פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 12 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני שבוע שם הספר: אליס, פרק 1: מי (לא) מחפש את אליס Pheonix
אני עייפה. כל כך עייפה שלרגע אני כבר לא רואה או שומעת אפילו את הצבעים והרעש שהתפוצץ לי בראש עד לפני שנייה.
אני עדיין לא מוכנה לוותר עליו.
אני אפילו לא יודעת איפה אני, או מה אני עושה שם, - מה עשיתי לפני…
אני מתאמצת לפקוח את העיניים כדי שהכל יחזור ואז פתאום אני חוזרת לשם.
לכל הרעש והצבע.
הקרנבל הזה פועם לי בגוף ואני לא רוצה לעזוב אף פעם.
הכל פה טוב.
כל כך הרבה יותר טוב.
קלייד היה צוחק עלי.
הוא טוען שהוא לא מאמין בטוב, שאין דבר כזה.
כשאני אומרת לו שהוא טוב הוא מסתכל עליי ורק מחייך. אני לא יודעת מה הוא רוצה ממני עם החיוך הזה אבל הוא לא אומר.
הוא רק שולף עוד משהו מאחת הקופסאות שהוא מחזיק עליו תמיד ומציע לי אותו כמו הדבר הכי מפתה בעולם.
הוא מציע לי דברים.
דברים פשוטים שאני לא מצליחה אף פעם להשיג בעצמי.
הוא נותן לי שקט
חושך
בריחה
הקלה
צבעים
וריחות
עולמות שלמים
וחוויות
הוא תמיד מהופנט אלי, כאילו שבעולם שלו אני עשויה מאיזשהו קסם שאפילו הוא לא יכול לעשות.
הוא נותן לי עולמות שלמים אבל כל מה שאני רוצה זה להיות בעולם איתו.
אני אף פעם לא אומרת את זה בקול. הוא לא אוהב לשמוע את זה.
בפעם הראשונה זה היה בטעות, בשניה הוא טען שנעל את הדלת ועכשיו הוא רק מחייך אליי כאילו אני האוצר שלו ואומר לי שהעולם שלו מלא במפלצות חשוכות וכהות, הוא לא רוצה שהן יראו אותי.
הוא טוען שאני רק שלו והוא לא רוצה לחלוק אותי עם אף אחד.
הוא אומר שהמפלצות שלו רעות.
וחשוכות.
וכהות.
והן לא אוהבות אור.
ואני כולי אור.
מאז אנחנו נפגשים רק בעולמות שלי ואני דואגת שהכל יהיה מלא בכל כך הרבה אור וצבע שהמפלצות שלו לעולם לא יוכלו להיכנס.
בדיוק כמו שהוא רוצה.
בכל פעם שאנחנו נפגשים שם אני מתאמצת יותר ויותר. לא אכפת לי, כאן פשוט הרבה יותר פשוט.
לא משנה כמה צבעוני כאן משום מה זה מרגיע אותי ואני מנסה להרגיע אותו.
אני רוצה את הכל, רק שישאר. הוא בקושי נותן לי לראות אותו בעולם האמיתי.
טוען שאני לא באמת רוצה אבל אני לא מבינה מה זה אומר.
אני לא מבינה הרבה איתו.
בעצם, זה לא ממש נכון. אני רואה אותו דיי הרבה בעולם האמיתי אבל הוא כמו צל. עד שאני מגיעה אליו הוא כבר כמעט נעלם ותמיד מופיע בסך הכל צעד אחד לפני.
לפעמים אני חושבת שלא אכפת לי מיותר מידי דברים אבל אני אוהבת את הצללים ואני אוהבת אותו.
אין לי הרבה קולות בראש. אני חושבת שלפעמים זה לא ממש מרגיש ככה אפילו לי אבל באמת שאין.
הקולות בראש שלי לא אוהבים אחד את השני אבל זה מצחיק כי הם שייכים לשני אנשים שבקושי מכירים.
קלייד אוהב אותי.
הקול שלו תמיד מעודד אותי לחפש הקלה.
אני שומעת אותו לוחש לי בקול מלטף, כמעט היפנוטי שאני מקסימה ויפיפיה ואני מרגישה מסוחררת כמעט כמו אחרי לילה טוב במיוחד.
הוא תמיד דוחף אותי אליו.
עומד שם בזרועות פתוחות ומחכה לי.
הקול של ג'וליאן שונא אותו.
אני לא יודעת למה.
זה מרגיש מוזר לפעמים לא לדעת במקום לא להצליח להבין אבל ככה זה.
ג'וליאן לא שונא אף אחד אבל אותו הוא ממש שונא.
הקול שלו תמיד רגוע.
הוא אוהב לדבר איתי סתם בשביל לדבר.
לפעמים אני אוהבת לשים את הראש על הברכיים שלו ולדמיין שאני מראה לו את העולם שלי אבל זה רק דמיון.
הוא כל הזמן אומר שהוא אוהב אותי בדיוק איפה שאני נמצאת עכשיו.
כשזה איתו.
הוא אומר שהוא לא צריך לראות אותי בעולם שהוא לא מסוגל לראות תמיד ושהוא גם לא צריך כי מעדיף פשוט לראות אותי.
אני חושבת שהוא מפחד מהעולם שלי אבל כשאמרתי לו שיש רק שתי מפלצות בעולם הזה ואף אחת מהן לא תפגע בו הוא כעס קצת.
ג'וליאן כמעט אף פעם לא כועס עליי אבל הוא כעס אז.
הוא אמר שאני לא יכולה להיות מפלצת כי למפלצות אין כנפיים של מלאכים ויום אחר כך הוא קנה לי שרשרת של דמעה כחולה.
היא הייתה יפה והוא אמר לי שזו דמעה של מלאכים, כמוני. אבל שזה לא יפגע בי כי מלאכים לא מסוגלים לפגוע.
לא אמרתי לו שאני לא ממש מאמינה במלאכים אבל הוא הריי כבר יודע.
הוא הסתכל עלי בעיניים כאלה יפות מאז שאף פעם לא הורדתי את הדמעה.
על המפלצת השניה הוא לא אמר מילה.
לא נראה לי שהוא יודע.
את הקול שלו אני מתחילה לשמוע עכשיו כשאני לא מצליחה ליצור יותר צבעים.
זה מבהיל אותי.
קלייד תמיד אמר שהמפלצות שלו באות מהחושך
הוא אומר לי לבוא אחריו.
ג'וליאן אומר לי להירגע.
לנשום.
להיזכר.
פתאום אני לא רוצה.
עד שסוף סוף מצאתי את קלייד אני לא רוצה לעזוב אותו,
עדיין לא.
אני לא שם ואני לא רוצה להיזכר.
אני לא רוצה להיות איתו, לא עכשיו.
אני לא רוצה שיפגע אבל זו האמת והוא ביקש שאשבע לו שלא אשקר לו לעולם. לא משנה מה אני עושה.
זה גורם לי להיות עצובה אבל אחר כך אני כבר לא שומעת את הקול שלו.
יש לי משהו.
אני לא יודעת אם זו המצאה או משהו שיושב לי בראש. זיכרון או תוצר לוואי של הדמיון שלי.
פתאום הקול של ג'וליאן חוזר.
אני לא יודעת כמה זמן עבר מאז ששמעתי אותו בפעם האחרונה או ראיתי אותו אבל פתאום הוא שם ופתאום אני נושמת שוב למרות שלא ידעתי שנחנקתי.
הקול שלו מפתה.
כמעט מפתה יותר מזה של קלייד ולפעמים אני מרגישה כל כך קרועה בין שניהם שאני מרגישה שמישהו פשוט הקפיא את הקיום שלי. פשוט כך, וכשזה קורה אפילו הדמיון שלי לא עוזר.
הקול שלו רך.
כמו תמיד כשאני בורחת אליו הביתה.
אני פותחת את הדלת לחדר שלו והוא תמיד מתעורר ומושך אותי אליו.
הוא מחביא אותי מפני העולם.
לפעמים, הוא צוחק. הוא אומר שהוא מחביא אותי כל כך טוב שאני מתחבאת אפילו מפניו.
הקול שלו מחבק אותי.
ומרגיע.
ואני שונאת את זה כי זה גורם לי לרצות אותו.
זה לא מגיע לו.
שום דבר מזה.
הוא לא אמור לגרום לי לרצות להישאר כאן. לא בעולם הזה שהוא מקום כל כך אפור.
אני פוקחת עיניים ולא ממש מבינה איפה אני או מה אני רואה, שוב. אני לא רגילה להתעורר בשעות שהשמש בוהקת בהן כל כך ואחרי כל כך הרבה שעות שאני לא מסוגלת לראות בהן שום דבר שאי אפשר להגדיר ככמעט פסיכוטי אני כבר לא יודעת מה אני רואה.
החלום שלי היה טוב, לא רציתי להתעורר ממנו אבל זה תמיד מסתיים. אני שונאת שזה מסתיים. הכל מלא צבעים וריחות. כמו קרנבל מלא שאין לו סוף ואיכשהו אני מרגישה שבפנים, מאחורי העפעפיים אני עדיין מסוגלת לראות את הכל. אני מנסה להתענג על ההרגשה הזו, היא תעלם עוד מעט ואני אשאר במציאות אפרורית עגומה, שקטה מדי ששום דבר לא מפתיע והכל חוזר על עצמו תמיד.
אני כבר לא מבינה את העולם הזה, מקום אפור. בלי ריח, בלי צבע, בלי טעם. הכל חדגוני וכואב. אני שונאת להתעורר. אני תמיד מתעוררת כשהראש שלי כואב באופן בלתי הגיוני. בלילה לפחות אני יכולה פשוט להמשיך לחלום.
בבוקר תמיד מגלים שהכל היה אשליה אבל בלילה אפשר לדמיין מה שרוצים. לחיות איפה שרוצים, להרגיש מה שרוצים, להיות מי שרוצים. הכל כל כך מפתה שאני תוהה למה אנשים מתעקשים להפסיק עם זה. רגעים קטנים של טוב שאני תמיד צריכה לעשות בהם "פאוז" כמו בסרט אבל הכל כל כך הרבה יותר טוב שם שלפעמים, בעיקר בימים הממש ממש רעים שלי אני לא מבינה למה אני טורחת בכלל. זה לא שמישהו יבוא לחפש אותי אם אחזור לארץ הפלאות שלי.
אף אחד לא חיפש את אליס, לא?
אני יודעת שבימים הטובים יותר אני יודעת שג'וליאן יחפש אותי אבל היום אני לא ממש יודעת איפה אני נמצאת.
הכל תמיד נעלם בשמש, מתפוגג. כאילו שהיא החליטה שהיא מקור האור והצבע היחיד שהעולם צריך ולקחה על עצמה להפוך כל דבר אחר לדהויי. קלייד צוחק על השנאה שלי לשמש אבל כל הזמן אומר שהירח מאפשר למפלצות האמיתיות בחוץ לצאת לשאוף אוויר. אני אף פעם לא מבינה מה הוא אומר או למה הוא מתכוון אבל גם אני מעדיפה את הלילה. שם אפשר להיות.
קלייד תמיד צוחק כשהוא אומר את זה ואני גם אף פעם לא מבינה למי מאיתנו הוא קורא מפלצת.
לא אכפת לי להיות מפלצת אם זה אומר שהוא יסתכל עלי כמו שהוא מסתכל לפעמים. בכל אופן, זה מצחיק אותי לפעמים אבל לא את קלייד. הוא רק מתקרב אלי עוד קצת, מנשק לי את הלחי וקורא לי אליס, כאילו שזה כינוי חיבה כלשהו ולא פשוט רק השם שלי.
אני קוראת לו צ'שייר. - זה תמיד מצחיק אותו.
אני אף פעם לא יודעת למה.
כל זה חוזר אלי כשהקול של ג'וליאן ממשיך לדבר אלי.
הקול שלו עדיין שם.
גם כשאני מתעקשת לברוח ממנו אבל הוא תופס אותי בחיבוק ומלטף את כולי.
הוא ממלא את כל כולי עד כדי כך שכל מה שאני מסוגלת להרגיש זה הוא.
הוא גורם לי לרצות להישאר אבל אני עדיין לא מבינה למה למרות שאני כל כך שונאת ולא רוצה את זה איכשהו,
אני עדיין רוצה.
אני לא זוכרת שנרדמתי בחזרה אבל בסופו של דבר אני בכל זאת מתעוררת, שוב.
אני כבר לא שומעת את הצלצולים ולא רואה את האורות וזה כמעט כואב.
הדבר היחיד שאני עוד זוכרת מהלילה הזה זה קלייד.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שהוא ממש דיבר איתי לפני ואני מתחננת בפני עצמי להיזכר.
"קלייד, אתה כאן?" אני שואלת. אני מנסה לא להישמע כל כך נזקקת אבל אני לא יכולה. והוא לא שם.
אני לא יודעת איפה הוא כן, אבל כאן הוא לא.
ואני כל כך מופתעת ולא מופתעת שזה ממש כואב לי. הוא כמעט אף לא מתעורר איתי בבוקר. אני יודעת שגם הוא לומד אבל בבוקר הוא לא שם.
פתאום הטלפון שלי מצלצל. - שעון מעורר שלא הייתי שומעת אם הצלצול לא היה מלווה במסך שהתעורר לחיים.
כשממש קמתי מהמיטה ראיתי שאני בחדר שלי. על השידה הייתה מונחת המחברת השחורה של קלייד. זה הרגיש מוזר, הוא אף פעם לא הראה לי אותה אבל ידעתי שהיא קיימת. הוא גם אף פעם לא הוציא אותה מהכיס, זאת אומרת בקושי.
לשם שינוי יכולתי להגיד שיש משהו אחד עליו שאני לא רוצה להבין בכל מחיר. רציתי נורא לראות מה יש בה במחברת השחורה הזו אבל יותר משרציתי לראות רציתי שיראה לי אותה בעצמו.
אני מבטיחה לעצמי שאחכה לו עם המחברת הזו אבל לא מוצאת את הכוחות להתיק ממנה את המבט.
אני מרגישה כאילו משהו הולך לצאת ממנה או שהיא עצמה הולכת לגעת בי. היא כל כך בולטת כשהיא יושבת ככה על השידה הלבנה שלי שהיא כמעט מתחננת שאגע בה.
אני חושבת שזה אחד הדברים הפיזיים היחידים שאני באמת יכולה לשייך לשייד. היא כל כך פשוטה אבל גם כל כך מורכבת כי אני מתפתה לדמיין שהחיים של קלייד פשוט מסודרים בה סתם כך. שאולי אם אסתכל בה אבין את החיים שלו סוף סוף.
אותו.
זה מוזר בעיני, שהוא השאיר אותה ככה בלי השגחה. דווקא כאן מכל המקומות. הוא הריי יודע כמה אני משתוקקת לדעת עליו כל פרט והמחברת הזו הרי היא הפרט העמוק ביותר. זה גורם לי לחשוב שאולי הוא בכל זאת עדיין כאן. אני הרי כאן, וגם המחברת ואף אחת מאיתנו לא הגיעה לכאן בעצמה הריי. אני בטח שלא. מהמעט שאני זוכרת את הערב הזה בכלל לא התחלנו כאן אלא באיזה מועדון מסכן ושכוח אל איפשהו. אני תוהה איך קלייד הביא אותי לכאן בסוף. לא נראה לי שהוא סיים את הערב שפויי במיוחד. הוא אף פעם לא.
פתאום כל נשימה שאני לוקחת מכוונת אותי לחפש אותו. הוא הריי אמור להיות כאן, לא?
כמה פעמים אמרתי לו שהוא שייך לכאן בדיוק כמוני?, שהוא שייך אלי? אבל בכל פעם שאני אומרת את זה הוא צוחק. הוא ממש אוהב לצחוק. לפעמים אני אפילו מבינה מספיק ממנו כדי לצחוק איתו.
אני מרגישה את האובססיה עולה בי בגלל המחברת הזו, כזו שבדרך כלל שייכת בעיקר לזמנים שבהם מופיע הבעלים שלה ואני לא מצליחה להכיל את המשיכה המוזרה הזו שנגרמת לי בידיו של חפץ סך הכל.
אבל זה לא סתם חפץ, אני משקרת לעצמי ואני יודעת את זה.
זה חלק.
חלק מהעולם של קלייד והוא השאיר בידי את הפיסה הקטנה הזו.
שאריות.
שאריות ממשהו כל כך מהפנט שאני פשוט רוצה לצלול פנימה ולא להפסיק עד שלא יישאר כלום שאני לא יודעת.
פתאום אני תוהה אם הוא השאיר אותה כאן, איתי בכוונה. הוא תמיד כזה שחקן. הוא מסוגל לגלם כל אחד.
הוא טוען שאיתי הוא הוא האמיתי אבל אני לא מגלה לו שכבר לפחות שנה שאני חושדת שזה שקר.
אני לא פותחת את המחברת. רק מעבירה עליה ליטוף עדין ומקווה שכשהוא יבוא לקחת אותה, כי הוא יבוא הוא ייתן גם לי ללטף גם אותו ככה.
המחשבה הזו מרגישה לי כל כך אפלה ואסורה, לא מתאימה ולא הולמת. כאילו היא מתכוונת להכריח אותי לומר דברים שאפילו לא חשבתי עליהם עדי עכשיו. היא גורמת לי להרגיש משוגעת. יותר ממה שאני יודעת שאני. "אם זה המבחן שלך שייד, אני מתכוונת לעמוד בו. אלוהים יודע שאני אוהבת אותך מספיק בשביל זה." אני אומרת בקול כאילו הקביעה הזו לא תגרום לי לאכול את עצמי כל שניה עד שקלייד יחזור.
ג'וליאן בטח היה קורא לי טיפשה. בעצם, גם זה שקר. הוא אף פעם לא היה אומר עלי דבר כזה. לפעמים הוא אומר שאני מפחדת מידי לראות את הצדדים השונים של העולם. אלה שאחרים אולי רואים אבל לא כולם. כי אני מפחדת ממה שיקרה כשאראה את זה. כשהוא מתחיל עם המשפטים האלה אני באמת לא מבינה כלום ואז אני רק צוחקת ואומרת לו שהוא בדיוק כמו קלייד, שגם הוא מדבר בחידות כל הזמן.
ג'וליאן לא אוהב את זה. אני חושבת שגם את קלייד הוא לא באמת אוהב אבל אני קצת מפחדת לשאול. אני לא יודעת למה זה יכול להיות וגם לא בטוחה אם אני רוצה את התשובה.
אני שונאת את הבוקר, ואת כל מה שקשור בו עוד יותר. אפילו את המקלחת בבוקר אני שונאת. כאילו העולם מכריח אותי לסבול מהרגע שפקחתי עיניים עד לרגע שאני שוב שוקעת חזרה. המים קרים כל כך ואחר כך חמים ושב קרים ושוב חמים ואחר כך, בשלב כלשהו כבר כל כך לא אכפת לי שאני יכולה להתקלח במים שעשויים מאש או קרח ולא לשים לב.
"קלייד?" אני קוראת שוב לפני שאני נכנסת. קריאה שקטה כזו, דיי בלחש אבל אני יודעת שאם הוא פה הוא לא באמת צריך יותר מזה. זה בעיקר בשביל עצמי, אני יודעת, החיפוש האינסופי הזה. אני יודעת את זה עוד לפני שאני לא מקבלת תשובה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה