פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני שבוע שם הספר: חצות Pheonix

  פרולוג
  
  הקסם הזה, שאני מרגישה בשעת חצות הוא לא דבר חדש.
  בניגוד לרוב האנשים שעות מאוחרות לא גורמות לי להיות עייפה יותר, אם כבר אני נהיית ערנית, תמיד חושבת על משהו מעניין לעשות.
  
  אי אפשר לתאר את סוג האושר המוזר הזה של ללכת ברחוב בשתיים עשרה בלילה כשום דבר אחר חוץ מהעובדה שפשוט יש לזה את הקסם שלו.
  לא נראה שאפשר לגרום לאנשים להתחבר אליו, זו פשוט תחושה מוזרה של שלווה או משהו כזה שאי אפשר ללמוד פשוט כי אי אפשר להסביר.
  כשפתאום נהיים שמחים יותר, מתחילים לצחוק משטויות קטנות, להסתובב במקום ופשוט… לא יודעת, פשוט מוזר. אני אפילו לא יודעת אם לקרוא לזה אושר, אם כי אני לא חושבת שגם אותו ניתן לתאר במילים.
  כשאתה שר עם המוזיקה. לא בדיוק בקולי קולות, פשוט קצת יותר חזק מבדרך כלל, פשוט כי ממילא אין כמעט אף אחד, בשום מקום קרוב מספיק שישמע.
  הדבר המוזר הזה שגורם לרצון - כנראה רק לרצון לשבת בפארק שעשועים על נדנדה עם כוס יין ועקבים - כמו סרט, אבל במציאות, - עוד משהו שכנראה לעולם לא תעשי.
  
  לייצר לעצמך משהו מושלם שתהני ממנו - אולי לא מושלם - זה משעמם. מושלם מעניין.
  
  
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.
  

  • לפני שבוע חצות, פרק 1 Pheonix

    ליזה
    
    הקסם הזה הוא מה ששינה את החיים שלי כמובן, משהו שהבנתי רק מאוחר יותר אבל בכל זאת.
    עכשיו?, עכשיו זה עשר, אפילו לא שתיים עשרה בלילה של היום ואני הולכת ברחוב האוזניה באוזן. רק אחת ואני שרה את Battlefield של SkyDxddy ואני כל כך בתוך ההנאה הקטנה הזו שלי באותו רגע, פיסת אושר קטנה של ממש שאני לא רואה את הרכב, וגם לא את השלולית שלידו. זאת שאני מחליקה עלייה.
    לא מעידה קטנה ועדינה שאני יכולה לייצב את עצמי אחריה במהירות, כזו שעשויה להיראות משעשעת או משהו בסגנון, אלא יותר כמו איבדתי שיווי משקל ועכשיו אני שוכבת על הגב בהבעה של לא יודעת מה פגע בי.
    יש עוד, כי כמובן, חייב להיות עוד, אז בנוסף לנפילה האפית שלי ולעובדה שבכלל לא ראיתי את הגורם לה אני גם לא מבחינה שבתוך המכונית השחורה הזו, מזראטי גראן טוריסמו אלגנטית ומבריקה יושב מישהו. עד שהוא יוצא כמובן.
    פחות משניה אחרי שאני מוצאת את עצמי על הכביש נפתחת הדלת ויוצא ממנה בחור, בנוסף לכל, כמובן שהוא ראה אותי מתרסקת בכזה חוסר תשומת לב. הוא לבוש חליפה שחורה שמתאימה לו בדיוק ומשדר כולו טוב טעם, מסתוריות ויוקרה - כמו טעם עשיר של יין על הלשון. הוא צעיר, והתגובות שלי נעות בין צפוי למפתיע. אני מוצאת את עצמי מתלבטת בשתי השניות בהן אני עדיין שרועה על הכביש עד שהוא מגיע אלי. ונאה, הוא בהחלט נאה אני מוסיפה לעצמי ללא קול. הבחור מגיע ומביט בי בדיוק לשניה לפני שהוא מסיט ממני מבט חצי אובד עצות ועד שזה קורה אני רואה שהוא בעיקר מודאג ובכל זאת משום מה מנסה לעצור את עצמו מלחייך. כאילו שהוא מוצא משהו משעשע בכל הסיטואציה.
    את בסדר? הוא שואל בקול עמוק ומקסים עם מבטא שאני לא מזהה, רמז למשהו אקזוטי.
    אני בסדר, אני אומרת בסופו של דבר ונעזרת בידו המושטת כדי לקום - אני לא באמת צריכה, אבל זה נחמד מצידו.
    לאחר מכן אני מתכופפת חזרה כדי להרים את מעט הדברים שנפלו לי מהתיק - אני מודה על זה למי שתרצו. ואז, בדיוק אז מתחיל גשם.
    הבחור הזה שעומד לידי, ועכשיו כשאני לא שרועה על הכביש אני שמה לב שהוא גבוהה ממני בקצת יותר מראש מתכופף במהירות ומושיט לי את הדבר האחרון שנפל. מחברת הרישום שלי חצי ספוגה כמעט וכמה מהדפים הרופפים יותר כבר הספיקו להתנתק לגמריי, למזלי אני מהירה מספיק כדי לתפוס אותם לפני שהם נהרסים בגשם. אני רושמת לעצמי לחפש לה כיסויי ומודה לאלוהים או למי שזורם לכם על שבחרתי לנעול את המגפיים שלי היום, והחזאי אמר שלא צפויי גשם היום. - חה!
    למרות שפחות על שאר האאוטפיט שלי שכולל גופיה אדומה וג'קט עור שחור שהדעה שלי עליו דיי ניטרלית יחסית למזג האוויר. נקווה שהמיבש של ירדן כבר עבר תיקון.
    
    אחרי שסיימתי להזכיר לעצמי את הדברים שאני צריכה לעשות בדקות הבאות אני מישירה מבט לבחור הזה, נער אולי?! - לא יודעת.
    לא. הוא לא נראה עד כדי כך צעיר, הוא צריך להיות לפחות בגילי אני קובעת.
    יש לו שיער שחור, כהה ועיניים שנראות כהות עוד יותר משהו בין כחול עמוק לשחור.
    את בסדר?
    מצטערת. אנחנו אומרים יחד אף על פי שהוא כבר שאל אותי פעמיים ואני לא באמת יודעת על מה אני מתנצלת.
    זה נראה כואב הוא אומר ומחווה לעבר השיפשופים והחתך שמעטרים את פרק כף ידי הימנית. מזכרת לא סימפטית מהמשמרת שסיימתי זה עתה במועדון. קטטות הן לא עניין יומיומי אצלינו אבל בכל זאת הן קורות והפעם החבורה הזו ממש התאמצה לשבור לנו את הבר. בלב אני מוסיפה לגעור בעצמי על שלא שמתי לב שנפצעתי אבל בקול אני אומרת רק: זה בסדר, אטפל בזה כשאגיע הביתה.
    יש לי ערכת עזרה ראשונה מאחור, הוא אומר ופותח עבורי את הדלת בצד הנוסע. בבקשה תכנסי בינתיים, לא נראה לי שהגשם יפסיק בקרוב.
    תני לי לטפל בזה הוא מוסיף ונעלם לכיוון תא המטען.
    אני מהססת. להיכנס לתוך מכונית, עם אדם זר זה לא ממש הדבר הכי הגיוני או אידיאלי לעשות ולא משנה כמה הוא נאה.
    הבחור חוזר כמה רגעים אחר כך עם מטריה ומוצא אותי בדיוק באותו מקום שבו השאיר אותי. הוא מסתכל עליי במבט לא בטוח. אני לא אפגע בך אני מדמיינת אותו אומר אבל במקום זאת הוא רק נכנס פנימה ומחכה שאהיה נוחה מספיק לעשות אותו דבר או פשוט שאסתובב ואלך לדרכי, לא בטוחה מה האופציה העדיפה כיוון שהחתך אומנם לא עמוק מידי אבל כן יכול להזדהם אם אשאיר אותו כך. בסופו של דבר אני מוצאת את עצמי בתוך האוטו, יושבת על כיסא עור מרופד עם הדלת פתוחה ומחכה. אנ מגניבה מבטים מדי פעם לבחור הזה שיושב לצידי ואני לא יודעת עליו כלום ומנסה לנחש מי הוא. פנים המזראטי מהמם ויוקרתי בדיוק כמו החוץ. מושבי עור נוחים ואיכותיים, מערכת מולטימדיה משוכללת מספיק שכמעט יכולה להיחשב כמשהו שנלקח מתוך סרט מדע בדיוני עתידני. הכל משדר יוקרה ואני מרגישה קצת אבודה בתוך כל הפאר.
    הנשימה העמוקה הראשונה שאני לוקחת מלאה במשהו שהוא שילוב של ריח העור של המושבים והבושם שמפוזר בו שנובע כנראה מהגבר במושב לידי.
    קוראים לי מתיאס הוא אומר לאחר זמן שנראה ארוך יותר על המידה. הוא אמר את זה בקול קצת יותר רך מהקול שבו השתמש קודם אני מוצאת את עצמי שמה לב ליותר פרטים בו ממה שאמור להיות אפשרי מפגישה של בקושי עשר דקות, הוא עושה זאת כנראה על מנת לא להבהיל אותי אבל אני בכל זאת קופצת קצת במקומי כשהוא מוציא אותי ממחשבותי.
    ואת?, איך קוראים לך? הוא שואל ומגניב אלי חצי חיוך. הוא נראה צעיר ועדין יותר ככה.
    קוראים לי ליזה. אני אומרת.
    שם יפה, הוא מחייך שוב ותוך כדי כך מזיז את ידי ומניח עליה תחבושת. הוא עובד באופן שנראה כל כך מיומן ובטוח שאני מתחילה לתהות מה הוא עושה ביום יום ומאיפה למד לעבוד בדרך שנראית מקצועית כל כך. מאור יותר כנראה אמצא את עצמי מגחכת על כמות העניין שהשקעתי בגבר שאני בקושי מכירה אבל עכשיו אני מניחה לעצמי קצת סקרנות בריאה ואובססיבית.
    
    אנחנו יושבים שם, שני זרים, שזה בדיוק מה שאנחנו, במכונית עם דלת פתוחה, בגשם זלעפות ובשקט כמעט מוחלט אם לא מחשיבים את הרעש הנשימות והאנחות הקטנות שלנו. זה מוזר. דיי מצחיק אפילו. נשמע כמו התחלה של רומן רומנטי קצת נדוש ובכל זאת, אני מוצאת את זה נעים.
    הוא מביט בי, מתיאס. בוהה בי כשאני מתבוננת החוצה מהחלון. במבט אינטנסיבי שהמוח המטורף שלי, שכנראה נפגע מהנפילה יותר ממה שחשבתי מחשיב ככמעט אירוטי ורומנטי לחלוטין. לפחות עד שצלצול הטלפון שלי מקפיץ את שנינו.
    אני עונה כמעט מיד בלי לבדוק מי זה והקול של ירדן צועק עלי מהעבר השני. ליזה, את בדרך? כבר סיימת את המשמרת הארורה הזו? אנחנו מחכות לך היא מוסיפה שניה אחר כך, אני אפילו לא מספיקה לפתוח את הפה לענות לה וכבר מתחרשת בפעם השניה כי היא כנראה החליטה להצמיד את הטלפון לרמקול ואני שומעת את הבנות מזייפות שירי קריוקי במלוא הגרון.
    אני מרגישה את לחיי מתחממות ופונה להביט במתיאס בהתנצלות כשאני מבינה שגם הוא כנראה התחרש מהרעש בצד השני של המכשיר. סליחה, אני מסמנת בפנטומימה והוא צוחק. אני כבר מגיעה ירדן, חמש דקות. את יודעת איך זה האוטובוסים בשעה הזו אני שולפת את התירוץ האמין ביותר שאני חושבת שיכול לשמש אותי עכשיו אבל בכל זאת מרגישה קצת רע על זה שאני לא מתכוונת לספר לה את האמת. במיוחד לא עם כולן שם.
    אוקיי, אנחנו מחכות לך היא אומרת שוב ומנתקת.
    
    את רוצה שאלווה אותך? שואל מתיאס ובתזמון כמעט מושלם מידי הגשם חוזר. אני מתפתה לקלל בערך כל אלוהות שעולה בדעתי אבל מוותרת על הרעיון ומסתפקת באנחת יאוש.
    זה בסדר, אנחנו דיי קרובים אליה. חוץ מזה אני כמעט בטוחה שאין עוד שלוליות שאני יכולה לפספס על הכביש. אני אומרת במקום וצוחקת ומתיאס מרים לעברי גבה ספקנית בחיוך משועשע. אחר כך אני מודה לו שוב ויוצאת מהאוטו. פתאום נשמע רעש של דלת נפתחת ומתיאס כמו מתגשם מולי. הוא לא אומר כלום רק מושיט לי את המטריה. זה בסדר, הוא אומר כשהוא מזהה את ההיסוס שלי, באמת. הוא מניח אותה בידי, מסתובב, ונוסע משם.
    מותיר אותי לעמוד שם כמה רגעים נוספים ואז אני פותחת את המטריה, פולטת אנחה לעבר המקום בו עמד לפני רגע ואז מתקדמת משם לבית של ירדן.
    
    האמת, אני דיי מופתעת כשאני מגלה מאחורי הדלת את דין אחיה הגדול של ירדן כשהוא פותח לי אותה.
    אתה לא אמור להיות בצבא? שאלתי תוך כדי שאני תולה התיק והמטריה השאולה שלי על מתלה המעילים בכניסה.
    ברגילה, הוא נאנח. גם אני שמח לראות אותך אגב, הוא משחק אותה נעלב.
    שמחה לראות שבכל זאת לא איבדתה את הציניות שלך למרות הכל. אני צוחקת ומחבקת אותו.
    ליז?, זו את?, הגעת כבר? צועקת ירדן מהקומה למטה ואתה, היא מוסיפה לכיוון אחיה הגדול שעדיין מחבק אותי ולא נראה שהוא צפויי לעזוב בזמן הקרוב. אולי תפסיק להציק לכל בחורה יפה שאתה רואה?, אלוהים! היא מוסיפה ומסיימת לדלג את המדרגות, שתיים שתיים בכל פעם כי כמובן היא חסרת סבלנות בכל מה שדורש לחכות למשהו או מישהו. בכל אופן דין, תרחיק את הידיים שלך מליז שנינו יודעים שאתה לא יכול לשחק אותה כך כך תמים וזו חברה שלי שאתה מסתכל עליה. היא מקנטרת ומוציאה לו לשון כשהוא פולט אנחת ייאוש ארוכה.
    והחברה שלך היא ממש שה תמים, על מי את חושבת שאת עובדת ירדי?! חוץ מזה היא בן אדם בוגר, אם היא רוצה לצאת איתי או לא אלה החלטות שהיא יכולה לקחת לבד. הוא אומר ואני יודעת שאם לא אשנה את נושא השיחה הם יעברו לריב אפילו על השטות הכי קטנה.
    אני אמורה להבין מזה שכבר נפרדתה מליה?, כמה זמן עבר?!, חצי שנה? אני מוסיפה בצחוק אבל מיד אחר כך מבינה שכנראה עשיתי טעות שהזכרתי את השם שלה וקיבלתי את התגובה של ירדן שכמובן לא מאחרת להגיע.
    מה?, מי זו ליה? ירדן שואלת, ואיך אני לא יודעת עליה? אתה יודע מה, עזוב את זה, יש לי שאלה חשובה יותר. איך ליזה יודעת על זה?! היא מוסיפה, מדברת בקצב של בערך שמונת אלפים קילומטר לשעה ויורה שאלות בקצב מסחרר.
    היא ממשיכה להעביר בינינו מבטים לא מאמינים כאילו בגדנו בה איכשהו ובו בזמן עדיין מחכה שניתן לה תשובה שתניח את דעתה.
    תודה באמת, אומר דין. ואני חשבתי שאת יודעת לשמור סודות. תזכירי לי לא לגלות לך כלום בפעם הבאה באמת!, הוא ממשיך עם המשחק הכושל שלו להעמיד פנים שהוא עד כדי כך לא מרוצה מהעניין ולמרות שאני יודעת שהיה מעדיף לספר להן בעצמו הוא הופך את העניין למשהו ששנינו יודעים שלא היה דרמטי עבורו כמו שהציג את זה. פעם אחרונה שאני מבקש ממך עזרה במשהו כזה הוא מוסיף במרמור מזויף.
    "דיי, נו דין. אתה יודע שזה לא היה בכוונה אני משחקת את המשחק. שנינו יודעים שהיא הייתה מגלה במוקדם או במאוחר וחוץ מזה, אני בטוחה שזה לא יהייה כל כך נורא" אני אומרת, נושפת לו נשיקה וגוררת את ירדן בחזרה לכיוון המדרגות לפני שהוא יחליט שהוא באמת רוצה לנקום בנו, או בעצם בי על זה.
    
    "תראו מי החליטה להגיע!" קוראת רונה, מסיבה את תשומת ליבן של הבנות וכולן נוהרות לחבק אותי על אף העובדה שאני כנראה עדיין רטובה ומטפטפת.
    "על מה היו הצעקות למטה?" שואלת מיה. אחרי שהיא מנשקת אותי על הלחי לשלום.
    "אח שלי. הייתן מאמינות?" שואלת ירדן בתבוסה וצונחת בדרמטיות על המיטה שלה. אני מוצאת את עצמי חושבת על זה שהדרמטיות חייבת לעבור אצלם בתורשה עם המשפחה הזו כשירדן ממשיכה במונולוג שלה. "מסתבר שהחמור יוצא עם מישהי כבר כמעט חצי שנה וליזה ידעה ולא סיפרה לי כלום. את יודעת שאמא שלי כמעט מתחננת שזה יקרה כבר שנים היא מוסיפה לכיווני.
    חמור, חמור, אבל חתיך אומרת רונה שתמיד הייתה חסרת הטאקט הגדולה ביותר בנינו.
    אויי, אל תתחילי גם את! זה אחי שאנחנו מדברות עליו בבקשה. חוץ מזה הוא יוצא עם מישהי. הצבא עשה לו טוב מוסיפה מיה את חלקה לשיחה. מתעלמת בבירור מהטון הלא מרוצה של ירדן. את לא חושבת? היא פונה אליי.
    אני צריכה להיות הרבה יותר שיכורה ממה שאני עכשיו כדי להסכים לענות על איזושהי שאלה מהסוג הזה אני צוחקת, קורצת למיה ואחר כך מתרוממת לקחת בקבוק של קברנה סוביניון שרונה מושיטה לי. תתכבדי היא מוסיפה.
    
    אתן לא שפויות אני אומרת ולוגמת מהיין כשירדן מסיימת לספר לי על אחת הפאדיחות הכי גדולות שהן עשו היום בבית ספר.
    באמת חבל שלא ראית את זה בלייב מוסיפה מיה. הייתה לך שעה חופשית בעצם, לא?
    כן. לפעמים אני קצת מתחרטת שאני לא איתכן בכיתה אני אומרת ולוגמת את שארית היין שנותר בכוס. אתן לא שפויות אני חוזרת.
    אגב, מי הביאה את היין? אני שואלת אבל כצפויי, לא מקבלת תשובה.
    לא שפויות אבל ככה בדיוק את אוהבת אותנו משלימה רונה את המשפט שמעולם לא התחלתי וכולנו צוחקות.
    
    שעתיים של שיחה,קצת ריכולים ובקבוק יין אחד ריק מאוחר יותר ארבעתינו שרועות בפינות הישיבה בחדר כל אחת בשלב שונה של ערנות - בעצם יותר כמו שלבים שונים של עייפות וחוסר יכולת לקום.
    לשמחתי אני הכי פחות מושפעת מאלכוהול ואני באמת מתפתה לצחוק על חוסר העמידות של הבנות. הן לא שתו הרבה אבל ככל הנראה הן פשוט החליטו להזדהות עם האווירה הכללית שלנו. לרונה בניגוד אלי אין את אותו מזל או שהיא סתם ממש עייפה. לא ממש משנה מה הסיבה היא בכל זאת נתקלת במשקוף כשהיא מנסה להיכנס לחדר האמבטיה ונופלת אחורה למזלה, על אחת הכריות שזרקנו לשם מוקדם יותר באותו לילה. כשהיא מבינה שלא קיבלה מכה היא נקרעת מצחוק ונעמדת בחזרה. הפעם היא מצליחה לעבור את הדלת וחוסכת מאיתנו את העדויות לתאונות פוטנציאליות נוספות.
    מיה שוכבת על הבטן, נראית חצי רדומה על המיטה של ירדן ויש כמובן את ירדן עצמה, היא משתלשלת הפוך מהמיטה עם הראש לכיוון הרצפה ורגליים ישרות תוך כדי שהיא גוללת באינסטגרם וצוחקת לעצמה. אני שוקלת להגיד משהו על השיער שלה שכמעט מצחצח את רצפת העץ אבל אין לי באמת כוח לקום מהפוף השחור הגדול שנמצא בקצה השני של החדר, המכונה גם המקום שקרסתי לתוכו בעייפות אחרי שסיימנו סבב שלישי של קריוקי אז אני מוותרת. זה בהחלט המקום האהוב עלי בחדר שלה. כאן וליד החלון אבל זה פשוט בגלל שאני אוהבת חלונות באופן כללי ובפרט את הנוף שמשתקף מהם.
    
    כמה דקות אחר כך, עדיין שקט וכולנו מנמנמות לסירוגין. אני ממצמצת ורואה לנגד עיניי את הכחול כהה, כמעט שחור שהן עיניו של מתיאס. אני ממצמצת שוב ומביטה סביבי מרגישה קצת תלושה מהמציאות רק מעצם העובדה שאיכשהו באמת ציפיתי שהוא יופיע כאן. בחדר של ירדן. אני נאנחת באכזבה שמפתיעה אותי בעוצמתה כשאני מקבלת אותה.
    מיה? אני שואלת. מקווה מצד אחד שהיא ישנה כדי שלא אצטרך להתמודד עם השאלות של הבנות, רונה וירדן במיוחד ומצד שני קצת מקווה שתהייה תגובה.
    כן מותק?, את עדיין מפוכחת מידי נכון? היא שואלת. בעצם כמובן שאת היא עונה לעצמה בחצי צחוק. כלבה. היא נאנחת וחוזרת להישען אחורה על הקיר זה באמת לא הוגן, יש לך את כל הכישרונות הכי יעילים היא מוסיפה.
    מה את צריכה מותק?
    את מכירה את השכנים כאן, נכון? אני שואלת. מיה וירדן גרות יחסית קרוב אחת לשניה אז אני מניחה שיש להן לפחות כמה שכנים משותפים אבל בניגוד לירדן שעברה בשנה האחרונה מיה גרה כאן כבר כמה שנים.
    אנחנו גרים כאן כבר כמעט שלוש שנים אז, כן אני חושבת שאני מכירה את חלקם לפחות. קרה משהו?, מישהו התלונן על הרעש? היא שואלת ישר, מודאגת שמא אחד השכנים הטריד אותי בגלל הרעש שעשתה החגיגה הקטנה שלהן לפני שהגעתי.
    לא, לא. הכל בסדר. האמת שלא שמעו כלום מבחוץ.
    סתם תהיתי אם את מכירה אולי מישהו שנתקלתי בו במקרה מוקדם יותר. בחור, הוא נראה יחסית צעיר, עיניים כחולות כהות ושיער שחור בערך בגובה של אבא שלך, אולי קצת יותר גבוהה. אני מתארת לה אותו.
    קוראים לו מתיאס, נשמע לך מוכר?
    
    
    

    ---

    הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

    כותרת התגובה:
    תוכן התגובה:

    * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.