פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 38 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שבוע אליס, פרק 2: שיעור בחיים אמיתיים Pheonix
אני יושבת באוטובוס. תחנה שביעית מתוך תשע. זה אחד הזמנים היחידים ביום שבו אני לא שונאת לגמרי את זה שהעולם מנסה לחדור לתוך הראש שלי.
אבל אני כן דוחפת אוזניות לאוזניים ומגבירה את המוזיקה על פול ווליום כמעט. כולם היו אומרים שזה יפגע לי באוזניים אבל אני מסוגלת לשמוע את המכונית צופרת לנו אז אני לא בטוחה כמה זה נכון.
זה מרגיע אותי. הנסיעות האלה. הייתי יכולה לנסוע במשך שעות לפעמים. משהו קצת מונוטוני אבל נעים בסך הכל.
אני שומעת את אותו פלייליסט שאני שומעת כבר כמעט שבוע בריפיט אבל זה לא מפריע לי. הקול שלה נעים לי והמילים כל כך הרבה יותר עמוקות ממה שאפשר לזהות משמיעה של פעם אחת.
האוטובוס מתחיל להאט ואז נעצר ובחלון אני רואה את קלארה. אני לא חושבת שאני ממש מרגישה שאני יכולה לקרוא לה חברה שלי, לא באותה הדרך שבה אני מגדירה את ג'וליאן כחבר שלי אבל אני אוהבת אותה. היא נחמדה וקלילה וכמעט אף פעם לא שואלת שאלות עמוקות מידי. היא גם לא דורשת לדעת את כל מה שאני מסתירה ממנה אבל אני יודעת שהיא יודעת, או לפחות חושדת שאני לא מספרת דברים.
היא לא יודעת עליי הרבה. באופן כללי אני לא ממש אוהבת לדבר על עצמי עם כל אחד אבל היא עדיין נשארת.
לפעמים נראה לי שקשה לה אבל היא אף פעם לא מאשימה אותי ואני אוהבת את זה בה. היא גם לא מפסיקה לנסות לדחוף אותי לג'וליאן. בתקווה שנהיה זוג אבל…
היא תמיד מתיישבת לידי בבוקר באוטובוס ומתחילה אותו עם בדיחה. יש לה יותר מידי בדיחות גרועות שהיא מנסה עלי תמיד. הרבה יותר מידי מוקדם.
הפעם, כשהיא עולה היא נראית קצת תלושה. כאילו גם עליה עבר לילה קשה אבל היא לא ממש מספרת לי מה קורה איתה אז אני רק מקווה שהיא לא נמצאת באותו מקום כמוני. זה לא מגיע לה.
היא לוקחת לי את אחת האוזניות ונשענת אחורה. אני כבר דיי רגילה לזה, לפעמים היא לא באמת אומרת שלום. זה השלום שלה. סוג של.
"שוב את שומעת את הפלייליסט הזה? שמעת אותו כל השבוע, לא?" היא שואלת.
"זה שיר על המעבר בין כאב לתקווה" אני אומרת. אמרתי את זה גם בפעם הקודמת, ובפעם שלפניה אבל זה לא ממש משנה.
"ברור, ברור" היא אומרת, מחייכת חצי חיוך סרקסטי. "כי ממש אין שום דבר שצועק תקווה יותר ממילים שמדברות על כאב בלתי נגמר ומוזיקה שקטה ואפלה"
בפנים אני צוחקת אבל אלה בכל זאת מצליחה להוציא ממני חצי חיוך קטן.
בסופו של דבר האוטובוס עוצר בתחנה שלנו ואנחנו ממהרות לרדת. מלבד השיחות הקטנות באוטובוס קלארה היא לא ממש בן אדם של בוקר אז אנחנו עושות את רוב הדרך בשתיקה יחסית נינוחה.
היא הולכת לפני ומידי פעם מקפצת בחצי צעד מצחיק קצת. היא נראית ככה קצת כמו ילדה. בכנות?, זה קצת גורם לי לקנא בה.
כמה מטרים מהתיכון שלנו נמצא גן ילדים. חלק מהילדים בשכבה, אלו שגרים כאן כל החיים כנראה מכירים אותו ורוב הסיכויים שהיו בו אבל אני לא.
קלארה נעצרת מול השער שלו ומגחכת לעצמה. "תראי את זה, זה קצת מצחיק, לא?" היא שואלת ומצביעה על הקיר מולנו.
יש עליו ציור עצום של חדי קרן צבעוניים וקשתות בענן, שמש עם משקפי שמש וסוסים מכונפים עם זרי פרחים, ספינות קטנות בין גלים כחולים. כל הקיר הזה פשוט תמים. זה מראה את המאמץ שבטח השקיעו כדי להפוך את כל המקומות האלה לקצת יותר קלילים בשבילם.
קלארה עדיין עומדת שם כשאני מגיעה אליה ומתכוונת להמשיך ללכת אבל היא עוצרת אותי. "אני מתה על זה את יודעת?" היא אומרת. "באופן כללי כל השטויות האלה…" היא מוסיפה ומשתתקת.
"באמת?, למה?" אני תוהה. קלארה היא לא בדיוק האדם שאני חושבת שיזדהה עם ציור כזה. "הוא נחמד" אני מוסיפה בלי להתחייב. "למה את אוהבת את זה?" אני שואלת שוב.
"כי זה מטומטם לחלוטין. ממש ממש דבילי, כל השטויות האלה על חדי קרן וסוסים מעופפים." "זה נראה כזה מוזר, כאילו, מי חשב על זה בכלל??, ואחרי זה הילדים יאלצו ללמוד שכל השטויות האלה לא באמת קיימות. קצת עצוב לא?" "לפעמים אני שוקלת לצייר על עצמי זרי פרחים ופפיונים בצבעי פסטל כאלה, מה את אומרת מתאים לי?" היא אומרת ואני נאנחת. "בטח." אני אומרת ושתינו יודעות שאני צוחקת עליה. "עכשיו, אם לא אכפת לך בואי נתקדם כדי שהחד קרן שלנו לא תרשום לי ריתוק. לג'וליאן כבר נמאס לחכות לי בגללך" היא לא מפסיקה לקנטר אותי על ג'וליאן זה וג'וליאן זה עד שאנחנו נכנסות פנימה אבל אני נותנת לה.
כשאנחנו נכנסות קלארה אומרת לי שלום ואז נעלמת. כשאני רואה אותה שוב זה רק בשיעור הראשון. היא נכנסת באיחור, אחרי שגברת אלבר מכריזה על בוחן פתע שיתקיים מחר. היא עומדת שם, במלוא הדר מורותה ונועצת בקלארה מבט חודר.
"ומה הסיבה לאיחור שלך גברת צעירה?" היא שואלת עם שמץ מבטא צרפתי.
"אה, אני?" היא שואלת כאילו היא בתפקיד ליצן הכיתה הקומי. "מצטערת על האיחור המורה. הייתי צריכה להיפרד מהפיה הסנדקית שלי היא החליטה שהיא טסה לחופשה בתאילנד." "זה עיתויי ממש נורא ואיום אם תשאלי אותי" היא הוסיפה.
גברת אלבר מסתכלת עליה כאילו יצאה מדעתה. מהצד זה נראה כמו מחזה של ממש. גברת אלבר נראית מיואשת או אובדת עצות ואז פשוט מגלגלת עיניים ופונה ללוח. מתחילה לרשום את החומר של הבחינה.
"אם לא תמצאי לך מקום עד שאסיים את הפסקה הזו, מיס מננדס תוכלי למצוא את מקומך מחוץ לכיתה שלי" היא אומרת. ממש כאילו יש לה עיניים בגב.
קלארה מגלגלת עיניים אבל שותקת. מתיישבת לידי בדממה מוחלטת. פותחת את המחברת ומתחילה להעתיק בצייתנות. לפעמים אני מוצאת את עצמי מקנאה אפילו בצייתנות שבה היא מסוגלת לעשות דברים שאני לא מוצאת בהם שום טעם. מזל שיש לי אותה כי אם לא כנראה שלפי הסיכומים שלי הייתי נכשלת בחצי מהמקצועות לפחות.
אחר כך, אנחנו יושבות בדשא בחוץ ואוכלות טוסט מהקפיטריה ואני רואה פתאום את ג'וליאן. יש שניה אחת שבה אני ממש מתכוונת לקום להגיד לו שלום. למשוך אותו אליי פשוט כי באופן כל כך אנוכי אני צריכה. ואז אני ממצמצת ומבינה שמה שזה לא היה, זו הייתה רק אשליה. אני מרגישה את עצמי שוקעת לתוך האכזבה אבל פתאום קלארה מתחילה להגיד משהו ואני מתאמצת לשמוע אותה. אני לא רוצה שתחשוב שאני מתעלמת ממנה. "את יודעת…" היא מתחילה מהססת ומשחקת בצמיד מלא התליונים על ידה הימנית. "קצת נעלמת לי לאחרונה, עשיתי משהו?, הכל בסדר? אני לא רוצה להציק לך יותר מידי או להידחף בכוח אבל.." "פשוט תישארי איתי קצת, טוב?" הקול שלה כל כך שקט, כל כך מתבייש שאני מתחרטת על זה שהתכוונתי להגיד לה שזו סתם תקופה. היא לא יודעת, לא באמת אבל זה עדיין מרגיש לא נכון לשקר לה. במיוחד עכשיו. "אני… לא יודעת מה אני." אני אומרת. "זה קשה לי, ו…אני לא חושבת שזה משהו שאפשר לחלוק. אני מצטערת." אני אוהבת אותך, באמת. ואני גם ממש אוהבת להיות איתך. זה מרגיש כמעט קל אבל אני חושבת שבזמן האחרון זה נהייה קשה יותר." זו לא באמת סיבה, גם לא הסבר ופתאום אני חושבת שאולי היה עדיף שאשקר לה. לא נראה לי שהיא תבין. בעצם… אני מקווה שהיא לא תבין.
"אני לא בטוחה שאני ממש מבינה את זה…" אומרת קלארה בסוף. אחרי רגע קצר של מחשבה. "...אבל בסדר. אני רק מקווה שתחזרי כשתביני את עצמך. טוב?" היא גונחת ומחייכת אליי. "מחכים לך פה". היא אומרת.
"אני יודעת" אני אומרת, אבל אני לא בטוחה שאני יודעת. אולי כן, אולי לא, לא באמת.
שאר היום לא ממש מעניין. אני עוברת בין השיעורים, המורים, האנשים. לקראת סוף היום אני מרגישה קצת יותר טוב. זה מוזר לי, להרגיש טוב באמת אפילו כשקלייד לא נמצא אבל אני חושבת שזה מוצא חן בעיני. ג'וליאן היה שמח לשמוע את זה. המחשבה פשוט מופיעה לי בראש. כאילו מישהו זימן אותה ואני מחייכת כי אני יודעת איפשהו שזה נכון. אני רוצה לשתף אותו אבל הוא לא כאן. הוא לא הגיע היום, או שלא ראיתי אותו. אולי הוא לא מרגיש טוב. אני מזכירה לעצמי לעבור אצלו לפני שאני יוצאת לעיר, או בדרך חזרה משם.
אני מוצאת את עצמי משוטטת בעיר. לא ממש יודעת מה אני מחפשת. התחלתי במטרה למצוא לג'וליאן זר קטן של היביסקוס קמליה לבנה או עציץ. צחקתי על החיבה שלו לאומנות וצמחים מידי פעם והוא היה צוחק על עצמו ואומר שזה נשי מידי אבל הוא מעולם לא הפסיק. העדפתי את הגרסה הגברית שלו על פני הרבה מהבנים האחרים בבית הספר שלי. אלה שהסתובבו ונהמו על כולם או שיחקו עם סכינים קטנות מתקפלות בלי לדעת בכלל מה חפץ כזה קטן יכול לעולל. ממש כמו ילדים שמשחקים במשהו שהם בכלל לא מודעים לא לגודל ולא למשמעות שלו.
הם חושבים שהם משהו מיוחד אבל ג'וליאן טוב מהם פי מאה. הפרחים האלה הם פרחים שאנחנו מחליפים בינינו בכל פעם שקורה משהו. אירוע קטן לחגוג, מסיבה, איחול לרפואה. כל מיני דברים קטנים. זה קצת שטויות.
כשאני מסובבת את הראש משהו מושך את תשומת הלב שלי. אני לא רואה מה. מישהו לבוש ג'קט שחור. הוא מסתובב ונעלם בסמטה שאליה התכוונתי להיכנס. זה לא קלייד. הוא לא דומה לו בשום צורה אבל אולי זה אחד החברים שלו. אני לא מכירה אותו, בקושי זוכרת אותו. לא נראה לי שפגשתי אותו פעם. לא באופן רשמי ולא באופן בלתי רשמי.
אני עוקבת אחריו.
אני מטומטמת.
אני יודעת.
אני תופסת את הזר ביד אחת וממש מקווה שהוא ישאר שלם ויפה בסוף היום הזה וממהרת אחרי הזר - לא זר הזה.
הוא מהיר.
אני לא.
אני לא מצליחה לעכוב אחריו מספיק כדי לזהות אותו או להבין לאן הוא הולך אבל אבל אני נזכרת שהוא כן חבר של קלייד.
לא יוצא לי לפגוש הרבה מהחברים של קלייד. אני לא בטוחה שיש הרבה אבל גם אם כן, הוא לא ממש מנסה להכיר לי אותם יותר מידי.
בכנות?, זה לא באמת מפריע לי. זה אחד הדברים שבאמת לא מפריעים לי.
עכשיו, כשאני מסוגלת לזכור למה הוא הצית לי פתיל של היכרות אני קצת יותר רגועה. לא הגעתי לכאן בשבילו ולשם שינוי גם לא בשביל קלייד ואני מסרבת לתת למחשבות שלי לזוז מילימטר אחד יותר ממה שהכרחי מג'וליאן.
היום, אני חושבת שמגיע לו וגם לעצמי כמה רגעים שבהם אני באמת שלו.
רק שלו.
זה לא חשוב עכשיו, אחר כך אתפוס את קלייד ואראה מה יש לו להגיד בעניין. הבחור הזה, בליק נכנס לאחד המקומות היחידים שקלייד בקושי מכניס אותי אליהם.
אני מסתובבת וחוזרת על עקבותיי.
לשמחתי הפרחים עדיין רעננים ויפים. לא נמעכו בכלל.
אני ממהרת לתפוס את האוטובוס הראשון הביתה ועולה עליו שניה לפני שהוא סוגר את הדלתות.
את הדלת של הבית אני פותחת בשקט. השעה אמנם רק שבע אבל יכול להיות שאמא שלי חזרה מהעבודה גמורה גם היום. לא הייתי רוצה לקחת ממנה את השעות המעטות שבהן היא יכולה באמת לתמוך בעצמה. "אם את לא רוצה שיחטטו בחיים שלך אל תחטטי בשל אחרים" אני חושבת שזה המוטו שלי בחיים. רוב הזמן אני לא ממש בטוחה.
אמא אכן שם, שוכבת מכורבלת על הספה. אני פונה לכיוונה. מוציאה שמיכה ומכסה אותה קלות ואז פונה למטבח ומוציאה אגרטל פשוט עשויי זכוכית דקה. הוא נראה כמו זר של עלים. אני מניחה בו שתי קאלות ושני היביסקוסים ומניחה את האגרטל על השולחן בסלון. בדרך אני רואה את הנייר הלבן על שולחן האוכל.
התוכן שבתוכו כתוב בכתב ידה של אמא באופן מובהק.
"אליס יקירתי, כשאת חוזרת תוציאי את בלה לטיול ותשאירי לי מכתב אם עדיין לא התעוררתי.
מצטערת שאני לא ערה. שוב, אבל אני מתכוונת להפסיק לעבוד כל כך הרבה שעות נוספות בקרוב כך שיהיה טוב יותר"
אני רוצה לאכול איתך ארוחת ערב, טוב?, בתשע.
אוהבת"
הקול שלה מתנגן באוזני כשאני קוראת את הפתק שלה. קול נעים ומצלצל. מרגיע כמו גלים ופעמוני רוח. היא הייתה יכולה להיות זמרת.
כולם אומרים שיש לי את הקול שלה, כמעט זהה. זה נחמד. לחלוק איתה באמת משהו נורמלי.
אני מוציאה את בלה לטיול. הכלבה המשוגעת קופצת ומנסה ללקק את כולי בשניה שאני פותחת את דלת הבית החוצה. אחר כך אני משרבטת פתק קצר ומסבירה שאני אצל ג'וליאן. אחזור בזמן לארוחה ואם לא כנראה שהיא תצטרך להתקשר אליי ולנער אותי גם מהמציאות הזו. - ההלצה הזו משעשעת אותי ואני משאירה אותה.
לקחתי איתי את בלה אני מוסיפה בחופזה.
לא מתחשק לי להשאיר אותה בבית סתם. חוץ מזה, ג'וליאן מחבב אותה ולהורים שלו לא איכפת.
אני לוקחת אותה איתי ופונה לבית שלו.
הוא גר דיי קרוב. לא מידי, בערך עשרים דקות הליכה אבל זה לא נורא. האוויר קריר ונקי והוא מפזר סביבי את השיער כמו משי שחור.
כשאני נכנסת לבניין בלה מתחילה לנבוח ואני ממהרת להשתיק אותה.
אמא שלו פותחת את הדלת ומחייכת אלי.
"אליס, יקרה. כמה זמן לא ראינו אותך" היא אומרת. "תיכנסי, תיכנסי, יש עוגה."
"תודה מרייה" אני עונה היא שונאת שקוראים לה גברת, זה גורם לה להרגיש זקנה. "לא הייתי כאן רק שבוע בסך הכל" אני מוסיפה ונכנסת ישר לחדר של ג'וליאן. הוא לא יצא לראות אותי, מה שמוכיח לי שהוא באמת לא מרגיש טוב. זה והעובדה שהחדר שלו מבולגן יותר מבדרך כלל וזה אומר הרבה כי בדרך כלל הוא דיי מסודר.
אה, ובנוסף הוא ישן, באמצע היום.
"ג'ייס," אני קוראת לו. מנערת בעדינות את כתפו עד שעיניו, כחולות כהות ועמוקות נפתחות ומביטות בי בבלבול.
"אליס?, מה את עושה כאן?" הוא שואל קולו חצי צרוד משינה. הוא מתרומם, מתמתח ובוהה בי במבט מטושטש. אחר כך פונה לחדר המקלחת הצמוד. מצחצח שיניים ושוטף פנים אבל משאיר את הדלת פתוחה כדי שיוכל לשמוע אותי.
"לא הייתה היום." אני אומרת. "חשבתי שאתה לא מרגיש טוב, רציתי לבוא לראות אם הכל בסדר" אני אומרת.
פתאום אני קצת נבוכה שהגעתי ככה בלי הזמנה, אולי הוא לא מוכן לראות אותי עכשיו בשניה הזו?!. המחשבה הזו נעלמת שניה אחרי שהיא מופיעה. אני יודעת שג'וליאן היה אומר שאני מדברת שטויות. הוא היה מחייך ומחבק אותי. "אני שמח שבאת" הוא אומר. אני חושבת שאני שומעת את הקול שלו בראש שלי כמו לפעמים אבל זה אמיתי. גם הקול וגם המגע. הידיים שלו נכרכות סביבי כאילו אני חבל ההצלה שלו. והוא ממלמל לתוך השיער שלי מילים לא מובנות. אני לא מבינה מה קרה לו. בדרך כלל הוא לא כל כך רגשני.
"הבאתי פרחים" אני אומרת בצחוק ומושיטה לו את הזר.
"תודה" הוא לוקח אותו כאילו הוא עשויי מיהלומים ולא מעלי כותרת ועוזב את החדר בדיוק לשניה.
כשהוא חוזר, הידיים שלו מלאות בצלחת עוגה ומאפים קטנים והפרחים בתוך אגרטל קטן. הוא מעמיד את שניהם על שולחן העבודה שלו ומזיז משם קבוצת דפים.
"לפעמים אני מפחד שתעלמי לי" הוא אומר. "שתברחי או משהו"
"אני לא" אני אומרת בשניה שהוא מסיים לדבר. עצם המחשבה שהוא מסוגל להרגיש ככה כמעט מכאיב לי. "אני איתך, אתה יודע. אולי לא תמיד, אבל כרגע רוב הזמן זה הדבר היחיד שאני יכולה לתת" אני מוסיפה.
"אני יודע" הוא אומר. "הייתי רוצה יותר, אני לא אשקר לך אבל זה בסדר. אני יכול לחכות לך עוד קצת" הוא מוסיף בחיוך. "כמה שתצטרכי".
"לא הייתה היום" אני אומרת. אני לא תמיד טובה עם מילים, לפעמים הן מרגישות יותר מדי למרות שהן פחות. אני מקווה שהוא יבין שבעצם אני מתכוונת להגיד שחיפשתי אותו.
"אני חושב שאני מפתח משהו" הוא אומר. " זה לא דרמטי, אל תדאגי לי" הוא מוסיף. "אני אחזור, חוץ מזה אני מצפה שתצליחי להסתדר גם בלעדיי. את יודעת שאני תומך בך גם מרחוק" "אני באמת שמח שבאת. נחמד לראות אותך ככה. עבר הרבה זמן."
"ככה?, מה זאת אומרת ככה?" אני שואלת. לא מבינה אותו במיוחד. כנראה שהככה הזה טוב. הוא מחייך ונראה באמת מרוצה ממני. באופן כמעט חדש אבל אני לא מצליחה להבין מה יכולתי לעשות שגרם לו להיות כל כך מרוצה.
אנחנו יושבים שם, על המיטה. אוכלים עוגה ובוהים באוויר. זה מרגיש כאילו יש לנו עוד כל כך הרבה לומר אבל אף אחד מאיתנו לא אומר כלום. יש כל כך הרבה שאני רוצה לומר לו. ואני רוצה את זה כל כך שזה מרגיש כאילו עוד רגע המילים האלה יצאו גם אנסה לשמור עליהן בפנים. ככה, בלי סדר, בלי משפט או הקשר. רק גיבוב של רגשות ומילים. אחד על גביי השני בלי שום הקשר.
בדרך כלל לשבת בשקט פשוט אומר שסיימנו לדבר, שאנחנו נחים יחד. השקט הזה, מצד שני. הדממה המוזרה הזו שמחכה שמשהו יקרה, ובו זמנית גם סתם נוכחת ממש מגרדת לי. כמו שתיקה מביכה שאף אחד לא יודע מה לעשות איתה.
כשאני מביטה בג'וליאן אני רואה שעל פניו נסוכה מעין הבעה מוזרה כזו, לא החלטית, חצוייה. כאילו הוא רוצה להגיד לי משהו בעצמו ולא אומר.
מעיין עצום של מילים, רגשות ותחושות שלא נוטפת ממנו אפילו טיפה. לפעמים אני חושבת שאם היו יכולים לתקשר ברגשות השפות בעולם היו נכחדות כל כך מהר שאפשר היה לחשוב שמעולם לא היו קיימות.
יש כל כך הרבה דברים להגיד שהמילים לא מסוגלות לבטא. כל כך הרבה קשיים, רגשות, בעיות. זה כמו צל שעוקב אחריך לא משנה באיזה דרך תבחר. לפעמים הוא כבד כמו מתכת יצוקה או גרגירי כמו חול, משהו שנכנס לכל החורים והסדקים בהוויה שלך. בקיום האנושי. לפעמים זה נעים כמו ליטוף או קל כמו רפרוף של נוצה. זה מנחם, וחם, וקר, עבה, ודק. מריר, או מלא בטעם.
כל דבר שמילים כנראה לעולם לא יוכלו לתאר. לפעמים זה נראה שהדרך שבה מתארים חפצים או אוכל הרבה יותר מתאימה לתיאור של רגשות. יותר ממה שאולי ניסו לשכנע אותנו שנכון.
כמו דבש, זה מתוק וחם ונוזלי אבל זה גם צמיגי כל כך ונוטף, זה יכול להפוך אותך למקשה אחת ולקבור אותך בחיים. למה להציג רגשות עם תיאורים עובד יותר מאשר כשמציגים אתם עם מילים?!
כן, כן הכל מילים אבל לא המילים המתאימות.
לא אלו שלימדו אותנו להתאים לרגשות.
והשקט הזה שלי ושל ג'וליאן?, הוא מרגיש זמני. טוב ומציק בו זמנית. ולא נעים. כאילו יש דברים ששנינו מסתירים ואנחנו יודעים את זה.
אחד את השני.
יש מעין תת - לחץ במילים האלה שאנחנו לא אומרים. משהו שהוא עמוק וקשה מידי כדי להוציא.
שאולי לא יועיל לאף אחד אם יצא.
הייתי נותנת הרבה כדי להישאר בשקט הזה, ליד ג'וליאן ופשוט לא לעשות כלום. להישאר בעיניים עצומות ושזו תהייה ההזיה היחידה שלי לנצח.
אני לא מבינה שנרדמתי עד שג'וליאן רוכן מעליי עם מבט רך ומושיט לי בהתנצלות טלפון מצלצל.
את הטלפון שלי.
מסתבר,
השעה כבר תשע ורבע ואמא שלי מחכה לי לערב
אף אל פי שאולי זו שעה קצת מאוחרת בשביל ארוחת ערב משפחתית של משפחה סטנדרטי לא אכפת לי. אלו החלקים המוזרים שלנו, אלה שלא הולכים לפי הנורמה שדווקא ממש מוצאים חן בעיני.
"את שוב אצל ג'וליאן?" היא שואלת. אני יכולה לשמוע את החיוך בקול שלה.
היא אוהבת את ג'וליאן אבל מצד שני, מי לא?
כשאני חושבת על זה אני מבינה שקלייד הוא היחיד שאפילו לא מחבב אותו.
"אני באה, אני באה." אני אומרת. "כנראה נרדמתי, לא שמתי לב לשעה" אני מוסיפה כשאני פונה לחפש את הנעליים שהשארתי איפשהו. מצחיק שדווקא כשצריך למצוא משהו הבלגן צורם לי יותר. אפילו יותר מכשנכנסתי.
"תזמיני גם את ג'וליאן, אולי לקינוח. ובואי מהר אחרת לא ישאר לך אוכל" היא מוסיפה כבדיחה. אני צוחקת ומחכה שתנתק.
ג'וליאן מוותר על ההזמנה, בצער, הוא אומר. הוא צריך ללמוד למבחן של גברת אלבר. "אבל אני אבוא לקינוח. זה יהיה בסדר?" הוא שואל.
"ברור" אני אומרת.
אני אוספת את התיק הקטן שהבאתי איתי, מכניסה את רגלי לנעליים ולוקחת את הרצועה של בלה מהשידה בכניסה. אמא שלו כנראה בגינה או שהלכה לחדר שלה כי אין איש בסלון.
ג'וליאן פותח לי את הדלת ומחייך. הוא נושק לי על הלחי לשלום ואני יוצאת.
זה חדש. לא משהו שעשינו אף פעם אבל זה נחמד, מוצא חן בעיני. זה חי.
זו אמנם רק נשיקה על הלחי בסך הכל אבל היא רכה וחמה והיא מטביעה בתוכי את המהות שלו בעצמה.
כל כך שונות מהנשיקות המשונות שקלייד נותן לי במעין קמצנות. הן משונות קצת, כאילו הוא לא ממש שם כשאנחנו מתנשקים.
הראש שלו במקום אחר אולי או שזה פשוט הוא.
הן קרירות, מנחמות בצורה אחרת אבל משאירות מעין עקצוץ מוזר ולא ברור על השפתיים שלי אחרי כל פעם. הוא נוכח אבל גם לא.
אני לא מצליחה להבין למה אבל ההשוואה הזו היא כל מה שאני יכולה לחשוב עליו עד שאני פותחת את דלת הבית שלי ומחבקת את אמא שלי חיבוק קטן. כמו תמיד, אני קצת צוחקת עליה שהיא מנסה לבדוק את מידת העמידות של העצמות שלי. הבישולים שלה מדהימים אפילו כשהיא מבשלת לסתם ארוחת ערב השולחן נראה כמו שולחן של סעודה. אני מורידה מעלי את הדברים, משחררת את בלה ואז אנחנו סוף סוף מתיישבות לאכול.
"איך לא הבנתי עד עכשיו שאני גוועת?!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני שבוע אליס, פרק 3: מי אני אם אני כבר לא מי שאני / ככה מתחילים סיפורים של אחרים. Pheonix
אמרו לי פעם שאנשים הם מורכבים, דינמיים, משתנים. ובאופן כלשהו הם באמת כאלה. אבל הם גם שקרנים וצפויים באופן כמעט מחליא.
מי שאמר את זה, לא משנה מי הוא היה כנראה לא הכיר אותי במשך הרבה זמן.
אנשים אולי משתנים, ברובם. אבל המבט שהם נועצים בי היה ונשאר אותו דבר.
אנשים כמוני, אף אחד לא מתייחס אליהם יותר מאשר כדי להביע את מורת רוחם מעצם קיומנו.
אליס לא הייתה כזו. אפילו בהתחלה, כשרק התחילה להכיר אותי. אפילו עוד לפני שניסתה לבקש והתחילה לדרוש שיקח אותה איתו היא לא שפטה אותי.
זה, אולי, מה שהיה הכי מסוכן בה, המבט הזה, שאף פעם לא שואל למה אני עושה מה שאני עושה. בהתחלה לפחות, לא. עכשיו, טוב… זה היה אחרת. אז היא רק לא הבינה למה סירבתי כל כך בתוקף לקחת אותה איתי לכל מקום ואני לא הצלחתי להסביר לה מעולם.
זו מי שהיא הייתה כשרק התחיל להכיר אותה, ממש בהתחלה. מישהי עם אור בעיניים ומפלצות בנשמה שהייתה מוכנה לתת כמעט את כל כולה בשביל כל מה שייתן להרגיש.
כשאנשים שואלים אנשים מהסוג שלו, אולי אפילו מהסוג של אליס מה הוביל אותם לאין שהם. מה הוביל אותם לפגוש אחד בשני הם לא מצפים לקבל תשובה אמיתית. רוב הזמן לא באמת אכפת להם. הם משתמשים בזה רק בשביל להראות להם שהם נמצאים במצב טוב יותר.
האמת היא שרוב האנשים שקועים עמוק כל כך שרוב הסיכויים שהם באמת לא זוכרים. איך התחילו או איך מצאו אחרים.
קלייד זכר.
את הרוב, לפחות בערך.
הלילה הזה היה הלילה הראשון שהתחיל את הכל.
הפעם הראשונה שבה ניסה להעלים את הכאב בכאב אחר.
באותו לילה הייתה ליילה, הבחורה הראשונה שאהבתי באמת. אחת כזו שאני לא רוצה להיזכר בה אבל הלוואי שהייתי שוכח מזמן. אולי, אולי לא באמת.
היינו ביחד שנתיים. שנתיים מזויינות אבל כנראה שהיא בניגוד אלי כן חיפשה מושלם. חשבתי שאני יודע למה אני נכנס. אז, לפחות. או שאולי זה רק מה שרציתי לחשוב. הייתי כל כך רגיל להסתמך על האינטואיציה שלי. אף פעם לא נקשרתי לבחורה ככה. הן הלכו ובאו, ידעו למה הן נכנסות ואיפה היציאה.
לא התלוננו ולא דרשו יותר ממה שידעתי שאני יכול לתת. זה לא היה ניצול. אף פעם לא. כל אחד מאיתנו חיפש רגע של נשימה, של מבט, של משהו. קיבלנו אותו ואחריו כל אחד חיפש את השקט שלו. כיבדתי אותן, מעולם לא אהבתי אף אחת מהן למרות שאני יודע שרבות מהן אהבו אותי.
לא נראה לי שבאמת אהבתי אף אחת לפני ליילה. פשוט כי לא רציתי. ואז הכרתי אותה. לא רציתי מושלם, לא האמנתי שיש דבר כזה. רציתי אמיתי, רציתי קשר, משהו קטן וטוב, זה אולי היה תמים מידי וילדותי מידי אבל כנראה שאז, במובן כלשהו בכל זאת הייתי קצת ילד.
אפילו ההכירות איתה לא הייתה כמו עם האחרות. היא הסתכלה עלי במשך חצי שעה לפני שהשתכנעתי לנסות. ואני חושב שבאיזשהו מקום העקשנות הזו, הסירוב שלה להתחיל איתי, למרות שראיתי שהיא רוצה זה מה שגרם לי לבוא אליה.
משם זה התחיל.
באיזושהי צורה ליילה הייתה אמורה להיות התיקון שלי. רציתי קצת נורמליות. רציתי לבנות איתה משהו אמיתי ובסופו של דבר קיבלתי שקר אחד גדול שרק כשנפרדנו הבנתי שנמשך במשך יותר מחצי שנה.
בהתחלה עוד נתתי לה, אהבתי אותה באמת שהייתה כל מה שהכרתי. היא הייתה הדבר הכי טוב שהיה לי בחיים באותה תקופה.
אני זוכר, אז, הייתי יושב עם עצמי וחושב כמה הזויי זה. זה לא שהיה לי רע בבית. היה קצת משעמם כן, אבל לא ממש הייתה לי סיבה. לא זה מה שדחף אותי להרוס את עצמי ואני לא חושב שאפילו בעוד שנים אצליח להבין למה. אז רק חשבתי שלא הייתי רוצה שמישהו יוותר עלי, למרות הטעויות. חשבתי שזה מה שעושים אנשים שרוצים נורמליות ורוגע בחיים שלהם כשהם מרגישים שהם עולים באש. משחררים, סולחים, מנסים בכל זאת במקום לשרוף את עצמם.
הלוואי והייתי כמוהם.
באותו יום שבו גיליתי על הבגידה יצאנו למועדון שבו נפגשנו בפעם הראשונה. היא התנהגה קצת מוזר. אבל לא ייחסתי לזה חשיבות. הנחתי שהיא סתם מתרגשת, או משהו כזה. היינו אמורים לסיים את הלילה בבית מלון מהיקרים בעיר.
בסוף הערב היא רצתה שאקח איתה משהו. היא לא טרחה להגיד לי מה אבל זה לא שינה לי כל כך. זה היה חצי כדור בסך הכל. חצי כדור של משהו שמאוחר יותר למדתי לזהות כאקסטזי.
אז, לא ידעתי מה זה אבל לא רציתי שמשהו ישפיע על הפעם הראשונה שלנו. לא שהייתה לי סנטימנטליות מיוחדת לפעמים ראשונות. ליילה לא הייתה הראשונה שלי, גם לא השניה אבל היא לא התנהגה כאילו זה מפריע לה יותר מידי אז סירבתי לתת לזה יותר מדי חשיבות גם בעיני. רציתי בשבילה, הייתי נאיבי רציתי שאנחנו, נהיה פשוט אנחנו באותו רגע.
עכשיו אני מרגיש שזו הייתה בדיחה אחת גדולה.
שאר הלילה עבר בדיוק כמו שרציתי. הייתי טיפש ומאוהב מידי מכדי לראות את זה כבר אז.
הייתי עיוור.
גיליתי את האמת יומיים אחר כך.
סך הכל יומיים אבל אפשר להגיד שהם שינו לי את החיים.
זה היה דיי פשוט.
נכנסתי אליה הביתה יום אחד.
הבאתי פרחים, רציתי להפתיע אותה.
אולי הייתי צריך לדפוק, אולי לא.
לא עשיתי את זה. פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. ככה, עם הפרחים וכזה אור בעיניים. כל כך חיכיתי לראות אותה. משהו בי דרש לראות אותה מאז אותו לילה. אולי, עכשיו אני חושב. זו לא הסיבה שחשבתי שבגללה רציתי לראות אותה.
והיא?, היא פשוט שכבה שם. סבוכה בסדינים ומתנשקת בעצלות עם מישהו אחר. כמעט בדיוק כמו לפני יומיים. כשעשינו את זה יחד.
כשהיא הייתה איתי.
הייתי רוצה להגיד שהייתי מופתע אבל אני לא חושב שזה מה שזה היה.
האור כבה.
זה היה מדהים כמה מהר היא יכלה לגרום לי לחייך. לשכוח מהדאגות, מהעולם, מהכל. ככה סתם. אז עוד לא הייתי צריך לקחת שום דבר כדי לשכוח. הספיק לי רק להסתכל עליה.
היום, אני יודע. אני כבר לוקח הרבה יותר מידי.
הדבר הכי גרוע הוא שהיא אפילו לא כאבה את אותו כאב. ידעתי, באיזשהו מקום שהיא לא עשתה את זה כי לא נתתי לה מספיק או בשביל הריגוש. ליילה לא הייתה כזו. היא לא הייתה רעה אבל במקום כלשהו בתוכה אולי היא הייתה קצת יותר מידי כמוני. היא רצתה משהו וחשבה שהיא יכולה להשיג כל מה שהיא רוצה בלי לפגוע או להיפגע. זה היה חלק גדול מהקסם והתמימות שלה. אהבתי את זה. זה מעוות אבל זה לא גרם לי לכעוס עליה גם כשזה הופנה נגדי. לא הבנתי למה, הרגשתי נבגד, כעסתי. עליה, על עצמי, על העולם, על הכל ועל שום דבר בבת אחת.
היא זינקה מהמיטה בשניה שראתה אותי. עם חזיה ומכנס קצר, ופנים סמוקות מתשוקה ובושה.
ראיתי בעיניים שלה שהיא לא התכוונה אבל זה לא ממש שינה לי. זה לא כאילו זה יפחית מהכאב.
את הבחור שהיה איתה, מי שזה לא היה, היא גירשה כל כך מהר שזה היה כמעט כמו בנקישת אצבעות.
היה לה מספיק כבוד להסביר למה. היא אהבה אותי, את זה ידעתי. היא לא הייתה מאלה שהיו יכולות לשקר שהן אוהבות מישהו ואז לבגוד בו בלי אפילו להביט בו במבט נוסף.
היא ישבה שם, עטופה בשמיכה והתעסקה בעצבנות בקצות אצבעותיה.
היא אף פעם לא הלכה לקוסמטיקאית אבל תמיד הייתה מטופחת ואלגנטית. לפעמים היא נראתה ממש כמו פיה קטנה. לא כזו מהאגדות, אלא כזו שיכולה לדקור אותך במילים יפות ולגרום לך לתת לה את העולם.
היא הייתה צוחקת עליי כשהייתי אומר לה את זה.
"כמה זמן?", אני לא זוכר ששאלתי את זה אבל זו הרגישה לי כמו שאלה מיותרת.
יכולתי להרגיש שזה נמשך כבר יותר מדי זמן.
"חצי שנה" התשובה הזו כאבה יותר מהבגידה עצמה.
רציתי ללכת. פשוט להרים את עצמי ולצאת מהחדר שלה, מהבית הזה, מהחיים האלה שבנינו לנו ביחד. פשוט לשכוח אותה מהכל אבל לא יכולתי. הייתי חייב לשמוע את כל הסיפור, באיזשהו מקום קיוויתי שיש עוד מה להציל. הייתי צריך לשמוע, הייתי חייב את זה לעצמי. ולה, לפחות.
הבטתי בה במבט חטוף. לא חשבתי שאצליח להכיל הרבה יותר מזה אבל היא תפסה אפילו את המבט החטוף הזה.
ראיתי בעיניים שלה את האור נכבה.
הייתי צריך להתאמץ לשלוט בידיים שלי כדי לא לעטוף אותה כשהיא התחילה לדבר והדמעות הבודדות שהתנתקו מהריסים שלה התחילו לרדת.
"לא רציתי לעזוב אותך" היא אמרה לי אז. למרות שידעה שזה בלתי נמנע אחר כך. לא שאלתי למה, אבל היא ידעה שאני רוצה לדעת. היה אכפת לי ממנה בדיוק כמו שהיה לי אכפת מה הסיבה שגרמה לה לעשות את מה שעשתה.
"רציתי להרגיש שאני מסוגלת להמשיך לעשות מה שאני רוצה. יחד איתך. רציתי הוכחה לזה שאני עדיין יכולה לבחור, שאני עדיין נחשקת, שרואים אותי בתור עצמי. אני אוהבת אותך, באמת אני לא חושבת שבחיים אהבתי מישהו כמו שאני אוהבת אותך אני יודעת שגם אתה אוהב אותי אני מרגישה את זה אבל לפעמים אני מרגישה כמו קישוט על הזרוע שלך יותר מאשר כמו בן אדם אמיתי שנמצא שם מרצונו." היא אמרה בנשימה עצורה. "החברים שלך מתייחסים אלי כאילו אני שם רק כדי לפאר אותך. הם לא היו מזלזלים ואני יודעת שלא ראיתה את זה. הרגשתי כבולה.
הייתי איתך, שלך. הייתי מאושרת, אבל… אני לא יודעת מה אני מנסה להגיד. אני לא מחפשת תירוצים. לא התכוונתי לפגוע בך, לא רציתי אבל הייתי חייבת להרגיש שאני שייכת לעצמי שוב.
אני יודעת שלא הייתי, אבל אני רוצה להיות אמיתית איתך. אני לא מצפה שתעזור לי לפתור את הבעיות שלי. בעצם, אני לא יודעת למה אני מצפה.
ואני עדיין אוהבת אותך. תן לי לפחות את זה."
לקח לי עשר דקות להגיב. לחזור לחיים. הסתכלתי עליה כאילו זו הייתה מישהי חדשה נכנסת לי לחיים.
"הלוואי והייתי יכול לעזור לך. אני אהיה אמיתי ואגיד לך שאני אוהב אותך ורוצה אותך, אבל אני לא יודע אם אפשר לתקן. כרגע, אני לא חושב שאני מסוגל לנסות. אני לא רוצה. ואני צריך קצת שקט. ממך, בעצם… מכל זה.
אם עדיין תרצי אותי במקום אחר, בזמן אחר. כשיהיה אפשר לתקן תצטרכי למצוא אותי שוב בעצמך." אני זוכר את המשפט הזה בבירור. אני זוכר שעמדתי ליד הדלת עם היד על הידית. הייתי מוכן לצאת משם. זה בער בי, בפנים. הייתי חייב לצאת לפני…
ויצאתי.
שניה לפני שיצאתי מהבית היא חזרה. ליילה הביטה בי. כמו אז, באותה פעם ראשונה במועדון ונישקה אותי.
קטן, צנוע, פשוט. מתנצל, בעיקר. והאמנתי לה. אני עדיין מאמין.
אולי לא השתנתי כל כך הרבה מאז. אולי כי אני עדיין קצת מחכה לה ואולי כי אני עדיין אני.
באותו לילה, נכנסתי ישר למקום הראשון שראיתי. מועדון לילה מפוקפק מלא באורות סגולים - אדומים וערפל של מכונות עשן וסיגריות.
לא חיפשתי להרגיש. גם לא חיפשתי לברוח, אולי בעצם כן.
לא רציתי לראות, לא רציתי לשמוע, לא רציתי להרגיש ולא רציתי שום דבר ביניהם. לא רציתי להכאיב לעצמי. לא חיפשתי כאב, חיפשתי משהו אחר. רציתי להתמסר. רציתי שמשהו יקח ממני את מה שהיא השאירה. רציתי שהגוף ישכח את מה שהמוח יתעקש להמשיך לזכור ושהמוח ישכח את מה שהגוף יזכור.
רציתי לברוח.
חיפשתי משהו שיגרום לי לא להרגיש כלום.
את הדבר הזה שיהיה עשויי מריק וערפל ויבלע את הלב שלי בלי לשאול שאלות. הרגשתי במילא בתוך בועה צרה. צרה וקטנה. לא ראיתי, לא שמעתי, לא הרגשתי.
לא היה שום דבר שרציתי וזה היה מה שרציתי בדיוק.
רציתי שמשהו יחליף את הכאב הזה שהרגשתי בדבר הכי ריק שיכולתי למצוא כי הכאב הזה, שבמשך שנים הרגשתי שאוכל אותי מבפנים חזר.
והוא לא רק חזר,
הוא התפוצץ.
כמו מטר מטאורים מזויין. קר ושחור, ולוהט וקפוא. משהו שכמעט הרגיש כמו המוות.
ידעתי שכל מה שהתאמצתי להכיל - כל מה שליילה התאמצה לעזור לשנות, לפעמים אפילו בלי לדעת היה פשוט מיותר. כי הכל כאב כל כך, היה כל כך עמוק שידעתי שגם אם יעקרו לי את הלב מהמקום יחד עם הורידים זה לא יעזור.
זה היה מקום טוב לזה, כזה שאפילו התאורה שבו תורמת לכל כך הרבה דברים. מסתירה במקום לחשוף, מחביאה במקום לגלות, אורות שמסתירים הכל. מחביאים את מה שאתה עושה במקום לגלות ולהאיר את הדרך.
אלה מקומות מהסוג שמאירים את הדרך הלא נכונה.
אני זוכר שישבתי על הבר במועדון הזה, מלא בערפל מכונות ועשן סיגריות מחניק ותהיתי כמה כמוני יש כאן. במועדון, בעולם, בכלל.
כמה אידיוטים יש פה חשבו לתומם שהם יכולים לחיות חיים שירגישו בהם טוב כל הזמן. שיהיו מאושרים בכולם. כמה אנשים יש פה שיכולים להגיד שהבית שלהם הוא אחד המקומות הכי טובים שהם מכירים אבל לא משנה איפה הם הם מרגישים רע?! ולא כמו הקלישאה הזוגית הזו של "זה לא אתה, זה אני."
כמה מאיתנו פתיים כל כך שהאמנו שאנחנו באמת יכולים לקבל את מה שאנחנו רוצים. לא את החלומות הילדותיים מלאי הפנטזיה שחלמנו בגיל שש. את התקוות הקטנות, דברים פשוטים שאיכשהו נראה שיש לכולם.
כמה מאיתנו היו תמימים מספיק כדי להאמין?
כמה מאיתנו עדיין מאמינים?
אני זוכר שאחרי כמעט חצי ליטר וויסקי הברמן הפסיק לטרוח לקחת איתו את הבקבוק אחרי כל מילויי.
הוא הסתכל עליי כאילו אני קצת דרמטי מדי לטעמו. כמו רומיאו אבל בלי השייכות למחזה. רומיאו, הו רומיאו. למה אני לא רומיאו.
לא היה לי לב להגיד לו שבן אדם שמרגיש שהוא לא יכול להתלונן שיש לו סיבה לכאוב כי כל החיים שלו לא מלאים בבור הזה שהוא מרגיש שנשאב אליו גם לא ממש יכול לשבת עם אנשים ולספר להם על הקשיים האלה.
זה משהו שקשה לשתף ועוד יותר קשה להבין וזה כואב כי אף פעם אין עם מי לדבר.
אני זוכר שככה חשבתי אז אבל היום, איכשהו אני עדיין מסכים עם אותו עצמי שהיה אז טיפש מכדי להבין שכולם - כמעט כולם, היו וכנראה לנצח יהיו מנומסים, פתיים ועיוורים עד כדי גיחוך.
אי אפשר לדבר עם חברים, הם לא יבינו, וגם אם כן, אתה באמת מוכן להפיל על חבורה של ילדים בגילך את הצרות והשדים שלך?!
אי אפשר לדבר עם מורים, או בעצם כל מבוגר אחר בערך. במקרה הטוב הם ינסו לעזור, אבל איך אפשר לעזור להתמודד עם משהו אם אתה לא יודע איך הוא מרגיש. אם זה לא יצליח הם כנראה יעבירו את זה הלאה אבל איכשהו הלאה זה דווקא המצב הגרוע יותר.
אי אפשר לדבר עם הורים. זאת אומרת, הלוואי שהיה אפשר לשתף בכל. זה מוזר, יש דברים שלדבר עליהם גורם להרגיש חסר תועלת או מיותר.
ואנשי מקצוע? - הם אניגמטיים מידי. אף אחד מהאנשים שאיתם ניסיתי לדבר לא הסתכל לי בעיניים. זאת אומרת, הם כן, איך עוד הם יוודאו שאני לא משקר או מבלף, לא?! הם ניסו לראות את האמת בעיניים שלי אבל אני לא חושב שיצא לי לראות אותה בשלהם. לא כי הם שיקרו, אני חושב על זה עכשיו שוב. פשוט כי הם ניסו להעביר לי שהם מקשיבים לי, עסוקים בי. כל מי שדיברתי איתו היה דינמי מידי. הם לא צפויים. אי אפשר לצפות מה יגידו.
וזה לא משנה, הריי בסופו של דבר השיחה תמיד תתהפך חזרה עליך.
כל האנשים שפגשתי עד עכשיו התייחסו אליי כאל סתם עוד מכונה שהתקלקלה להם בסלון ועכשיו רק פולטת דלק, שמן וגז על שטיח הפרווה הלבן שלהם. כאילו אני משהו שצריך להתאמץ לתקן, ומהר, כי יהיה מביך מידי אם מישהו יראה.
חלקם באמת טובים. כנים, אכפתיים. כאלה שבאמת מנסים לראות.
כל אלו שאני מפגשתי היו מוכנים לדחוף לך כדורים כמעט בכל מחיר.
הייתה הופך להיות מסומם מרגשות ושקרים. מרגיש כל מה שתמיד רציתה אבל מתנהג כמו רובוט.
שורות שורות של אנשים עם חיוכים מזוייפים ורגשות כמעט אמיתיים, בלי דמעות, טיפות קריסטל יפות שאף פעם לא מתנפצות. עם לב עשויי מפחם ומטפטף שדים ונשמה.
לפני שנה המקום הזה היה חור אפל.
אנשים היו מגיעים לכאן כדי לקנות ולמכור דברים שהיו גרועים יותר מסמים.
בהתחלה אפילו חשבו שהוא מנוהל בידי המאפיה או משהו אבל התברר שזה היה סתם אידיוט חסר מצפון שלא היה אכפת לו באמת ממה הוא מרוויח.
זה היה מקום שכולם ידעו שלא צריך להיות בו בן שום גיל או להציג איזושהי תעודה בכניסה. לאף אחד לא היה אכפת מי אתה כל עוד שילמתה על המשקאות ולא עשיתה צרות.
אירוני שעכשיו, שנה אחר כך, אחרי המקום והזמן שבו הכל התחיל דורשים ממני תעודת זהות אני חושב לעצמי כשאני מושיט לסלקטור כרטיס פלסטיק חסר משמעות.
מי יודע, אולי בפעם הבאה מישהו יעלה על זה.
אולי בפעם הבאה שאהיה כאן לא ידרשו אותו שוב. אני מקווה לעצמי.
שקרן. על מי אני עובד? - אני מקווה שעוד שנה המקום כבר לא יהיה קיים.
או לפחות יהיה נורמלי יותר. בבעלותו של אדם שפויי. כזה עם מוסר ומצפון.
הא!
האירוניה.
הזויי שאני לא זוכר איך הכל התחיל.
אני יושב על הבר. אותו בר כמו אז, באותו מקום אבל מעוצב הפעם. בסגנון אחר. קלאסי, שחור עם נגיעות של אדום ועורקים של זהב. קצת גותי אוליי אבל נחמד.
מסתבר שהמקום כן עבר לבעלים אחרים.
כוס וויסקי ביד, מביט מסביב.
הבחור ההוא, ג'ורדן. - שהיה לקוח קבוע ישב תמיד על ספת העור בגומחה הכי אפלולית במקום. מוסתר תמיד על ידי הכוך שבו הייתה המעלית וגרם המדרגות האלגנטי שהתפתל סביבה כמו נחש מסוגנן.
לא זוכר איך הגעתי לשבת שם. ישבתי איתו ועם החבורה שלו ופתאום, משום מקום הוא הושיט לי שקיק אבקה והציע לי ככה, בחיוך ציני, כמו ניסויי. לשפוך אותו לתוך הכוס שלי ולקחת לגימה.
הסם, באותו לילה, יחד עם האלכוהול והעשן מהסיגריות שכולם חוץ ממנו עישנו אז לידו היה הפעם הראשונה שבה הרגיש את השקט המכלה הזה.
דממה כמו של רעש צורם כזה. משהו בתדר כל כך גבוהה שכל מה ששומעים זה רק צפצוף ארוך ומתמשך. משהו מחריש אוזניים שלא מאפשר לשמור אפילו על מחשבה אחת מרוב צרימה. הוא משתיק את כל השאר. כל דבר.
להסתכל על המקום הזה עכשיו,
מקום שהיה ההתחלה, האמצע והסוף של כל כך הרבה פעמים ראשונות ואחרונות. היה בזה משהו קצת סוריאליסטי.
ראיתי את המקום. את העיצוב החדש. דרמטי, קלאסי, ובמקביל אליו את הדיי "האהבה הישנה" אם אפילו בציניות יהיה אפשר לקרוא לזה כך.
ספות עור צבעוניות ודהויות מלאות סדקים וחבורות חבורות של אנשים מכל הסוגים יושבים או רוקדים. זה אל מול ספות העור השחור הקלאסי שיצרו עכשיו פינות ישיבה דיי מוגדרות. כל זוג מהן הקיף שולחן זכוכית קטן ועגול שבמרכזן מאפרה.
רהיט כזה היה נשבר תוך יומיים אם היה כאן לפני שנתיים, או אולי פחות אפילו מצאתי את עצמי חושב.
מוזר, להיות כאן פתאום גורם לי להרגיש כל כך רגיל.
כל כך תלוש מהזמן ומפגעיו.
כאילו שום דבר לא באמת פגע בי. גם לא אז.
הייתה לי תחושת פספוס על הברמן, זה שהיה אז. הוא היה כמעט חבר, ואולי הוא באמת היה לפחות קצת. אם הייתי נותן לו הזדמנות טובה יותר.
הוא ידע להקשיב ושמע גם את מה שלא נאמר. הוא התקדם כנראה, מצא לעצמו מקום טוב יותר.
כן, באמת יכולתי להחשיב אותו כחבר החלטתי בסוף.
הייתי אז שבור ואולי הוא היה שבור לא פחות אבל הוא היה שם ויכולתי לדבר איתו כמעט על הכל.
היום אין לי אף אחד חוץ מאליס.
אף אחד שיכאב אם אלך בלי לומר או אם אעלם כמו שנהגתי לעשות.
אף אחד חוץ ממנה.
לא יכולתי לדבר איתה על זה.
היינו דומים אז ואנחנו עדיין. אותה התחלה, כמעט אותו האמצע.
כבר חצי שנה שהיא הייתה ככה. למרות שהוא בכלל הכיר אותה חודשיים בערך לפני שהכל קרה. כבר עכשיו הוא חשב שהוא פוגע בה יותר מידי.
איכשהו היה נראה שכואב לה אפילו כשהיה מנשק אותה. היא הייתה אומרת לו שוב ושוב שזו לא אשמתו, לא באשמתו והוא היה מאמין לה. הוא ידע שזו האמת.
הוא גם ידע שאחריו הייתה הולכת לג'וליאן בדיוק כמו שידע שאחרי ג'וליאן היא מגיעה אליו.
הבחור הזה, שהיה… במובן מסויים הצד השני של המטבע שלו היה תעלומה בשביל קלייד. הוא סקרן אותו, אם ככה אפשר לקרוא לכל זה.
הוא ידע שהוא לא כולו כזה טוב ותמים כמו שזה נראה. גם אליס ידעה.
הוא עישן, מידי פעם, הוא שתה, כן. אבל הוא לא היה כמוהם. לא ממש.
גם הוא היה שבור, אבל שלם מספיק כדי שהחלקים יחזיקו אחד את השני.
לפעמים הוא קינא בו. הוא הזכיר לו לפעמים את מי שהיה בעצמו. לפני שנתיים, אולי פחות בעצם.
אליס אוהבת אותו, אולי את שניהם. והבחורה הארורה הזו נכנסת דרך הסדקים שלו ומתמקמת בכל מחשבה.
הוא היה רוצה לשנוא אותו אבל במקום זה מצא את עצמו משתוקק לדבר איתו. הוא היה האדם היחיד שאיתו יכול היה לדבר על הכל. ג'וליאן. קלייד ידע שהוא הכיר את הכל. כל הכאב והיופי בהזיות שגרמו הסמים.
אליס דיברה איתו. תמיד. על הכל.
לפעמים הוא לא הבין איך היא יכולה.
היא הייתה גם הדבר היחיד שהיה משותף לו ולאותו בחור שהוא בקושי הכיר. הוא היה האדם היחיד שאיתו היה יכול לדבר על אליס בלי להסביר כלום. ג'וליאן הכיר אותה באמת. כל השדים והחלומות והאור הקטן שרק היא יכלה להמשיך לטפח בתוך כל מה שהרגישה.
הייתי מוכן אפילו לשיחה של חמש דקות. חשבתי לעצמי. לא הייתי בטוח מה כבר יעשו חמש דקות אבל אולי באמת הייתי נואש עד כדי כך.
הרגשתי שאני צריך את אליס, או קשר כלשהו אליה וג'וליאן אכן היה הקשר הזה.
הוא היה של אליס ואיכשהו לא נראה לי שהוא היה שמח לשמוע ממני או לראות אותי או אפילו לדעת אם אני עדיין חי וקיים.
הוא שנא אותי בגלל מה שאני גורם לאליס. כי הדרך שלי לברוח כנראה תיקח אותה רחוק מדי ועמוק מדי בסופו של דבר.
לא הייתי כזה טיפש.
בסופו של דבר אני מכאיב לה והלוואי שהיה לי מספיק כוח לעשות משהו טוב, לפחות משהו אחד.
למרות שאני לא רוצה, באיזשהו מקום בתוכי אני יודע שהוא כנראה צודק, והפחד האמיתי שלי הוא שיום אחד גם היא תבין את זה.
הפחד שיום אחד אולי אפגע גם בה.
המחשבות האלה הפריעו לי לישון והעירו אותי בבוקר וכשלא יכולתי להתעלם מהן יותר, ולא רציתי, כי זה אומר להקהות את התחושה החלטתי שעדיף לי במקום שבו הכאב נובע מזה אולי שונאים אותי מאשר שהוא יאכל אותי לבד.
הייתי צריך להיות פיכח כדי ללכת אליו, הוא היה שונא לראות אותי בכל מקרה והיה מתעצבן אם הייתי מגיע מסומם אבל אם כן הייתי צריך לחכות. בסופו של דבר הסתפקתי בתקווה שכשאגיע אליו הוא בכל זאת לא יבעט אותי מכל המדרגות.
"אם באתה לכאן מכל סיבה אחרת מלבד אם קרה לה משהו אתה יכול ללכת. אין לך שום סיבה להיות כאן אם היא בריאה ושלמה ואני גם לא מעוניין בך כאן למקרה שאתה חושב להפוך את עצמך לאורח בלי קרוא."
ברכת שלום חמה לכל הדעות חשב לעצמו קלייד בציניות. ג'וליאן כנראה היה מוסיף לזה וטורק לו את הדלת בפרצוף אם לא היה טוחב את קצה הנעל שלו ליד המשקוף בשניה האחרונה.
"אתה יודע, הייתי קצת נעלב אם לא הייתי כבר דיי רגיל לתגובות האלה. אבל חבל, ממך דווקא לא ציפיתי. חוץ מזה, הייתי אומר שאנחנו כבר כמעט כמו חברים, לא?" הוא אמר.
"הדבר היחיד שמשותף בינינו היא אליס ואתה מושך אותה איתך לבור אפל מאוד ועמוק מאוד. שנינו יודעים שאתה יודע את זה אז תסלח לי אם אני לא בדיוק המעריץ מספר אחת שלך כרגע." "או בעצם גם לא בשום רגע אחר" הוסיף ג'וליאן.
כשקלייד הביט בו עכשיו הוא כמעט שכח את הרוגע המקסים שאליס ייחסה לו כשהייתה מתארת אותו בפניו. הבחור נראה כאילו הוא עומד להכות אותו עד זוב דם. או פשוט לטרוק לו את הדלת, שוב.
עמדנו והסתכלנו אחד על השני במשך כמה דקות ארוכות עד שרעש כלשהו ואחריו שמו של ג'וליאן שנקרא מפנים הבית משכו את תשומת ליבנו. ג'וליאן הסתובב, נכנס פנימה ומבלי לזרוק בי אפילו מבט שני סגר אחריו את הדלת.
נשמעו קולות שיחה מבפנים וקלייד תהה מה לעשות עם עצמו.
הוא לא היה רצויי כאן בכל מקרה. הוא לא ידע בעצמו למה הגיע ולא ידע באמת מה לעשות הלאה. אם כבר, הוא ציפה שג'וליאן יעיף אותו משם בשניה שראה אותו. אולי זו הייתה הסיבה שהוא חש בהפתעה גדולה כזו כששמע שוב את הדלת נפתחת. הוא הסתובב וראה את ג'וליאן מביט בו במבט שלא הצליח לפענח.
"מה אתה רוצה קלייד?" הוא שאל ועכשיו נראה לי רק קצת פחות זועם וקצת יותר מובס.
"אתה יודע, אני באמת מופתע שאתה יודע מי אני" אמרתי. זה אולי לא היה המשפט הכי נכון לומר כי הנשימה האיטית שלקח, זו שהייתה אמורה להיות מרגיעה, רק הצביעה על כך שהשליטה העצמית שלו הולכת ומתמעטת.
"אל תשחק איתי את המשחק הזה קלייד, זה לא מצחיק אותי ואתה לא תשיג מזה כלום אז תסביר לי, ומהר איך לעזאזל אתה יודע איפה אני גר ומה בכלל אתה רוצה ממני?"
היה נראה לי שזו כמעט שאלה רטורית ולמרות שלא הייתה כזו התחשק לי מאוד להתייחס אליה כך. לא נראה לי שהוא היה מקבל תשובה כזו כתשובה. או בכלל.
הוא התיישב על המדרגות ופינה לי מקום.
"אליס סיפרה לי" אמרתי בסוף. "אני לא ממש יודע למה וגם לא נראה לי שהיא ציפתה בכלל שבאמת אבוא לכאן אבל אני בכל זאת כאן." "אין לי מושג למה, בכל מקרה".
"אתה מבין שאני כנראה לא יכול לעזור לך, נכון?" "וחוץ מזה, אני באמת לא יודע מה אתה רוצה ממני". הטון שלו הפעם היה הרבה פחות תוקפני. הוא באמת לא נראה כמו מישהו שהבין למה אני כאן אבל זה היה הוגן בחלקו כיוון שגם אני לא ידעתי.
"קשה לי להאמין שאנחנו יכולים להיות חברים, אם בכלל". התגובה של ג'וליאן הייתה קצת קרה אבל לא מרושעת. לא היה ראה שהוא נרתע מהרעיון באופן מיוחד או אחר כמו שהתרגלתי לראות אצל אחרים.
זו הייתה כנות מעניינת.
חדשה.
נחמדה.
אחרי עוד כמה דקות גאלה של שתיקה הוא נעמד והתחיל לחזור פנימה. לתוך הבית. "אתה בא?" הוא הסתובב ושאל אותי. ככה, כאילו זה הכי לגיטימי ובכלל לא מפתיע. "מה?, פנימה, כאילו?" הייתי חייב להבין אם הוא רציני. זה לא היה כל כך מוזר בסך הכל אבל הרגשתי קצת כמו ילד שחייב לבדוק אם מה שמציעים לו באמת אמיתי.
זה היה דבילי.
"כן" הוא ענה. "נראה לי שזה דבילי לשבת כאן ככה על המדרגות כמו לא יודע מה." "בוא פנימה."
זה היה קצת מוזר. הייתי בהרבה בתים. שלי, אצל חברים, פעם או פעמיין אפילו מצאתי את עצמי אצל אליס. כשאף אחד לא היה אבל פתאום להיות אצל ג'וליאן הרגיש תלוש. כאילו זה משהו שאני לא אמור לעשות. אליס הייתה מגיעה לכאן. לא ידעתי מה לעשות עם זה שאני כאן.
"נחמד כאן" אמרתי אחרי שהסתובבתי קצת והסתכלתי סביבי. בדרך כלל נחמד הייתה מילה מנומסת מדי. משהו כזה שאתה אומר לשכן, או לילד שעשה משהו ועכשיו הוא מראה לך אותו למרות שאין לך באמת זמן. מעין "כן, אני רואה" אבל גם "יופי, מקסים, אין לי זמן לזה בשיט. תחזור אחר כך, טוב?!" משהו כזה שאומרים. כמו שאומרים מעניין על אוכל. זה לא באמת מעניין אבל צריך להגיד משהו.
הבית של ג'וליאן באמת היה נחמד. פשוט ומעוצב בגוונים חמים. קישוטים צבעוניים ויצירות קטנות מזכוכית קשטו את הסלון וליד הספה הגדולה בצבע בז' נחו שני הדומים עם ריפוד שדומה לקטיפה. הם היו נראים רכים ונעימים.
מדהים שהצליחו לעצב חלל כל כך פשוט ולהכניס לתוכו צבעים כאלה. אדום, סגול, כתום. בלי לגרום לזה להרגיש חסר טעם.
ג'וליאן מוביל אותי בדרך מהסלון למטבח ומשתהה שם לרגע. "רק תהייה בשקט. אמא שלי ואחותי ישנות שתיהן" הוא אומר. "אז…אתה שותה קפה?" זה מצחיק אותי קצת ואני מוצא את עצמי מגחך סתם כי זה קצת מצחיק. כאילו אני באמת אמור להיות פה. משום מה יש בי חלק שזה מוצא חן בעיניו. "אל תדאג, שקט זה משהו שאני טוב בו" זה נשמע קצת אפל אבל, זה ג'וליאן. קשה לי להאמין שהוא יבהל ממשפט קטן. לא נראה שהוא כזה. "לא נראה לי שקפה יתור לי את הבעיות או יעזור לי להבין למה אני כאן אבל כן, בטח" אני מוסיף כשהוא מסתכל עליי בחיוך סרקסטי ומרים גבה.
הוא נראה קצת עייף. "לא חשבתי שכן אבל זו יכולה להיות התחלה, לא?"
"בטח".
אנחנו יושבים על הרצפה אחרי שג'וליאן זרק לשם כמה כריות. לקחתי אחת ודחפתי אותה בין הגב לארון והוא נשען על המיטה. אני עדיין מחזיק את הקפה, לוגם ממנו מידי פעם אבל לרוב הוא סתם שם כדי שיהיה לי מה לעשות. אני בוחר להעיף עוד מבט בחדר. פסנתר כנף שחור, קטן יחסית תופס את הצד שליד החלון, יחד עם שולחן כתיבה לבן וקטן. מדף ספרים גדול תופס חלק מהצד הנגדי בחדר. אני לא יודע מה יש שם אבל הייתי שוקל לבדוק. על אחד המדפים נח מעין אביזר, בגודל של משקולת נייר שנראה כמו זוג כנפיים של מלאך. נוצות שחורות ולבנות לסירוגין עשויות זכוכית. זה הזכיר לי את הזכוכיות בחוץ. לא היו הרבה אבל ידעתי שאליס יצרה אותם. זה היה תחביב שלה בשנה שעברה. גם הפוסטרים שהיו שם היו בשחור לבן. תמונות בגודל של דף עם נופים עירוניים של ערים גדולות עם מעט צבע אחר בכל אחת מהן.
"אז מה?, זו המאורה הסודית שלך?" אני שואל בצחוק.
"משהו כזה, כן. אפשר לומר." הוא אומר בחיוך.
"בדרך כלל אנשים לא נוטים להתפרץ לכאן בלי הזמנה" הוא מוסיף. לרגע זה נשמע כאילו הוא מתבדח איתי. "טוב… אולי חוץ מאליס. היא דווקא נוטה לעשות את זה מידי פעם".
זה קצת מוזר לי. הייתי בטוח שכשהוא יזכיר את השם שלה ארגיש איזשהו סוג של קנאה לוהטת או משהו אבל אין כלום והשם שלה, בדיוק כמוהה פשוט תלויי שם בנינו.
"אתה יודע…" מתחיל ג'וליאן ואני מסיט את המבט מהפסנתר וחוזר להסתכל עליו. "הייתי בטוח שאשנא אותך. אתה יודע, עכשיו כשסוף סוף נפגשנו."
"ו…? מה גזר הדין?" הוא חושב קצת. לא ממש נראה כאילו הוא מחפש תשובה אלא סתם כאילו המחשבות משוטטות לו מעצמן. "עכשיו אני לא ממש בטוח." אומר ג'וליאן "אתה עדיין לא ממש מוצא חן בעיני, בכנות. אבל אני בעיקר סקרן." התשובה שלו גורמת לי לפלוט מעין נשיפת צחוק.
"אתה יודע," אמרתי פתאום, "זה די אירוני."
"מה מהכל?" הוא שואל. מזכיר לי שבעצם כל מה שקורה כאן אירוני.
"סתם, לא חשבתי שדווקא אתה תהייה הראשון שיציע לי קפה."
הוא מחייך. חיוך של כמעט חיבה. "מה יש לי לומר להגנתי?," הוא מתבדח. "אני אדם מלא הפתעות.
אחרי עשרים דקות של שקט ג'וליאן מסיים את הקפה ומניח בשקט מוחלט את הכוס הריקה על השידה בגוון החצי כחול - חצי אפור שנמצאת לצד המיטה. "אני מניח שזה השלב שבו אנחנו צריכים לדבר על משמעות החיים או איזושהי פילוסופיה עמוקה אחרת, לא?, משהו כזה?" הוא שואל בצחוק ופתאום מחלחל אלי שהגישה שלו השתנתה פלאים בשעתיים האחרונות.
"אני ממש גרוע בזה," אני מודה. "אם אתה רוצה פילוסופיה, או משמעויות ואמיתות עמוקות על החיים כנראה תאלץ למצוא לך כתובת אחרת." הצחוק שלי יבש. מעין נביחה כזו אבל זה מרגיש נחמד.
הפעם הראשונה שבה אני לא מרגיש לגמרי לבד.
"קל לדבר איתך" אני אומר ומסובב את הראש להמשיך להביט בחלל. אני לא מחכה לתשובה, לא צריך אותה.
ג'וליאן מביט בי במעין מבט כזה של חוקר שמצא ממצא מרתק ובלתי מובן שהוא מנסה לפענח. בהצלחה אחי, אני חושב. בהצלחה.
"אז… אתה הגיבור שלה, מה?" השאלה יוצאת לי בלי שהתכוונתי אבל זה לא נשמע ממש עויין סתם ציני. קצת כמו ההתבדחות של ג'וליאן ממקודם. לא נראה שהוא נעלב. "אתה יודע, אני לא בטוח שאני הגיבור שלה. לא נראה לי שאני עשויי מהחומר הנכון לזה." "לא נראה לי שאני מציל אותה טוב מספיק כדי להיות הגיבור." הוא מוסיף. הוא לוקח לגימה נוספת מהקפה ונאנח. "לפעמים אני מרגיש בעיקר כמו סטטיסט." התשובה שלו הפתיעה אותי. ממש. "אני כמעט בטוח שאתה הגיבור." אני אומר. "ככה זה. אתה הגיבור, ואני הנבל. ככה זה עובד, לא?"
"לא יודע" הוא אומר. הוא נשמע כנה.
"תשמע," אני אומר. אם אתה סטטיסט אז אנחנו כנראה חיים בסרט ממש ממש גרוע" זה גורם לשנינו לצחוק.
"חוץ מזה…" הוא שוב מתחיל. נשמע כאילו ההתחלה הייתה בעיקר בראש שלו. "אתה לא הנבל"
"אז… מה עכשיו?" שאלתי.
"עכשיו," ג’וליאן אמר, "נחכה לראות מי יפשל ראשון."
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-