פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 24 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שבוע אליס, פרק 5: זה לא עוזר לשום דבר פרט ל… Pheonix
אחרי הריב עם קלארה לא הצלחתי להישאר שם יותר. במילא כבר סיימנו את הקפה והעוגות.
אנשים הסתכלו עליי מוזר. מעין סקרנות מעורבת ברחמים. הרגשתי כמו כלבלב שהלך לאיבוד באמצע סופה או משהו.
מעולם לא היינו מהחברות האלה שמתחשבנות על כל שקל אבל עכשיו קצת כעסתי שהיא ברחה ככה, כמו פחדנית והשאירה אותי לשלם את החשבון, להתנצל, לפתור. לא הפריע לי הכסף, הפריעה לי התחושה. זה לא היה נכון אבל הרגשתי כאילו אני צריכה לתקן את הרגשות שלי ושל שאר האורחים. זה היה מוזר, לא הבנתי מה אני רוצה מעצמי אבל בסדר.
שילמתי על הכל והתנצלתי בפני המלצר עד כמה שיכולתי. כנראה שהתחלתי לבכות כי הוא הושיט לי מפית וכוס מים.
מדהים שגברים יכולים להיות כאלה מצ'ואים אבל להיבהל מכמה טיפות מים יורדות. בחיים לא אבין את זה.
עזבתי את זה. בקצב שבו זה התקדם היה נראה שעברה על המסכן משמרת מהגיהנום, בהנחה שהיא אמורה להיגמר בקרוב.
אחרי זה לקחתי את הרגליים ופשוט הלכתי. אני לא יודעת אפילו לאיפה התכוונתי ללכת. אני אפילו לא זוכרת למה.
בסופו של דבר, אחרי כמעט שעה וחצי של הליכה מצאתי את עצמי בדרך לבית של קלייד.
מכל האנשים.
אני חושבת שחצי ציפיתי להגיע לג'וליאן אבל כרגע הייתי רק צריכה מישהו. בקושי היה אכפת לי מי.
זה קצת ניצול, אני יודעת.
למען האמת, הייתי יותר מופתעת שאני באמת זוכרת את הדרך לבית שלו. רוב הזמן אנחנו נפגשים באיזה מועדון במרכז. או לצד אחד ממקומות הבילויי האחרים שנמצאים ליד המזרקה. בדרך כלל כשאנחנו מגיעים אליו… אם אנחנו מגיעים אליו, אני כבר כל כך עייפה או אבודה בתוך העולם שלי, מסוממת. שאני ישנה את רוב הדרך או פשוט לא מספיק מפוקסת כדי לזכור ממנה יותר מדי. אני מרגישה שאני צריכה להרים טלפון, לשאול קודם, לבקש רשות לפני שאני סתם נכנסת אבל לא היה לי כוח לעשות את זה.
קלייד לא נוטה להיות קטנוני מידי.
כשנכנסתי אף אחד לא היה בבית.
לא הייתי מופתעת. השעה הייתה שבע בסך הכל ולא באמת ציפיתי שקלייד יהיה כאן. גם השותף שלו לא היה. - לזה דווקא כן קיוויתי.
אפילו לא זכרתי שהוא נתן לי מפתח. אבל עובדה, הייתי בפנים.
חשבתי לצאת ולחזור בעוד שעה או משהו אבל לא התחשק לי. סימסתי לאמא שלי שאני נשארת אצל קלייד הלילה, הכנתי לי קפה ועברתי לשבת מכורבלת על הכורסא בחדר של קלייד.
אני לא זוכרת שנרדמיתי, או ניקרתי אבל מצאתי את עצמי מתנערת מתחושת הערפול שהביאה איתה השינה כששמעתי את הדלת נפתחת.
"אליס?"
"מה את עושה כאן?"
הוא היה נשמע מופתע, אבל באמת שלא הייתה לו סיבה לא להיות. גם כשכן הגעתי אליו, בדרך כלל הוא היה זה שאוסף אותי.
"רבתי עם קלארה" אמרתי כשקלייד התקדם וכרך סביבי את זרועותיו.
חום הגוף שלןו היה כמעט משכר כמו הליטוף שהעביר על שערי.
אנשים נוטים לראות בקלייד אדם קר. מלא זוויות חדות וקוצים. ציני, אפל, אולי אפילו אכזרי לפעמים. הנבל האולטימטיבי שפשוט נמצא שם נטו כדי לגרור את כולם לאבדון. או גל האשמה אחרת שידביקו לו.
האמת היא שהוא חם יותר ממרבית האנשים האלה. בדרך כלל. לפעמים.
"בגלל ההזיות?" השאלה הזו כל כך מתבקשת אבל אני לא יודעת מה לענות לו. התשובה, באיזשהו מקום היא כנראה כן אבל בכל זאת אני לא בטוחה.
"כן."
"לא."
אני לא יודעת, לא נראה לי.
"אולי"
"לא נראה לי שהיא ידעה" אני אומרת בסוף.
זה יוצא כל כך מבולבל, אם בכלל ניתן לקבל מיזה משהו כתשובה. לא ציפיתי שקלייד ינחם אותי. הוא מראש היה זה שאמר שקלארה לא באמת תבין. ואם כן אז כנראה לא תצליח להניח לזה או לקבל.
מעט מאוד אנשים, לדעתו, יכלו לקשור את עצמם אלי בלי להבין אותי לגמרי, או לפחות את החלק בי שאיתו התחברו.
זו לא היתה מניפולציה.
גם לא שקר.
זו הייתה אמת קטנה, עצובה אולי אבל לא כזו שגם בלי מילים לא הייתי יכולה לדעת בעצמי.
היה נראה שדווקא ההסתייגויות שלו בנוגע לג'וליאן קיימות פחות ממה שחשבתי.
בשלב כלשהו, אני חושבת. קלייד אסף אותי בזרועותיו. הרים אותי מהכורס והניח אותי בעדינות על המיטה שלו.
לא ממש זכרתי שדיברנו. אולי שכחתי את זה בכוונה. זכרתי שסיפרתי לו על הריב. הכל. את כל ארבעים הדקות הכואבות שהיו. על האכזבה של קלארה, ושלי. על מה ששתינו אמרנו ועל זה שהחיסרון שלה מפריע לי. עצוב.
זה ליווה אותי גם כשקלייד כיסה אותי וכיבה את האורות.
הוא לא אמר הרבה, הוא לא אהב את קלארה אבל גם לא היה לו שום דבר נגדה. נראה לי שלא ממש היה לו משהו להגיד. היה נראה שהוא רוצה לנחם אותי, לומר לי שהוא מאמין שנשלים - ידעתי שמתישהו, גם אפילו עוד חודש, זה יקרה. שיהיה בסדר, אבל אף אחד מאיתנו לא האמין למשפט הזה.
הייתי עייפה ומיואשת וכל מה שרציתי היה קצת חום.
הסתובבתי כשפני כלפי קלייד ופתאום נדהמתי מהצללים שאור הירח, שחדר דרך החלון הטיל על פניו.
מצאתי את עצמי בוהה בו. מושיטה את אצבעותי ומעבירה אותן על פניו. שוב ושוב, כמו דפוס.
כל אותו הזמן הוא שגב שם מולי, בלי לזוז, בלי למצמץ, ולא עשה שום דבר.
מבט חודר ללא תגובה.
שרטטתי בעדינות את קווי המתאר והזוויות של פניו.
לסתו, עיניו, שפתיו.
כשהגעתי אליהן הוא עטף פתאום את ידי בידו וקירב אותה יותר.
מעביר את שפתיו על מפרקי האצבעות והטבעות שלא הורדתי.
עצמתי עיניים והתענגתי עליו.
פשט כך.
קלייד לא נטה לנשק. או לגעת.
גם כשכן היה הנשיקות שלו בדרך כלל דמו לעקצוץ מוזר יותר מאשר להפגנת חיבה.
כשאני חושבת על זה, מעולם לא ראיתי את קלייד בזוגיות והקרבה הזוגית… או הדבר הכי קרוב לכך שראיתי אותו מפגין הוא כלפיי.
היה בזה משהו שהיה אינטימי להפליא בעיני אבל גם גרם לי לחשוב שאני כמעט בוגדת בו.
לא הרגשתי את זה.
שנינו ידענו על מי מדובר.
הייתה לי תחושה שאם אגיד לו את זה הוא יצחק. יחיך אלי את החצי חיוך האמיתי שלו ויגיד שאני לא חייבת לתת לו שום דבר שלא התחייבתי לתת. שמעולם לא הייתי חייבת ולעולם לא אהיה.
נישקתי אותו.
פתאום בער בי איזה צורך פראי ובלי להבין עד הסוף או להתכוון אליו. פשוט התנפלתי על קלייד והצמדתי את השפתיים שלי לשלו. זו הייתה התנפלות פראית. חסרת מעצורים או זהירות. פזיזה.
אני לא יודעת מה עוד. היה עוד.
ראיתי את העיניים שלו נפערות, ואת ההיסוס עובר בהן.
פחות משניה ואז הוא נמוג.
קלייד תפס אותי בכוח. קיבע אותי למקומי מעליו ועיגן את ידיו על כתפיי. במאמץ מסויים והסתבכות בסדינים הוא משך אותנו לישיבה והחזיר לי נשיקה טובענית לא פחות.
כבר לא ידעתי מי מתנפל על מי אבל לא רציתי לעזוב.
התנועות הפכו פראיות ונואשות משהו. משכנו ונמשכנו אחד אל השניה שוב ושוב ובוקושי נפרדנו לזמן מספיק לנשימה.
זה היה… הוכחה, או קרב קדחתני של רצונות שאני אפילו לא יודעת אם רציתי לנצח בו.
"תישאר" "תגרום לי לשכוח" לחשתי כשקלייד הפך והשכיב אותנו על המיטה בחזרה.
בעזרת שפתיו, הוא התווה דרך וליקק, נשך ונישק כל פיסת עור שהצליח להגיע אליה. עד כמה שאיפשרה לו החולצה שלי.
קלייד מלמל משהו לתוך צווארי אבל לא הייתה בי מספיק נשימה כדי לבקש שיגיד את זה שוב, בקול רם יותר.
הרגשתי כמו תחת כישוף.
לא רציתי לשבור אותו.
אותנו.
"יש לי משהו שיגרום לך לשכוח" הוא לחש והצמיד את שפתיו חזרה. נישק אותי בעדינות, כאילו הוא לומד בי כל פרט.
"מה את אומרת?"
"לא"
"זה לא כואב"
"לא קלייד, בלי אבקות. בלי הזיות. בלי סמים."
"רק אתה, בסדר?"
זו לא באמת הייתה שאלה אבל החיוך שקלייד שלח אלי העביר בי צמרמורת.
הוא התענג על המילים שלי, הבנתי.
החיוך שלו היה חיוך צ'שייר מלא, בעיניים בורקות. הכל בו היה מלא אהבה ותשוקה, ורצון.
זה לא היה אחד מאותם חצאי חיוכים מסתוריים, לא הגיחוך המריר שהיה שולח לעולם או לכל מי שנראה לו שהסתכל עלי במבט שלא מצא חן בעיני, כשהיינו יוצאים. לא החיוך הפתייני או המסתורי שלו שהאמנתי שהיה יכול להוריד גם את המלאכים. זה גם לא היה החיוך הכמעט רגוע אבל חסר כל רגש, או הבעה אמיתית או משמעותית שהיה לו כשהיה שרויי בתוך הזיה ואפילו לא דמה לחיוכים הפשוטים, הנינוחים והאמיתיים שהיה מחייך ברגעים הנדירים והבודדים שבהם מצאתי אותו באמת שליו ורגוע.
זה היה בדיוק החיוך שבגללו הדבקתי לו את הכינויי ההוא.
חיוך שהכיל את הכול בו זמנית, והרבה יותר.
הוא יכול היה להתפרש ככל כך הרבה דברים אבל הוא גם היה מלא הבעה יותר מכל שאר ההבעות שלו גם יחד.
הרגשתי שאני שורפת את כל הנורות בגוף שלי מרוב ציפייה וכשקלייד רק המשיך להביט עליי מלמעלה עם גבה מורמת ועיניים שההבעה בהן בלבד הייתה בלתי הוגנת עד כדי גיחוך, כמעט הרגשתי שאני מגיעה לקצה גבול היכולת.
משכתי אותו אלי והיטחתי את שפיי בשפתיו.
משכתי בשערות עורפו ושבתי להיכנע לו רק כשחזר להעביר עלי את ידיו ולשונו השתחלה אל פי.
"את שלי הלילה" הוא אמר וידיו התהדקו סביבי. שום דבר ממנו לא השאיר בי שום מקום לספק.
המשפט הזה… משהו בו נשמע לי אינטימי כל כך שהוא גרם לנשמתי להיעתק והיא יצאה כרצף של השתנקויות מקוטעות.
הוא לא אמר שייכת לי. רק שלי.
אני של מישהו.
קיים הבדל, לדעתי. בין להיות שייכת למישהו לבין להיות של מישהו ואין זה הבדל במילים שאומרים.
התחושה הזו מצאה חן בעיני. להשתייך למישהו, לבחור בזה.
להיות קרובים, ואפילו לרגע להיות פשוט אחד עם השני. מונוגמיה או לא.
יש בזה משהו יפה.
"אני שלך קלייד" אמרתי. "אני שלך ברוב הלילות"
זה לא היה שקר. זה לא היה אמת. אלה היו מילים שגרמו לו לנשק אותי שוב, ברכות. היה ניצוץ בעיניים שלו.
זה עשה לו טוב.
"ואני שלך,
…גם אם כבר לא תהיי" הוא הרכין ראש והניח אותו על ליבי.
ליטפתי את גבו וכתפיו, תחילה מבעד לחולצה הארוכה שלבש ואחר כך השחלתי דרכה את ידיי. הנחתי אותן על גופו והינחתי להן לשוטט מקו המותן עד עצמות הבריח והצלקת הדקיקה שהיוותה פס לבן על על עורו השחום.
צלקת שקיבל פעם מחבר בהתקף של טירוף. כך אמר לי ועכשיו עיטרה שם את העצמות.
ניסיתי לפשוט מעליו את החולצה ועד אותו הרגע לא שמתי לב בכלל שאצבעותיי מסתבכות בכפתורים.
קלייד לא נטה ללבוש מכופתר אבל אני אהבתי אותו בהן.
"איפה הייתה?" השאלה נראתה לי טריוויאלית וכל כך חסרת משמעות אבל עכשיו הייתי סקרנית פתאום.
"אצל חבר" התשובה הייתה קצרה אבל אמיתית והיא סיפקה אותי.
"זה באמת משנה עכשיו?"
"לא"
זה באמת לא היה.
הפשטתי ממנו את החולצה ומשכתי אותו קרוב אלי. קרוב יותר.
נישקתי את כתפו ואז את הצלקת. וברגע של משהו פזיז הוצאתי את לשוני והעברתי אותה על הפס הדק.
"את משחקת" נשך קלייד את תנוך אוזני ולחש לי. מעביר את ידיו על מותני וצווארי.
"אז נשחק יחד" השבתי.
"זה לא יעזור למה שאת מרגישה, אליס." "לא תשכחי את זה מחר בבוקר"
"אני יודעת"
"אני יודע"
"זה לא ישכח. זה לא יעזור לשום דבר מלבד עצמי."
אחרי זה כבר נפטרנו משאר הבגדים דיי מהר. זה הרגיש כמו מירוץ.
נשארנו, כל אחד בבגדיו התחתונים ומצאתי שכל אחד מביט באחר.
זו לא הייתה הפעם הראשונה.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו ראה אותי כך, וזו גם לא הייתה הפעם הראשונה שבה קלייד ראה אותי כך אבל אני עדיין חשתי דחף להתכסות והוא כדיין הביט בי כאילו אני איזשהו קסם טהור בהתגלמות. משהו עתיק.
יותר מהכל, הוא הביט בי באהבה ופליאה.
בעיניים שחורות כדיו ומגע שהיה כמעט קל מנוצה בעת שהעביר את ידיו על עורי.
הוא התחיל לומר דבר מה, ללא קול, כנראה שהמילים, או מה שלא היה שהוא רצה לומר פשוט התפוגגו מעצמן.
לא הייתי רגילה לזה. הרגשתי כמעט את עורי מתלהט.
הוא נישק בעדינות את הסהר הדקיק ואת להק הכוכבים הקטנטנים שעיטרו את עצם הבריח השמאלית שלי ונראה מסופק לחלוטין במצבנו הנוכחי.
דמיינתי את זה בעיני רוחי. שנינו מתחת לשמיכה הדקיקה. כמעט עירומים, בחושך, כמעט מוחלט.
היה נדמה לי שגם אני אמורה להרגיש מסופקת עכשיו.
כבר לא הייתי בטוחה אם אני באמת מעוניינת ביותר או שזה, מה שזה, הוא בדיוק מספיק.
רציתי שקלייד ימשיך ויפשיט אותנו אבל היה נראה שהוא מהסס.
היה בזה משהו שהפתיע אותי.
הוא היה מהוסס הרבה פחות כששנינו היינו במצבים פחות מתאימים או פיכחים מזה כך שלא ממש הצלחתי להבין את השינוי.
הכאב מעולם לא עצר בעדנו במירוץ אחר הדרך להפסיק אותו או מהדרכים להנות גם בלי קשר אליו. (בדרך כלל כשניסה להתעלם ממנו). למה עכשיו.
הייתי אומרת שקלייד ידע להתמודד עם כל סוגי הכאב.
אולי.
מלבד אלו שקשורים בפיכחות או במציאות.
השפתיים שלו רפרפו על המותן שלי והוציאו אותי מהמחשבות.
"נראה לי שהצלחתי לתקן משהו, קצת." הוא אמר פתאום. החיוך שלו כמעט לא היה שייך לו.
זה היה חיוך רגיל. של מישהו כמעט נורמלי או שפויי. שני דברים שקלייד לא נטה לומר על עצמו.
היה נדמה לי שחלק ממנו, אולי אפילו חלק גדול היה שמח שסירבתי קודם לכן.
היה מצחיק לחשוב שאפילו החלקים האלה, שנראו מנותקים ממנו לחלוטין היו שייכים לו בדיוק באותה מידה כמו האחרים.
בסופו של דבר הגעתי למסקנה שהספיק לשנינו.
החום, הקרבה…
ביחד.
לשם שינוי לא היינו צריכים יותר משום דבר.
חלקנו נשיקת לילה טוב אחרונה, עטפנו אחד את השני ועצמנו עיניים.
אני מתעוררת עם כאב ראש כמעט אטומי. נראה לי שאני מסוגלת להרגיש כמה העיניים נפוחות לי ופתאום אני בכלל לא בטוחה אם לקחתי משהו אתמול.
נראה לי שלא.
אני מכירה את התחושה כשכן.
משהו חסר לי.
שקט מידי.
יש יותר מידי מרחב.
ריק מידי.
קלייד לא כאן.
בדרך כלל, קלייד הוא זה שטורח להעיר אותי. מוקדם מאוד, יש לציין אבל בכל זאת, היום הוא לא.
הוא אפילו לא בחדר.
אני קמה בכל זאת. מתקלחת, למרות שהתקלחתי אתמול בערב ואני לא באמת צריכה ואחר כך מוצאת כמה בגדים שהשארתי כאן, מתלבשת ויוצאת.
מהמטבח מתגנב אליי ריח של טיגון וקלייד עומד שם, נטול חולצה ומכין ארוחת בוקר.
"בוקר טוב"
קלייד מחייך, חצי חיוך קטן.
קו דק. כמעט ישר שגורם לי להרגיש עקום.
משהו השתנה בו?
"ארוחת בוקר?" הוא מציע.
הקול שלו נשמע אחרת.
כמו כששומעים את הים דרך כונכיה, למרות שלא באמת שומעים אותה בכלל.
רחוק.
אני ניגשת ומתכוונת לחבק אותו מאחורה למרות שנדמה לי שבאמת לא כדאי.
אני חושבת שאני יודעת מה עומד לבוא.
טוב, אולי לא בדיוק אבל הוא כן זז.
בדיוק באותה שניה.
הוא לוקח חצי צעד לכיוון המלחייה ומשאיר אותי לחבק בעיקר את האוויר שממלא עכשיו את המקום שעמד בו.
אני רוצה לשאול אם עשיתי משהו רע אבל זו לא השאלה הנכונה.
כשהוא ככה, זה בעיקר כי הוא מרגיש שעשה משהוא שלא היה צריך לעשות. כיוון שזה לא הדבר הצפויי יותר אין לי כיוון אמיתי.
אנחנו אוכלים בשתיקה.
זה לא נינוח כמו אתמול או כמו השתיקות שיש לי עם ג'וליאן.
סתם דוקר, לא נעים.
"יש סיבה שבגללה אתה כל כך קר ומרוחק כלפיי אחרי שאתמול כמעט שכבנו?, ואל תגיד לי שזו הייתה טעות כי עשינו את הטעות הזו בזמנים הרבה פחות נכונים." זה דרמטי קצת, נוקב ולא מתפשר. אני מרגישה כמו כלבה כשאני אומרת את זה ככה, קצת. אבל באמת נמאסה עליי ההתחמקות שלו.
הוא אפילו לא מסתכל עליי.
זה היה אמור להיות רך יותר אבל קלייד כבר יודע שהחם - קר הזה והריחוק אחרי קרבה הם חלק ממה שהכי מכאיב לי.
הדרך הקלה תהייה להגיד שהוא מנצל את זה, אותי.
אבל הוא לא.
לא יודעת.
אוליי.
קצת.
"זה לא משנה" הוא אומר. לא מושפע ממה שאמרת. כל אחת מהאופציות שעליהן את חושבת או לא, לא הייתי צריך לעשות את זה."
אני לא מבינה מה הוא אומר אבל אלה בעצם רוב נקודות הסיום והפתיחה שלנו. כנראה.
"אני לא חוזר על ליילה" זה מלמול חרישי שבקושי אפשר לומר שנאמר בווליום כלשהו.
אני מופתעת ששמעתי את זה אבל נראה לי שלא הייתי אמורה.
נראה שהרבה דברים לא היו אמורים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה