פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 21 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שבוע אליס, פרק 4 : ככה נראה סוף? - אבל זו לא פרידה. Pheonix
אליס לא ממש ידעה מה התחיל את כל זה היום. היא וקלרה ישבו על המדרגות שליד השער, אחרי השיעור האחרון וניסו לחשוב לאן לצאת.
הן לא עשו את זה הרבה זמן. או שזה רק הרגיש כמו הרבה זמן ובסוף החליטו שיחזרו למקום שלהן. בית קפה קטן במרחק שני רחובות שבית הספר.
הקפה היה מקום קטן וחמים. כמעט היה אפשר לדמיין שהמקום שייך לעידן אחר. הכל שם היה פשוט כמו אולם נשפים קטן ממאה קודמת רק בבית קפה.
הנסיעה לשם הייתה קצרה. לא קלארה ולא אליס מצאו משהו להגיד כך שהשקט נשמר עד שהגיעו לשם והזמינו.
קלארה שתמיד חיפשה את הדבר הכי צבעוני ולא צפויי בתפריט הזמינה שוקו חם ורוד שהיה בעצם שוקו חם רגיל עם כמות גדושה של אבקת תות בשביל הצבע וקצת טעם. אליס לעומת זאת בחרה בלאטה קינמון, כרגיל.
זה היה משקה דיי פשוט שמצאה שתמיד ניחם אותה כשהרגישה מוזר.
"אולי נחלוק טירמיסו… וקרם ברולה?" הציעה קלארה בחדווה ילדותית. תמיד הייתה לה חולשה למתוק.
"את לא חושבת שזה יותר מידי?" היא הסתכלה עליי כאילו הייתי חייזר שנפל מהירח ואני הכנתי את עצמי להרצאה על כך שמתוק זה אף פעם לא יותר מדי. "אני חוגגת את זה שסוף סוף מצאת לי קצת זמן" התשובה שלה העלתה לי חיוך אבל גם גרמה לתחושה המוזרה שהרגשתי מתחילת היום לגדול. הייתי בטוחה שאני שומעת טון של מרמור בקול שלה אבל זה לא היה משהו שהיה אופייני מידי לקלארה.
זה העביר בי רטט של עצב. הייתה לי תחושה שמשהו בינינו כבר נשבר אבל קיוויתי שזו רק אני.
קלארה זרקה לי מבט וראתה שנהייתי נוקשה יותר. העיניים שלה רפרפו ואז נעצמו לרגע ואחר כך שוב נפתחו, והפעם נעצו בי מבט חודר.
"אפשר לעזוב את מה שלא יהיה הדבר הזה שמכביד עלייך את יודעת" היא אמרה בטון רך. "את יכולה לספר לי, כמובן. אבל זה בסדר אם תגידי שאת רק רוצה הסחת דעת."
"אויי קליאו… אני פשוט אוהבת אותך לפעמים את יודעת?, לא רק לפעמים." היה לי פתאום דחף כזה לומר לה, שתדע שהיא באמת חשובה לי. שאני לא מתרחקת כי אני לא רוצה אותה.
"את מתכוונת כשאת לא עסוקה במה שיש לך בראש?, נעלמת עם עצמך." היא מתבדחת. "או את הבחור ההוא. מה שמו…?," נו, זה עם השיער השחור כהה והקצוות הכחולים שנראה קצת כמו אמן מיוסר עם לוק של מאפיונר פסיכוטי. זה שאת כל הזמן נעלמת איתו ואף אחד כמעט אף פעם לא רואה. בפעם הראשונה שראיתי אותו הייתי בטוחה שאני הוזה את יודעת?!, הוא ממש היה ממש שם ובשניה הבאה נעלם. כאילו בלעה אותו האדמה." קלארה המשיכה לפטפט עוד קצת ואז הסתכלה עליי במבט של עכשיו סיימתי את המונולוג ואני מחכה לתשובה.
"אני יודעת שאת אוהבת אותי" היא מחייכת. "גם אני אוהבת אותך, זאת אומרת כשאת מצליחה להיות ליידי ליותר מחמש דקות שבהן את לא עסוקה בלאהוב את ג'וליאן" איכשהו זה מדהים אותי כל פעם מחדש. העובדה שהיא חייבת לדחוף את הקנטרנות הזו שלה לכל משפט.
"אני לא אוהבת אותו ככה. את יודעת את זה." אני אומרת בסוף, לוקחת לגימה מהקפה.
הגבה הספקנית - משועשעת שקלארה שולחת לעברי אומרת כמעט הכל. "שקרנית"
"למה באמת אתם לא יוצאים עדיין?, אתם גם ככה מבלים בערך חמישים אחוז מהזמן יחד, לא?"
אני יודעת את זה, אני מופתעת שקלארה יודעת אבל אין לי ממש לב להגיד לה שזה אנוכי בעיני מעל לכל דמיון להפיל על ג'ול את כל מה שעובר עליי. גם כך הוא מעורב באופן שכנראה יפגע בו יום אחד. הבלאגן שלי הוא לא משהו שדורש שניים ולג'וליאן, אפילו יותר מכל האנשים מגיע משהו טוב שלא יסבך לו את החיים. חוץ מזה שהיא צודקת. אני מבלה חמישים אחוז בערך, מהזמן הפרטי שלי עם ג'וליאן ובערך חמישים אחוזים נוספים עם קלייד. אני לא יודעת כלפי מי משניהם זה הכי לא הוגן.
"דיי!" אני מנערת את הראש ואיתו את המחשבות. אני חושבת שהייתי קצת תקיפה מידי עם הדיי הזה אז אני מקווה לתשובה קצת יותר רכה. "אני לא רוצה לדבר עליו. על אף אחד מהם"
קלארה מהנהנת. יש לה מבט שמבהיר לי שהיא רוצה תשובה. מחר, בעוד שבוע, מתישהו. היא יודעת שבדרך כלל אני לא משתפת כמעט כלום בנוגע לקלייד, היא רגילה לזה, אבל על ג'וליאן אני מדברת כמעט תמיד. כך שהמצב הזה היה קצת חדש לה.
אם זה הפריע לה באופן מיוחד היא לא אמרה מילה אבל חידשה את פיטפויה על סדרה חדשה שהתחילה לראות. משהו קליל וטיפשי על בחורה שרואה רוחות ונשמות של אנשים חיים. משהו על זה שהיא חיה באקדמיה למלאכים ושדים אבל היא חצי חצי כך שאף אחד לא מרוצה ממנה, והיא כמובן! מתאהבת במלאך שדים עם סודות מכאן עד הודעה חדשה.
במשך כמעט חצי שעה היא ניסתה לשכנע אותי לראות את זה איתה עד שבסוף הסכמתי. בכל מקרה, כשהיא הגיעה לתיאור של העונה השניה ואמרה שהבחור עם הכנפיים השחורות ויכולות השדים שבו מאוהבת הדמות הראשית הוא בעצם גם האלפא של להקת אנשי זאב והוא, איך לא היחיד מסוגו התייאשתי באופן כללי ונכנעתי לנדנודים.
זו הייתה סדרה קלילה ובכל מקרה, אם לא הייתי עוצרת אותה היא הייתה מספיילרת לי את כולה.
קלרה התחילה לדבר על סדרה חדשה שהיא ראתה — משהו קליל, טיפשי, בדיוק מסוג הדברים שהיו צוחקות עליהם ביחד.
"אני אומרת לך, הדמות הראשית שם יותר גרועה מכל החלטה שאת עשית אי פעם," היא אמרה בחצי צחוק, חצי תלונה.
אליס חייכה, אבל לא הרגישה את הצחוק מגיע עד לעיניים.
פעם, זה היה מצחיק.
פעם, היא הייתה מתגלגלת מצחוק על השטויות האלה.
עכשיו, הכל הרגיש כאילו הוא עטוף בנייר צלופן דק — שקוף, אבל מחניק.
ואז קלרה זרקה, כביכול בלי לחשוב:
"וואי, בקושי יצא לנו לדבר השבוע. אבל בסדר, את בטח עסוקה יותר מדי ב… העניינים שלך."
זה נאמר קליל. חיוך קטן על הפנים. אבל אליס שמעה את הטון.
זה לא היה בצחוק.
בשלב מסוים קלארה הפסיקה לדבר. היא אכלה מהקינוחים ושתתה את השוקו הורוד שלה ומידי פעם גם נעצה בי מבט חודר, כאילו ניסתה להגיע לאמת בכל השקרים שפיזרתי לאחרונה.
"אני חושבת שאת צריכה לקחת לך קצת חופש" היא אמרה פתאום. "הפסקה מכל מה שנמצא כאן, קצת זמן לעצמך, את יודעת." האבחנה שלה הייתה מוזרה ומדהימה כאחד. לא הבנתי אותה. היה נראה לי שחלק מהבעיות שלי נובעות מכך שבהחלט יש לי יותר מדי זמן עצמי פנויי וזה גם בדיוק מה שאמרתי לה.
"אני לא ג'וליאן אבל אפילו אני מסוגלת לראות שמשהו אוכל אותך מבפנים. לפי דעתי, היא המשיכה, אם לא תתחילי להירגע הוא יאכל אותך גם מבחוץ."
הסתכלתי עליה והיא הסתכלה עליי. ככה, משני צידי השולחן יכונו פשוט לקום ותוך פחות מצעד לעמוד כמעט צמודות אבל באותה מידה יכול היה להבדיל בינינו מרחק גדול פי כמה.
השקט שהיה בינינו רק התארך והפך קשה יותר.
לא הייתי רגילה לשמוע כך את קלארה. משהו בי, אני חושבת. הבין כבר שמה שאמרה היה שם עוד לפני.
המשפט הזה שלה, מה שאוכל אותך מבפנים תכף יאכל אותך גם מבחוץ הדהד לי בראש בלי הפסקה.
זה היה כואב.
זה היה נכון.
הייתה לי תחושה שעוד אסתובב הרבה עם המשפט הזה בראש.
רציתי להגיד לה משהו, לשבור את השתיקה הזו ותוך כדי גם להחזיר את הזמן קצת אחורה.
אני זוכרת שיום אחד הלכנו ברחוב וכשנעצרנו מישהו אמר שאנחנו נראות אחיות. שיער כמעט שחור, וזוג עיניים כחולות. אולי באמת נראינו ככה. קלארה הייתה בהירה יותר והשוני בינינו היה מספיק גדול כדי לשים לב אבל זה היה נחמד.
צחקנו על זה מאז.
התחשק לי להזכיר לה את זה אבל קלארה עדיין נראתה אבודה במידת מה ולא היה נראה שהיא במקום לשמוע סיפורי נוסטלגיה.
בפעם הראשונה מאז שנפגשנו הרגשתי שאני זרה לה.
רציתי נואשות שהיא תבין שאני חברה שלה, שאני עדיין אוהבת אותה אבל היה נדמה לי שלא זאת הבעיה.
קלארה ידעה את כל זה, לא חשבתי שהיא הייתה נשארת לצידי אחרת, אבל אולי דווקא בגלל זה היא כבר לא הצליחה להכיל את זה.
"את לא אומרת כלום" ככה, בלי שאלה. מעין אמירה כמעט אומללה כזו בעיניים מלאות דמעות של מישהי שלא ציפתה אבל באיזשהו מקום, אולי גם כן.
היא ציפתה לזה, אני מבינה.
היא רצתה שאגיד משהו, שאני מבינה, שזה לא נכון, או משהו כזה.
לא יודעת. לא מצאתי טעם.
"אני לא יודעת מה להגיד לך" אמרתי בסוף. לא רציתי את המבט מלא הרחמים שלה. כאילו צריך לעשות איתי איזה משהו.
אבל קלארה אף פעם לא הביטה בי כך.
"לא יודעת?, לא יודעת?" הקול שלה הפך למעין יפחה. "הייתי מקווה שלפחות תגידי שאת מנסה, משהו. לעזאזל איתך אליס, הייתי כנראה מסתפקת בכל דבר שהוא. כל מה שקצת יחזיר אותך אליי.
היא בכתה.
דמעות שקטות זלגו על הצלחות ועל השולחן והשאירו שובל דק של מסקרה שחורה על לחייה.
התחלתי לדבר אבל המילים נתקעו לי בגרון. אולי לא ידעתי אבל כנראה כבר אז הרגשתי שזה לא נכון.
לא רציתי להגיד לה שקל יותר להמשיך כך.
כן, היא לא מושלמת.
כן, יש לה את השדים שלה.
כן, מידי פעם היא גורמת כאב. אבל זה כאב שאני יכולה להתמודד איתו כי לפחות הוא לא כואב כמו הכאב שהוא מנסה להקהות.
לא רציתי להגיד לה את זה.
זה לא היה ממש נכון.
לא רציתי שזה יהיה נכון.
חשבתי לספר לה, לפעמים.
לפעמים חשבתי שאני באמת יכולה לעשות את זה.
שתהיה שם עוד מישהי שתשים לי יד על הכתף בפעם הבאה שאפשל.
התפתתי.
עד עכשיו יש בי חלק שרוצה לספר לה, שרוצה את ההבנה שלה אבל בו זמנית, אני יודעת שיש בי גם חלק שמקווה, ממש מתחנן שלעולם, לעולם היא לא תוכל באמת להבין.
זה כואב מספיק לבד.
יש לי חברה, חברה אחרת. שאמרה לי פעם שלאנשים שבורים יש כישרון למצוא אחד את השני. אולי זה באמת סוג של כישרון שיש לנו. לזהות אנשים שעל פניו נראים הכי שונים מאיתנו שאפשר אבל בפנים, כואבים יחד כמעט באותה הדרך. או לפחות קרוב מספיק כדי ליצור חיבור.
אולי באיזשהו מובן אנחנו נמשכים אחד לשני. קצת כמו עש ללהבה.
אני נוטה להאמין שגם אם הרעיון עצמו הוא המצאה אולי יש בו לפחות גרעין של אמת. מצאתי אותה הריי, ואת קלארה - למרות ששום דבר ממנה לא דומה לי יש לה את השריטות שלה. את קלייד, שלא יהיו לי, לעולם כנראה, מספיק מילים כדי לתאר אותו. לטובה ולרעה. וג'וליאן, שאף על פי שהוא נראה שפויי ורגוע, עד כמה שמישהו יכול להיראות כך אני יודעת שעוברים עליו דברים.
יש סיבה לכך שהוא ממש מבין אותי.
אולי הוא גם היה מבין את קלייד, אם השניים האלה היו יושבים לשיחה.
אולי הייתי חושבת על זה אם לא הייתי כל כך חוששת שהם יכו זה את זה עד אובדן הכרה או גרוע מזה.
"אני לא יכולה יותר" אומרת קלארה. היא לא צועקת, לא ממש אבל אני בטוחה שהיא קרובה לזה כמעט כמוני.
"אני לא יכולה יותר, את אפילו לא כאן באמת!" "תשתפי אותי במשהו, שאני ארגיש שאנחנו באמת כאן. את יודעת, אשכרה אחת עם השנייה."
"אני אעזור לך להתמודד ואת תעזרי לי, את אמרת לי את זה?, אני כבר לא זוכרת."
"להתמודד עם מה קלארה??, עם מה את חושבת שאת יכולה להתמודד יחד איתי?, זה לא אבל על מישהו, או מחלה, שום דבר כזה. ואת…, את בכלל לא מבינה!" "שתינו יודעות שאת לא באמת רוצה את זה… ואם את לא יודעת אז הנה אני אומרת לך את זה עכשיו. את לא רוצה להתמודד איתי עם הדברים שאני מתמודדת או מרגישה או… אני כבר לא יודעת אבל מה שאת לא חושבת שאת יכולה לספוג או לעזור בו את לא. את לא רוצה את זה באמת. את רוצה לראות שהייתה לך ההזדמנות לעזור וניסית אותה."
אני לא שמה לב שאנחנו צועקות עד שאני רואה שהמלצר שלנו, בחור צעיר בגילנו שהתבדח איתנו כשהזמנו עומד ליד הקופה כשגופו מופנה אלינו ומביט בנו בהבעה מביכה כזו. בדיוק בדרך שבה אתה מביט בשני אנשים שעושים סצנה בקפה. משהו בין "אני לא רוצה להתערב" ל "זה מביך, תפסיקו" בדיוק כמו בערך חצי מהאנשים במקום. אלה שלא היו עסוקים בעצמם או ניסו נואשות להתעלם מאיתנו זאת אומרת.
"את לא רוצה את הכאב הזה קלארה" אמרתי. "ולטובתך, אני לא רוצה לתת לך אותו."
"לא נראה לי שאת רוצה גם אותי אליס, ואת יודעת מה?! נמאס לי!, אני לא רוצה שום דבר מזה."
אחר כך היא פשוט קמה והלכה.
אני נשארתי שם. בדיוק באותו מקום אבל היא לא הסתובבה ולא הראתה שמתישהו, איי פעם, היא מתכוונת לחזור.
זה היה הסוף של השיחה, ואולי… גם של משהו נוסף,
אחר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה