חשבתי הרבה על כמות ההתנצלויות שלי, אבל לא על כמות התודות שהייתי צריך להוציא החוצה מהלב מלא הגאווה שלי.
תודה לך על מי שאני היום, ועל כל מה שלמדתי בזכותך.
תודה על היכולת להגיב אליי בחמימות ובכנות בריאה למרות שנשכתי כמו כלב אחוז היסטריה.
תודה על הסבלנות, ועל חוסר הסבלנות כשהיה צורך גם אליו.
תודה על השיעורים והצלקות, גם על אלו שנגרמו בגללי.
תודה על מילים טובות שלא שמעתי מעולם עד שהכרתי אותך.
תודה על שניסית לראות אותי גם אם כל כך השתדלתי להסתיר באמת.
הייתי בטוח שאני אדם חסר תקנה, שהמשקל שנח עליי הוא מחלה חשוכת מרפא. המשקל עודנו קיים, והחוסן הנפשי נבנה בקצב איטי להפליא.
עין אחת שלי רואה רק את העבר, והעין השנייה רואה רק את העתיד. אני מקווה שבסוף אוכל להתקיים בהווה.
ואולי יום אחד כמו שאני זוכר אותך בחביבות, כך יהיה גם בצד שלך.
סבלתי. חטאתי. נמחלתי. הודיתי.
אני מקווה שהעתיד יאיר לשנינו פנים בכל מקום שנתהלך בעולם הקטן גדול שלנו.
אך כרגע אמשיך את נדודיי לבד. הלולאה נסגרה סופית.
תודה.
נחתם בחודש התשיעי בשנה ה25 למאה העשרים ואחת.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
