרת את זה הוא צוחק. הוא ממש אוהב לצחוק. לפעמים אני אפילו מבינה מספיק ממנו כדי לצחוק איתו.
אני מרגישה את האובססיה עולה בי בגלל המחברת הזו, כזו שבדרך כלל שייכת בעיקר לזמנים שבהם מופיע הבעלים שלה ואני לא מצליחה להכיל את המשיכה המוזרה הזו שנגרמת לי בידיו של חפץ סך הכל.
אבל זה לא סתם חפץ, אני משקרת לעצמי ואני יודעת את זה.
זה חלק.
חלק מהעולם של קלייד והוא השאיר בידי את הפיסה הקטנה הזו.
שאריות.
שאריות ממשהו כל כך מהפנט שאני פשוט רוצה לצלול פנימה ולא להפסיק עד שלא יישאר כלום שאני לא יודעת.
פתאום אני תוהה אם הוא השאיר אותה כאן, איתי בכוונה. הוא תמיד כזה שחקן. הוא מסוגל לגלם כל אחד.
הוא טוען שאיתי הוא הוא האמיתי אבל אני לא מגלה לו שכבר לפחות שנה שאני חושדת שזה שקר.
אני לא פותחת את המחברת. רק מעבירה עליה ליטוף עדין ומקווה שכשהוא יבוא לקחת אותה, כי הוא יבוא הוא ייתן גם לי ללטף גם אותו ככה.
המחשבה הזו מרגישה לי כל כך אפלה ואסורה, לא מתאימה ולא הולמת. כאילו היא מתכוונת להכריח אותי לומר דברים שאפילו לא חשבתי עליהם עדי עכשיו. היא גורמת לי להרגיש משוגעת. יותר ממה שאני יודעת שאני. "אם זה המבחן שלך שייד, אני מתכוונת לעמוד בו. אלוהים יודע שאני אוהבת אותך מספיק בשביל זה." אני אומרת בקול כאילו הקביעה הזו לא תגרום לי לאכול את עצמי כל שניה עד שקלייד יחזור.
ג'וליאן בטח היה קורא לי טיפשה. בעצם, גם זה שקר. הוא אף פעם לא היה אומר עלי דבר כזה. לפעמים הוא אומר שאני מפחדת מידי לראות את הצדדים השונים של העולם. אלה שאחרים אולי רואים אבל לא כולם. כי אני מפחדת ממה שיקרה כשאראה את זה. כשהוא מתחיל עם המשפטים האלה אני באמת לא מבינה כלום ואז אני רק צוחקת ואומרת לו שהוא בדיוק כמו קלייד, שגם הוא מדבר בחידות כל הזמן.
ג'וליאן לא אוהב את זה. אני חושבת שגם את קלייד הוא לא באמת אוהב אבל אני קצת מפחדת לשאול. אני לא יודעת למה זה יכול להיות וגם לא בטוחה אם אני רוצה את התשובה.
אני שונאת את הבוקר, ואת כל מה שקשור בו עוד יותר. אפילו את המקלחת בבוקר אני שונאת. כאילו העולם מכריח אותי לסבול מהרגע שפקחתי עיניים עד לרגע שאני שוב שוקעת חזרה. המים קרים כל כך ואחר כך חמים ושב קרים ושוב חמים ואחר כך, בשלב כלשהו כבר כל כך לא אכפת לי שאני יכולה להתקלח במים שעשויים מאש או קרח ולא לשים לב.
"קלייד?" אני קוראת שוב לפני שאני נכנסת. קריאה שקטה כזו, דיי בלחש אבל אני יודעת שאם הוא פה הוא לא באמת צריך יותר מזה. זה בעיקר בשביל עצמי, אני יודעת, החיפוש האינסופי הזה. אני יודעת את זה עוד לפני שאני לא מקבלת תשובה.
נכתב לפני שבוע
הקוראים: