חשבתי הרבה על כמות ההתנצלויות שלי, אבל לא על כמות התודות שהייתי צריך להוציא החוצה מהלב מלא הגאווה שלי.
תודה לך על מי שאני היום, ועל כל מה שלמדתי בזכותך.
תודה על היכולת להגיב אליי בחמימות ובכנות בריאה למרות שנשכתי כמו כלב אחוז היסטריה.
תודה על הסבלנות, ועל חוסר הסבלנות כשהיה צורך גם אליו.
תודה על השיעורים והצלקות, גם על אלו שנגרמו בגללי.
תודה על מילים טובות שלא שמעתי מעולם עד שהכרתי אותך.
תודה על שניסית לראות אותי גם אם כל כך השתדלתי להסתיר באמת.
הייתי בטוח שאני אדם חסר תקנה, שהמשקל שנח עליי הוא מחלה חשוכת מרפא. המשקל עודנו קיים, והחוסן הנפשי נבנה בקצב איטי להפליא.
עין אחת שלי רואה רק את העבר, והעין השנייה רואה רק את העתיד. אני מקווה שבסוף אוכל להתקיים בהווה.
ואולי יום אחד כמו שאני זוכר אותך בחביבות, כך יהיה גם בצד שלך.
סבלתי. חטאתי. נמחלתי. הודיתי.
אני מקווה שהעתיד יאיר לשנינו פנים בכל מקום שנתהלך בעולם הקטן גדול שלנו.
אך כרגע אמשיך את נדודיי לבד. הלולאה נסגרה סופית.
תודה.
נחתם בחודש התשיעי בשנה ה25 למאה העשרים ואחת.
נכתב לפני שבוע וחצי
התעוררתי מבולבל, עם בחילה ובטן מתהפכת. כן זה האנגאובר.
לקח לי כמה שניות להבין שבכלל אמצע השבוע, מה אני עושה עם עצמי?
הכל היה בנוי כמו מגדל קלפים שהשקיעו בו שנה וחצי, וידיעה אחת באה ופשוט נשפה מעט אויר על המגדל והכל התמוטט.
היא שכבה עם מישהו. זה נכנס לי כמו אגרוף בבטן, אבל לא יכלתי להוציא ציוץ מהפה שלי, זה לא שהיא בבעלותי או משהו, היא חופשיה לעשות מה שישמח אותה, זה לא מה שאיחלתי לה? אולי אני פשוט אגואיסט?
אז עם בטן מתהפכת אני אבלה את שאר היום שלי בתחושה שאני כלום, רגשות מאוד אומללים צפים בתוכי, מחשבות על כך שאני אולי לא ראוי לאהבה, שאולי בחיים לא נאהבתי באמת, מחשבות שלא הייתי מאחל לאף אחד.
הכי גרוע זה שאין לי את מי להאשים, אבל משהו בטבע שלי פשוט נוטה להיות מגדל של אור לאנשים שרע להם, ובשניה שאני מסייע להם והם רוצים להתקדם קדימה אני שוב נשאר לבד. ואני האחרון שירצה להציג את האומללות שלו בצורה רומנטית כזאת.
זה כזה נורא להיות לבד? כל עוד האנשים שבחרתי סביבי מרגישים לי "שלי" אני מאוד מרוצה לבד, אבל לבד לבד? החושך הזה, השקט הזה, הוא מתחיל לנגוס בי עוד ועוד, באמת ובתמים חשבתי שכבר הנחתי את השלב הזה מאחוריי. אבל איכשיהו אני שוב שומע את הלחישה הזאת מעבר לכתף "אתה לבד".
למה זה אוכל אותי כל כך? האם אני באמת אוהב אנשים אחרים? או רק מוציא סיפוק מהחיבה שלהם כלפיי?
זה בסדר, אני חייב לשחרר את הכל, את כל הרגשות האלה, לתת לנהר לזרום.
כל מילה שיוצאת החוצה תצא ממני ולא תחזור, כל נשימה של ייאוש תעבור הלאה, מחר יהיה יום חדש, השמש בטוח תזרח שוב, אני יכול להתחיל מחדש שוב ושוב ושוב.
אני אתחיל בצעדים קטנים, קפה תהיה אופציה טובה, אם הבטן שלא לא תתהפך ממנו.... אולי אדחה את הקפה.
אני צריך להזיע את הרעל ממני, אז אני אצא לרוץ, אני אנקה את עצמי בקפידה, אני אכין אוכל בריא לצהריים.
אולי אני אבכה? אני כנראה לא אצליח, אני צריך למצוא דרך אחרת לתת לעצמי להתפרק.
אולי גם מדיטציה? אם המחשבות הרעילות שלי יצליחו להשתתק לכמה שניות בכלל.
ובינתיים זה בסדר, אני אבהה בתקרה, אני ארגיש כמו כלום עוד טיפה, זה לא כזה נורא להיות כלום, אף אחד לא מפריע לך. אתה פשוט צף שם.
כן.... רק עוד כמה דקות ואז נתעורר....
נכתב לפני שנה ו-3 חודשים
אין דבר שמגיע ללא תשלום, כאב מהיום שייך לנזקים מהעבר, נזקים באו כשדברים נלקחו שלא במקומם.
או שאולי סתם נכנסנו לתוך מערבולת של אנשים אחרים וקיבלנו על הכתפיים שלנו את הכאב שלהם, אבל זה מחיר שהרגשנו שבסדר לשלם כשרצינו מהם משהו.
כולם אוכלים אחד את השני, יש את הטורפים שיאכלו כמה שיתנו להם מכל אחד, הם לא מחשבנים יותר מידי על מה נשאר מהטרף שלהם.
יש את הנטרפים, שבעוונותיי נמניתי בינם לתקופה ארוכה מתוך תחושת "אהבה" כאילו לתת לאחרים לנגוס בך עוד ועוד מקנה אהבה לכולם. ואחרי שחילקת את כל האהבה מה כבר השארת לעצמך? ערימת עצמות יבשות והבטחות ריקות תוכן, אתה מוצא את עצמך כקבצן נע ממקום למקום ומתחנן שמישהו יתן מבשרו לכסות את מה שנשאר ממך. אבל אף אחד לא אוהב שלדים ערומים שמתהלכים בין בני אדם ומבקשים מהם חלק מבשרם נכון? זה פתטי? זה מגעיל? זה פשוט לא טבעי.
יש שיגידו שהם במערכת יחסית סימביוטית שהם טורפים ונטרפים בה יחד כזוג, כל אחד אוכל ממשנהו וכך הם מחזיקים את עצמם שלמים, אבל האם מצב אידיאלי שכזה באמת יכול להתקיים? האם בסוף אחד מהשניים לא ינגס ביס גדול יותר כשהוא יצטרך? האם זה לא יכול להפוך להרגל מגונה? ראיתי מספיק שלדים שנשארו עם מעט בשר על העצמות בגלל המסירות למערכת הסימביוטית הזאת.
ומי עוד נשאר לנו? טוב נשאר המון, אבל לא אטרח למנות את כולם מהסיבה הפשוטה שאין לי חשק לכתוב ספר זיכרונות על שלדים שאוכלים בשר אחד מהשני בשביל להמשיך להחזיק את צורת החיים שלהם, אולי איזה סטודנט קולנוע צעיר עם סיגריה בפה יואיל בטובו לקחת את העבודה על עצמו, אני כאן ואני כותב.
ואיפה אני היום בתוך כל המערכת הזאת? לא אהיה יהיר מידי בשביל לטעון שאני מעל זה, לא ארצה לחשוב שאני טרף, והטורפים? אני נדהם מהכוח שלהם אבל להיות חזק משמעותו לא לשים לב לחלש, ואני כבר הבנתי במסע שלי שלא אוכל לראות מישהו חלש ולא לחלוק איתו את לחמי.
אני מניח שאני טורף מזן אחר, אחד שמושיט את הזרוע שלו אל פיו וקורע בשר מעצמו, מעכל את עצמו שוב ושוב. גם זה הרגל מגונה. אך כדי לשבור אותו עליי לחזור אל הטבע עם לב נקי, עד שלא אנגוס ואעכל עוד ועוד מעצמי עד שאגיע ללב ואעכל אותו לחלוטין לא אוכל לגדל אחד חדש. ואחד חדש זה משהו שאני זקוק לו בהחלט.
האם אני חזק? או חלש? או בכלל מחוץ למשוואה?
אני לא רוצה להתנצל על העבר, אני לא רוצה להזיק לעתיד. אני כאן, ואני חושב שאשב עם חיוך בזמן שאני קורע שוב ושוב בבשר החי מול כולם עד שאעכל את כולי, שיחזו בי, אבחר להיות יצירה פוסט מודרנית של האדם האבוד החדש.
כל מה שנותר לקוות שאחרי שאסיים לעכל את עצמי משהו חדש יוולד, ואז אני אקום ואלך למצוא לי פינה חדשה, אולי במקום בו אף אחד לא נוגס בבשרו של אף אחד. מקום שקט ורחוק, ואולי אמצא שם אנשים כמוני, עוד אנשים שעיכלו את עצמם עד ללידה מחודשת, ושם כולנו נוכל לחיות באיזון.
אבל עד אז אני כאן. מזמין אתכם לחזות בי.
נכתב לפני שנה ו-8 חודשים
לאחרונה אני מרגיש חסום, אני מאוד מרוצה מלהיות לבד.
להיות לבד ומרוצה זה נהדר, אבל לא מהסיבות הלא נכונות, אני צריך לסמוך יותר על אנשים אבל לבחון אותם יותר בקפידה.
אני יודע שאני מטפס למעלה כל יום ומתקדם בקצב נהדר, אני עוסק במלאכה שלא תיגמר אף פעם ואני מרוצה מהעניין.... מאוד מרוצה מהדרך הזאת שלא נגמרת.
בימים האחרונים הבנתי יותר מה זה אומר, כשעצמתי עיניים בזמן מדיטציה ונזכרתי בזיכרון ישן. הבנתי שאני אין סופי.
אין לי איך לתקן את הנזקים שגרמתי בעבר, ואם קשרים נקטעו זה בסדר. אני מרגיש כאילו זה בסדר לאהוב בצורה כנה כל כך הרבה אנשים שלא רוצים קשר אליי. אני לא כועס עליהם, אני לא רוצה למשוך אף אחד בחזרה בכוח, אני פשוט אוהב אותם מהמקום שבו אני נמצא ולא רוצה שום דבר בחזרה.
מאוד הייתי רוצה למצוא מישהו לשוחח איתו על הדרך שאני עובר שיבין אותי ואת הדרך, אבל בחרתי בדרך בודדה מסיבה כלשהי. אני חייב להתקדם לבד.
נכתב לפני שנה ו-10 חודשים
לאחרונה אני מהרהר הרבה במושג אהבה, כי זה ברור לי שרכושנות זה משהו שצריך להוציא מהמשוואה הזאת.
כשאנחנו בוחרים לתת לאדם אהבה כלשהי האם זאת באמת אהבה? או שאנחנו רק מייצרים אפליה לטובת האדם הזה בשביל להרגיש שאנחנו "אוהבים" אותו.
אני חושב שלאהוב באמת זה לקבל את מי שמולך ולתת לו יחס טוב בלי לנסות לתעדף אותו על מישהו או משהו אחר. פשוט לתת אהבה אמיתית בלי לדרוש משהו בחזרה, אם האדם הזה ירגיש טוב בקרבך כנראה שהוא יבחר להישאר וירצה להישאר, ולפעמים גם לא.
אבל כדי לאהוב באמת האם אני צריך להעניק לכולם יחס אוהב בלי שום אפליה? האם אני צריך להיות טוב לבריות רק בשביל למצוא אהבה אמיתית? אני לא חושב שרובנו יכולים בכלל להיות מושלמים רגשית ככה.
אני מבין שקודם כל אני צריך לאהוב את עצמי באמת ובתמים כדי שיהיה לי קל להוציא החוצה אהבה, אבל גם כשאני מרגיש שלם ואוהב כלפי עצמי לאחרונה אני פשוט מוצא את עצמי מתרחק מאנשים אחרים, נוח לי לתת להם אהבה עם גבולות מאוד ברורים אבל אני לא רוצה את הקרבה של אף אחד מהם, אולי אני אוהב את עצמי לאחרונה כל כך הרבה שאני פשוט לא רוצה שום רגש מאף אחד אחר. מספיק לי לתת מעצמי ולהתקדם קדימה.
אני יכול להרגיש לאחרונה מתי הרוח שלי קטנה ומכונסת בעצמה ומתי הרוח שלי גדולה, ואני מבחין בגורמים ומרגיש בשליטה על התחושות האלה, זה מסב לי הרבה גאווה. אבל אני חושב שאני דרך ארוכה מאוד מלהבין אהבה בין בני אדם, אני צריך לחקור את הנושא לעומק כדי לייצר עולם יפה סביבי.
נכתב לפני שנה ו-11 חודשים
אני חושב שהגעתי לצומת דרכים.
העולם הפנימי והחיצוני שלי ממשיכים להילחם אחד בשני ואני לא יודע איך אבחר לעשות את הצעד הבא שלי.
בשנייה שקשר בין אנשים נוצר אי אפשר להעלים אותו, אפשר לנתק אותו ולהתקדם קדימה אבל הוא לא יכול להיעלם. ואני מרגיש כאילו אני צריך להוכיח לעצמי שאני יכול לנתק את הכל ולנוע קדימה.
אני מנסה לעקוב אחרי הדרכים שבחרתי לי, אבל לאחרונה אני מתחיל לאבד אמונה. אדם בלי אמונה יכול להרגיש מאוד אבוד אבל אני די מרוצה מהמצב.
אני לא עומד לפחד להיות לבד יותר, אני לא עומד לפחד להיות חסר אמונה. יש יותר מדרך אחת וכולן יובילו אותי לאן שאני מתכנן להגיע.
אני מקבל את הכל כמו שהוא ושלם עם הזרימה, אני מקווה שאגיע למקום יפה יותר, אם לא אני אצור אותו בידיים שלי.
נכתב לפני שנה ו-11 חודשים
