זהו החג הכי מוזר, בכל קנה מידה
אז בואו נעדכן קצת את ההגדה:
השנה זה יהיה בערך כך,
נזכור את זה ולא נשכח.
בלי שולחן ערוך ובלי אליהו (הוא בבידוד)
ארבעה בנים (כן, אבל כל אחד לחוד)
רבותינו מסובין בבני ברק (ברור, הם בהסגר)
ושאלה חשובה שנשאל כל אחד: מי יודע מתי זה יגמר?
ארבע כוסות (צריך לגמור את כל מה שאגרנו)
ועשר מכות (ומכה בצורת וירוס, כבר אמרנו?)
השנה בעזרת טכנולוגיה חדשה "נזמזם" הגדה עתיקה
ובשנה הבאה – "אם ירצה" לא תהיה עוד הדבקה.
השנה עבדי, (עבדים אנו לוירוס משתולל)
לשנה הבאה בני חורין. (חופשים לטייל ברחבי ישראל)
לבסוף בקשה קטנה מהוירוס שהשתלט על חיינו:
הי אתה שם – *די דיינו*!
נכתב לפני 5 שנים ו-6 חודשים
האיש נכנס לחדר העבודה כשבידו האחת צרור המפתחות ובשנייה חבילה קטנה עטופה בנייר חום אטום. הוא עצר ליד כל אחד מהחלונות וסגר את הווילון, ובו בזמן הציץ החוצה ובדק אם יש שם מישהו. הרגל ישן.
העביר מבט סביבו. קרן אור אחת שחמקה מבעד לשולי הווילון האירה פירורי אבק, והוא ניגש, הסיט את הווילון לכאן ולכאן עד שנחה דעתו.
הוא ניגש לשולחן, הדליק את המנורה שניצבה שם, ופנה אל הארון הגדול שבפינת החדר.
שוב זרק מבט לכיוון החלון, ואחר מישש ביד אחת את צרור המפתחות, בחר במפתח המתאים ופתח את דלת הארון.
טביעת אצבע וקוד בן שלוש ספרות היו כל שנדרש. קליק אחד של בריח השתחרר, ודלתה הכבדה של הכספת החבויה בארון נפתחה בחריקה.
בלי לפתוח את החבילה הניח אותה בכספת, נעל ופתח את הווילונות.
עכשיו היה פנוי לשגרת יומו.
כשהיה בדרכו אל המטבח בקע מתיק העבודה שלו, שהיה מונח על כיסא האוכל, צלצול טלפון. עד שהגיע לתיק, הצלצול כבר נדם.
האיש הוציא את מכשיר הטלפון מהתיק והניח אותו על השולחן.
הוא מילא מים בקומקום והחזיר אותו לתושבתו. בעודו מחכה למים שירתחו פרס שלוש פרוסות של לחם, שתיים הניח בהדרת כבוד על קרש החיתוך ואת השלישית הרחיק.
זרק מבט אל הטלפון הדומם ובתנועות אוטומטיות הכין את הכריך: ליטף בחמאה את אחת הפרוסות וכיוון בדייקנות פרוסת גבינה צהובה למרכז. הוציא מן המקרר שלושה זיתים ושלוש עגבניות שרי. גלען את הזיתים, חצה את העגבניות והניח הכול בשלש שורות מסודרות על הגבינה. את פרוסת הלחם השנייה הניח כגג מעל זו המקושטת, כדי שתסתיר את תכולת הכריך.
'העולם מורכב מסודות קטנים', חשב.
פתח מגירה ושלף שלושה ניירות, ואז נעור שוב הטלפון לחיים.
מעברו השני של הקו הסוכן התלהב: "בדיוק מה שחיפשת... במצב מעולה...הזדמנות נדירה..."
הוא הקשיב ואז שאל:"איפה ומתי?", קולו האדיש הסתיר את התלהבותו, ורשם את הפרטים
על אחד מגיליונות נייר העטיפה.
הוא הניח בכיס החליפה את הנייר החשוב, ואת השניים האחרים הרחיק.
סגר את המגירה ופתח אותה שוב, שלף עוד שלושה ניירות ועטף את הכריך. אחר כך טרק את המגירה, פתח מגירה אחרת והוציא גומייה משרדית קטנה. ליפף את הגומייה סביב הכריך וחשב: "שקית ניילון. ממלכתי תמורת שקית ניילון", וטמן בזהירות את הכריך ואת הטלפון בתוך התיק.
המים רתחו. הוא הכין לעצמו כוס קפה, ישב ליד שולחן המטבח ולגם מן הקפה במהירות. לאחר מכן קם, הניח את הכוס במדיח הכלים, ואת הפרוסה השלישית, הניירות וחרצני הזיתים בפח, יישר את עניבתו, אסף את התיק ויצא מן הבית.
כשהגיע לעבודה פתח את דלת המשרד והדליק אור-מזגן-מחשב והציב את התיק במקומו הקבוע על הכיסא.
הוא ניסה לשקוע בעבודתו, אבל דעתו הוסחה ומבטו נדד שוב ושוב לשעון שבפינת מסך המחשב.
בדיוק חמש שעות אחר כך קם ממקומו, התמתח ונעץ את שיניו בכריך.
הוא ניסה לחזור לעבודתו אך לבסוף התייאש. הרים את התיק, השיב לתוכו את הגומיה שעטפה את הכריך, וידא שכל כלי הכתיבה מונחים בשורה בקצה המגירה, וכיבה מחשב-מזגן-אור. הוא יצא מן החדר וסגר אחריו את הדלת.
כשיצא מן הבנין אל המדרכה ההומה ושטופת השמש נרתע מעט ומצמץ בעיניו, אך הוא
התרכז בפתק שבידו, והתעלם מהאנשים שצעדו על המדרכה.
'חייב להשיג...להזדרז... מישהו יגיע לפני...להספיק...אולי...' מחשבותיו המבולבלות, נעו בין תקווה לאכזבה.
לבסוף החזיר לעצמו את שלוות הנפש בנשימה עמוקה, תוך מלמול: "להשלמת הסידרה, להשלמת הסידרה, להשלמת הסידרה".
הוא פסע במהירות עד שהגיע לתחנת הרכבת הקלה. חיפש במפה הגדולה שעל הקיר את הכתובת המבוקשת, ובעודו תוהה כיצד חיו בתל-אביב לפני עשר שנים, לפני הרכבת, עצר הקרון לידו ודלתותיו נפתחו באיוושה קלה. הוא עלה לרכבת ברגל ימין. ביד אחת נצמד לתיקו ובשנייה נאחז בעמוד שבאמצע הקרון. שלוש תחנות לאחר מכן ירד מן הרכבת.
הוא המשיך ללכת במהירות עד שהגיע לכתובת הנכונה, הציץ בשמות הדיירים שעל הצג המהבהב שבכניסת הבית וכשמצא את מבוקשו עלה במעלית לקומה השלישית, ושב וירד קומה אחת במדרגות.
הדלת הייתה פתוחה והוא נכנס.
"הקדמת", אמרה האישה שמאחורי השולחן. "תן לי כמה דקות לסיים ואתפנה אליך", הוסיפה.
בתנועת ראש הפנתה אותו אל הכיסאות שבפינת החדר.
הוא הנהן והתיישב. על השולחן הנמוך שלפניו היו מפוזרים עיתונים ומגזינים. אלה לא עניינו אותו, אך תוך שנייה צדה עינו את שחיפש – הקטלוג.
הוא דפדף בו לאיטו, מציין לעצמו: "זאת הראשונה, ואת זאת השגתי ממש במקרה, וזו – במזל. זו כבר עלתה לי המון, חבל שצריך לסגור את כולן בכספת".
האשה קטעה את מחשבותיו: "מה שיש לי היום זה 'שופרסל' שנת ייצור 2016".
שנת 2016 הייתה לפני חוק-השקיות-הראשון, ולכן השקיות משנה זו לא היו נדירות, תהה לעצמו ואז שאל: " שופרסל 2016? הסידרה עם הטעות בהדפסה?"
והיא ענתה:"כן, נדיר ביותר, כמעט לא נשארו".
היא קמה ממקומה והלכה אל כוורת המגירות הגדולה שכיסתה את הקיר שמולה. פתחה מגירה אחת, הביטה בתוכנה, סגרה ופתחה מגירה אחרת ושלפה ממנה שקית ניילון, כזאת ששימשה לפני חוק-השקיות-הראשון לאריזת מצרכים ברשתות השיווק.
הוא התרומם ממקומו. אמנם ידע שהתלהבותו תקפיץ את המחיר, אך לא היה יכול לעצור את עצמו.
השקית הייתה חדשה. קצוותיה סגורים. מעולם לא הייתה בשימוש.
שגיאת הדפוס הצחיקה אותו: "שומרסל". "אכן, שומר-סל" חשב. "אני שומר הסלים".
האשה ראתה את הבעת פניו ואמרה כבדרך אגב: "יש לי עוד משהו שאולי יעניין אותך. 'שיווק השקמה' שנת ייצור 2022".
2022 ? שנת-השקיות-האחרונה. בשנה זו נכנס לתוקפו חוק-השקיות-השני שאסר את השימוש בשקיות ניילון בכלל.
החוק השני הוא שהפך אנשים כמותו לאספנים.
הוא ידע שישנן שקיות משנה זו, כאלה שהיו במחסנים כשהחוק נכנס לתוקף, אבל אלו היו נדירות ביותר. מעולם לא חשב שיראה אחת כזאת.
האשה בחנה אותו שוב ונקבה במחיר.
'יקר', חשב, 'יקר מדי' ובכל זאת שאל: "אפשר לראות? יש חתימת מומחה לוודא שהיא לא מזויפת?"
היא הושיטה לו תעודת-מומחה חתומה המאשרת את אמיתות פריט האספנות, והוסיפה מיד: "במחיר הזה תקבל סדרה רציפה של שלוש שקיות, וורודות, עדיין מחוברות זו לזו".
מיד שלף את ארנקו.
מאושר ונרגש היה. לא זכר את דרכו הביתה, רק זכר שחיבק את תיק-האוצרות חזק בין זרועותיו.
הוא גם לא שם לב ששכח לדלג על המדרגה הראשונה ובלי משים הגיע לפתח ביתו בארבעה צעדים במקום בשלושה.
נכנס מיד לחדר העבודה, לא הירפה מהתיק עד שאטם את כל חלונות החדר בעזרת הווילונות, ולא נרגע עד שפרס את השקיות החדשות על השולחן והתבונן בהן, מעביר עליהן ברוך את אצבעותיו.
האיש סגר את דלת הכספת בפעם האחרונה, התרווח בכיסא שבחדר העבודה וכיבה את מנורת השולחן. לפני שנרדם חלפה מחשבה במוחו: "כמה צבעים שונים יש לגומיות משרדיות?"
נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים
הוא היה גבוה מבני כיתתו וכפות רגליו גדולות כשל מבוגר.
את כל ילדותו העביר בנסיון להעלם. ניסה להסתיר את הנמשים שמילאו את פניו, והיה מתכווץ במקומו כאשר הופנו אליו מבטי הילדים או מבטי המורים.
את כפות רגליו הגדולות הסתיר מתחת לשולחן ולא היה זז ממקומו אפילו בהפסקות.
***
הוא נכנס אל החדר. איש גבוה, עדיין גבוה מכל האנשים סביבו.
כיוון את כפות רגליו אל תוך נעליו הגדולות מאד ורכס את שרוכיהן במשיכה.
הוא התישב על כסאו, הביט במראה שלפניו, ראה את הדמעה היורדת על לחיו, וקרץ לדמותו.
שוב התבונן במראה. בתוך דמותו המשתקפת נצנצו עיניו בזיק שיש בו התרסה על העולם.
הוא תיקן בטפיחות קלות את האיפור שעל פניו, הרכיב על אפו את אף הליצן האדום, חייך חיוך רחב שֶׁרק הגביר את ההבעה העצובה המצויירת על פניו ויצא אל הקהל שלו, באוהל הקרקס.
נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים
מיד כששמעה את הצלצול בדלת ידעה שהחג הזה יהיה כמו כל החגים. לרגע קטן אחד התעלמה והמשיכה ללוש את תערובת הבשר שבקערה בתנועות מעשיות והחלטיות. אחר כך נאנחה, לקחה את מגבת המטבח שעל השיש, נגבה ידיה בקפדנות, ופנתה, המגבת בידיה, לפתוח את הדלת.
חמש שנים עברו מאז השתחרר בנה מבית הסוהר. חמש שנים בהן לא בא הביתה. כשהיה בכלא היתה נוסעת בכל שבוע לבקר. כך לפחות היתה יכולה לראות אותו, לנסות ולהבין משהו על שלומו. 'איך הוא היום? חיוור קצת?, השמין קצת? חייך קצת?' נחמות קטנות.
אף פעם לא הבינה אותו ואת כעסו הגדול על העולם. בן-זקונים, מפונק, ילד חייכן של אמא. ובכל זאת הנה הוא - נפלט מכל מסגרת, אלים, מכור, זועם.. לפחות עכשיו הוא מנסה, אם להאמין לשוטר שבא לביתה.
-"הוא נגמל, גברת כהן. באמת משתדל ומנסה" אמר השוטר. "הוא חייב להסתתר עכשיו, עד שיעיד במשפט. עד שהבוס הגדול יכנס לכלא. אחר כך- הוא צעיר, כל החיים לפניו."
היא הבינה. ובליבה התערבלו כל צבעי הגעגוע והפחד והתקוה.
חמש שנים, ובכל חג היה הצלצול בדלת מקפיא אותה. אולי הפעם.
שלחה ידה ופתחה את הדלת. סלסלת הממתקים עמדה שם. כמו בכל חג. סלסלה גדולה, מלאה כל טוב. בלי כרטיס ובלי ברכה. ושוב תהתה למה התכוון. טלפון קטן היה מספיק לה. תמונה אחת שלו, צליל קולו, מגע ידו, היו ממתיקים את ליבה יותר מערמת הממתקים הזאת.
נאנחה שוב, ולחשה את שמו מתוך ליבה. הניפה את מגבת המטבח אל כתפה, סרקה במבטה את חדר המדרגות הריק, והרימה את הסלסלה בתנועת חיבוק.
היא נכנסה הביתה והניחה את משאה על השולחן במטבח, ליד קערת הבשר. שלחה ידיה אל הקערה והמשיכה ללוש במרץ. אחר כך כידררה באצבעות מיומנות וזריזות כדורי קציצות והטיחה אותן אחת אחת לתוך הסיר הרותח, מבטה נעוץ בסרט האדום שעטף את הממתקים ומוחהּ ריק מכל מחשבה.
הצלצול הנוסף בדלת הפתיע אותה. שוב נגבה ידיה בקפדנות, גוררת רגליה, יצאה מן המטבח.
על המפתן עמד בנה. ג'ינס וכובע מצחיה. ידיו תקועות עמוק בכיסי המכנסיים. גבו כפוף, כאילו משקל כבד על כתפיו והוא מראה מובס, עיף.
שאלה : "נגמר?" ענה בפסקנות "נגמר". ואחר כך חיבק אותה חזק ולחש באוזנה בשקט: "נגמר."
הם נכנסו למטבח. ללא מילים התישב והביט בה מגלגלת כדורי בשר בעדינות אל תוך הסיר.
הוא שלח ידו אל הסרט האדום, וחייך: "שוקולד?" היא נענתה בחיוך.
הדבר האחרון שעבר במוחה כשהפיצוץ החריד את הבית היה "נגמר?".
נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים
"תכתבי סיפור", רחשה הארץ מתחתי.
"לא עכשיו" רגלי שקעה בעקשנות אל תוך בוץ טובעני והשאירה שם את סימנה, תַחום וכהה.
"תכתבי", סגרו עלי השמים, כבדים ואפורים.
"איני פנויה עכשיו לסיפורים" חיפשתי פתח מילוט. "אולי מחר".
הרוח הסתחררה סביבי, מנסה לעצור את הילוכי ולאזוק אותי אליה ובו בזמן נושפת באזני כנחש: "הכל פתוח, תכתבי כאילו אין מחר".
"תכתבי כבר", צווח האור ופֶרֶץ ברק סנוור את נשמתי וברח, משאיר אותי באמצע התוהו, בחושך, ליד התהום.
הפנתי ראשי לקצה האופק השחור. ירח קטן היה תלוי רחוק אי-שם. החרמש הלבן הונף מעלי, מתנשא, מנוכר, וקר. בשתיקתו מוכיח אותי על הדממה שבתוכי.
"תכתבי עלינו" נצנצו הכוכבים.
"עליכם?" תהיתי "מה כבר אפשר לכתוב עליכם?"
בעלבונם הסירו הכוכבים את אורם הרך ממני. הם נחבאו בתוך שמיכת עננים, מסתתרים בצמר ולא נראו עוד.
רעם התגלגל מקצה העולם עד קצהו, קולו הזועף החריש את אזני ואיבֶּן את ליבי.
מים רבים, ואני כמרחפת מעליהם. העברתי ידי במסלולים שחרצו המים על פני ועל גופי וניסיתי לקרא את שביליהם. קוים ונקודות של ברייל, שאצבעותי הנוקשות לא הצליחו להחבר לרצף.
"עלינו" זעקו טיפות המים וגרגרי האדמה.
"עלינו ועליך" הצטרפה בנהמה הרוח וסיחררה פרורי כוכבים סביבי
"עלי ועליכם" ענה הקול הבוקע ממני, קטוע ומקרטע.
לגמתי אויר הכנסתי אותו אל תוכי ועצרתי נשימתי, מופתעת לגלות בו צבעים, ריחות, ניגונים, טעמים ומרקמים, והייתי כמי שטעם פרי אסור, מתענגת לרוויה על העסיס הנוטף, מנסָה לחבר עולם לתמונה אחת חדה וברורה ובו בזמן להפריד הכל לחלקיקים הראשוניים ביותר.
וכתבתי, ובראתי את השמים ואת הארץ.
נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים
הכביש רחב, ובשעת בוקר מוקדמת זאת ריק מתנועה ומרעש. השקט מטעה כמו שקט שלפני שיטפון של אחד מוואדיות המדבר. הנה עוד מעט יגיע הזרם – רועש, סוחף ומעלה אדי בנזין וריח אגזוזים.
בתים נטועים משני צידי הכביש. במבט העובר במהירות לאורך שורת הבתים נדמה שהטורים אחידים וזהים - כמו תאומים. במבט בוחן יותר נראה יחודו של כל בית – הנה פה מעוטרת הכניסה בפרחים צהובים, ובבית הסמוך עץ פורח, שם תריסים כחולים, ובאחר שקיות זבל מוקפות ענן זבובים.
בפינת הרחוב תחנת אוטובוס- כמו על ראש תורן נישא שלט חברת האוטובוסים מעל לסככת הפלסטיק- כאילו מכריז על ריבונות התחנה:"אני אינני חלק מהרחוב הזה. אני שגרירות זרה של מדינה אחרת. הנה דגלי מתנוסס". בצד התחנה מודבקת כרזת פרסומת ממנה מסתכלים אל הרחוב פרצוף מחייך וכלבלב. מחיצה מכוסה גרפיטי באדום כחול וצהוב מפרידה בין התחנה לרחוב. בתוך התחנה -ספסל שפס אחד ממושבו נעקר ממנו ופס אחר סדוק ושרוט. על גג פלסטיק שפעם היה שקוף ערמת עלי שלכת מן העץ הסמוך, וחתול.
השמש מטפסת בשמיים, ובמרווחי זמן קצובים, כמו שעון קוקייה גדול, עוצר אוטובוס בתחנה, חורק, גונח, פוער דלתותיו, פורק את מטענו האנושי וממשיך בדרכו.
האנשים היורדים מן האוטובוס מזדרזים פונים אל מעבר לפינת הרחוב, אל השוק, ונבלעים בו.
ופתאום כאילו עצר הרחוב את נשימתו- אישה יורדת מן האוטובוס.
היא עוצרת על המדרכה. לא ממהרת. מסתכלת סביבה כבוחנת את המקום. משהו בה מושך תשומת לב ולא ברור בדיוק מה. האישה איננה צעירה ואיננה יפה. היא גם איננה זקנה ואיננה מכוערת. ממוצעת, במקום אחר או בזמן אחר הייתה חלק מן הנוף. יורדת במדרגות האוטובוס, עגלת הקניות אחוזה בידה. היא עומדת על המדרכה ליד התחנה, נושמת נשימה עמוקה, מעבירה מבט ארוך סביבה, כאילו קולטת אל תוכה את הרחוב והתחנה.
האישה צועדת כמה צעדים מדודים, עוברת את פינת הרחוב, וכמו עברה קו גבול נסתר, היא נכנסת אל השוק.
דוכני פירות צבעוניים מימינה ומשמאלה והיא בתווך ביניהם בשמלתה הכחולה וכובע רחב שוליים,. מתנהלת לאיטה כבתוך ביתה.
חיים הקירח חולש על ממלכת המלפפונים הקטנה שלו מאחורי הדוכן, על גבי ארגז הפוך.
לפתע הוא מבחין באישה וצועק לעבר שכנו בדוכן התפוחים: "הנה היא כבר פה"
שמעון-תפוחים מציץ לכוון ומתחייך וצועק בחזרה: "סימן שהיום יום שני והשעה 8..." ומייד שניהם פוצחים בשירה: "גיברת גיברת לאן את ממהרת"
האישה עוצרת ומסתכלת לעברם , חיוך רחב על פניה כאילו פגשה מכרים ותיקים: "ומה שלומכם הבוקר?" והם עונים כאיש אחד:"הכל טוב הכל זהב, ומה תרצי לקנות עכשיו?"
והיא: "שמעון- מה שלום הנכד החדש?"
"רק בן חודש ודומה לסבא" עונה שמעון.
- "דומה לסבא? גם השפם?" היא צוחקת.
שמעון-תפוחים לא נשאר חייב: "לא, את השפם הוא קיבל דווקא מהסבתא..."
- "אשתך?"
-"לא, הסבתא מהצד של כלתי".
תוך כדי צחוק ממלא שמעון שקית תפוחים – בוחר אותם אחד אחד יפים ואדומים,שוקל ומושיט את השקית לאישה. היא משלמת ושמה את השקית בעגלת הקניות שלה.
עכשיו היא פונה אל חיים הקרח- "מה איתך חיים? הרֶגֶל עוד מציקה?"
חיים עונה:"קצת, האישה מציקה יותר"
כל הסובבים צוחקים, מכירים את תלונותיו , ובינתיים שקית המלפפונים וכסף מחליפים ידיים.
האישה ממשיכה אל תוך השוק. אף אחד לא ממש מכיר אותה אך כולם יודעים מי היא. ובכל מקום שבו היא עוברת- היא מפזרת שמחה ומשאירה אחריה שובל של חיוכים.
בדרכה החוצה מן השוק היא גוררת את עגלת הקניות המלאה אחריה. ועדיין צעדה קליל, פסיעותיה מרחפות וקולה באוויר מלווה בנפנוף של ידה: "להתראות חברים, עד הפעם הבאה".
"מחר יום חדש" אומר חיים הקירח.
"כן " עונה לו שמעון-תפוחים " מחר יבוא ההוא עם החליפה והמקל ויחפש מריבה" .
נכתב לפני 6 שנים ו-2 חודשים
"מרק עוף", היא אמרה. "תביאי לי מרק עוף"
הרחקתי את הטלפון מאזני, בהיתי בו וניתקתי.
המשכתי לצעוד במסלול ההליכה הקבוע שלי, עד שהגעתי הביתה.
בתנועות אוטומטיות שלפתי מפתח, נעצתי אותו בחור המנעול, סובבתי ונכנסתי. התישבתי על הכסא במטבח ופרצתי בבכי.
הבוקר נסעתי כהרגלי לבקר אותה. יותר טוב בבוקר. לפעמים היא יותר צלולה בבוקר. אחר-הצהרים היא תמיד אי-שם, לא מחוברת.
כשנכנסתי בשערי המוסד המטופח והירוק הרגשתי את הצביטה בלב. צביטה שהתרגלתי אליה והיא חלק ממני.
המטפלת הוליכה אותה בצעדים קטנים אל הגינה הירוקה וסימנה לה שאני כאן. חיוך גדול זרח על פניה.
"יופי" חשבתי "היא צלולה הבוקר".
ישבנו שתינו ליד השולחן בצל העצים, והמטפלת פנתה לעיסוקיה.
פתחתי את התרמוס והקופסא שנשאתי איתי, וערכתי כלים על השולחן. "כמו שביקשת" אמרתי "מרק עוף" והוספתי: "עם איטריות".
אד עלה מצלחת המרק, וריח של בית.
"מה שלומך היום?" שאלתי
"היום טוב. אני רוצה הביתה."
"דיברנו על זה כבר. הרופאים עדיין לא מרשים. את צריכה להחלים עוד קצת." ומה יכולתי לאמר?
רציתי להגיד:"אמא'לה, איפה את?" אבל בכל פעם שאני קוראת לה 'אמא' היא צוחקת:"את מידי מבוגרת בשביל להיות הבת שלי". היא משוכנעת שאני אחותה. מזמן כבר ויתרתי.
היא הסתכלה אלי במבט חודר. רציתי לראות צלילות בעיניה אבל ידעתי שלא כך.
התחלתי לספר לה על היום שחלף. קצת עלינו וקצת חדשות מן העולם הגדול. כמו בכל ביקור.
היא הקשיבה. מידי פעם עברו עיניה אל העצים, הפרחים והאנשים האחרים שישבו בגינה, ונדרשתי לגעת בכתפה כדי שתחזור אלי מן המי-יודע-איפה לשם נדדה.
המרק החל להתקרר בינינו. ואז שאלה:"למה חיים לא בא? איפה חיים?"
ניסיתי להסיח את דעתה: "זוכרת, ביקשת מרק? כדאי שתאכלי עכשיו. חם. הכנתי בעצמי. מרק עוף, עם איטריות, מרק של בית". והיא התעקשה: "חיים, איפה חיים?" והפנתה כתף קרה אל אדי המרק.
שוב לא עניתי לשאלתה. במקום זה הרחבתי בדיבור על נכדיה. הוצאתי תמונות וסיפרתי סיפורים, וכיוון שהמבט השואל והמתחנן נשאר בעיניה, ניסיתי שוב להסב את תשומת ליבה אל הצלחת שלפניה: "הבאתי לך מרק עוף. הכנתי במיוחד. מרק עוף, עם איטריות, מרק של בית, עם לימון".
היא לא התרצתה, חוזרת ואומרת: "חיים, כל כך התגעגעתי לחיים".
ואני, בפעם המי-יודע-כמה צריכה לבשר לה שחיים, בנה, אחי הצעיר, נפטר כבר לפני חמש שנים.
ידעתי גם מה תהיה תגובתה. אני מכירה בעל פה את ההפתעה בעיניה ואת הכאב שבליבה. הכאב החד, הראשוני שמגיע משום מקום ועוקץ בפתאומיות כאשר מבשרים לך על מותו של אהוב ויקר.
השאלה הזאת שלה, ותשובתי, נעשו לנו טכס יומי. פעם ניסיתי ועניתי לה שחיים מאחר, שיבוא אחר כך. אבל היא לא הרפתה וכל כך התאכזבה ונסערה על שלא בא, עד שבעצת הרופא חזרתי לאמת.
חזרתי וסיפרתי לה את סיפור מותו של בנה, כמו בכל יום.
והיא חזרה ובכתה, כמו בכל יום.
והצביטה בתוך ליבי הלכה והתהדקה, כמו בכל יום.
לבסוף נרגעה, כמו בכל יום.
ישבתי עוד קצת לידה, והמרק הקר בינינו. ולבסוף קמתי, חיבקתי אותה חזק, נישקתי אותה ושאלתי: "חסר לך משהו? צריכה שאביא לך?" והיא: "שום דבר. יש לי הכל". ופניתי ללכת.
אחר הצהרים צלצל הטלפון. היא על הקו ובלי משפט פתיחה, כאילו לפני רגע יצאתי מעליה, היא אומרת: "תביאי מרק עוף. עם איטריות, מרק של בית, עם לימון. כזה כמו שחיים אוהב".
נכתב לפני 7 שנים ו-5 חודשים
יום השישי, ויכֻלו השמיים וכולו וכולו.
המשפחה מתכנסת לסעודה.
מחלפי-הערוצים נחים, ובסלון הפרטי שלי – הנכדים רבים על אבן-לגו אדומה, ואין בכלל סטטוס-קוו. זה אומר כולה שלי וזו אומרת כולה שלי.
יבבות עולות ויורדות ושני אבות נזעקים ומפרידים כוחות. עד הסיבוב הבא.
בכל זאת בני-דודים.
"מזרח-תיכון" זה כאן. יונת שלום? עוף בתנור ויאללה לשולחן.
שבת שלום.
נכתב לפני 7 שנים ו-5 חודשים
הסיפור התנכי ידוע לכל אחד בעיר.
רק בקיצור נספר ונזכיר:
אי אז בתנ"ך היו ברק וסיסרא.
והייתה מלחמה, והייתה שם דבורה.
נלחמו האויבים בשדה קרב אכזר
והסוף של כולם רע הוא ומר.
הקיינים היו ניטראליים – יעני מהאו"ם.
לא התערבו במלחמה ולא כלום.
אז סיסרא הרמטכ"ל אצלם הסתתר
כי הבין שצבאו הפסיד ולא ילחם יותר.
הוא עצר בביתה של יעל אשת חֶבר
בלי לדעת שהמקום יהיה לו לקבר.
הגברת, בהכנסת אורחים טיפוסית
הציעה לו לנוח וגם חלב בכוסית
ואחרי שנרדם- תפשה המקבת
ושמה לו יתד בראש.. ממש אישה אוהבת...
תרשו לי לספר סיפור קצת אחר.
ונראה אם אצליח את אוזניכם לסבר
כאן אוסיף משלי הבהרות ופרשנות,
ומי שזה לא מוצא חן בעיניו- שיתלונן ברבנות.
כל העניין התחיל ב "סביוני-קין" שבגליל
ישוב קטן נחמד וירוק והכול בו רגיל.
אצל משפחת קין – חֶבר נסע לסיבוב עסקים
אצל הפרטנרים הקבועים- בני עמלקים.
ויעל ,זוגתו שתחיה, בבית משועממת.
יושבת במרפסת, חולמת , חולמת.
היא כבר ראתה לפחות שלוש פעמים
את כל הסדרות שמוקרנות בכבלים.
עם כל החברות אתמול היא כבר נפגשה
ואת הארון פוצצה בבגדים חדשים שרכשה.
לנסוע לאחותה בעיר הסמוכה אי אפשר
כי החארות האלה –שוב נלחמים על גב ההר.
בעלה ה"יקר"- שוב נסע. אמר שלניו-יורק
בטח עם המאהבת הארמית, השמוק!.
נשאר לו שם, את ההזדמנות מנצל
לא טורח בכלל הביתה לצלצל.
משעמם.
יושבת לה יעלי במרפסת, סופרת ת'זבובים
ופתאום – מה אלה הצללים המתקרבים?
לא צללים, אלא רק איש אחד מנסה להתגנב
מחצר לחצר, נשען על הקירות, שלא ישימו לב.
הוא מתקרב. היא מתחילה להבחין בפרטים בודדים:
חתיך וגבוה, שלומפר,מלוכלך.אבל יושבים עליו טוב המדים
למרות שהמכנס קצת קרוע ובחולצה שני חורים
בעצם החולצה הפתוחה מדגישה את השרירים...
הוא מגיע עד אליה מעביר מבט,מסתכל לכל עבר
מתקרב למרפסת ולוחש:"בעלך בבית? איפה מר חֶבר?"
יעלי שלנו לא מתבלבלת,
סביב סביב היא מסתכלת
וכשברור לה שאין אף אחד, היא לוחשת חזרה:
"בעלי לא נמצא,תיכנס, כפרה!"
הוא נכנס אל הבית והיא בו נועצת עיניים
נועלת את הדלת על בריח או שניים.
הוא נראה קצת בשוק וממש לא רגוע
והיא: "אל תדאג, בעלי בחו"ל, לא יגיע גם בעוד שבוע".
הוא מסתכל סביב ואומר: "אולי אפשר לקבל קצת מים?"
והיא: "אני שמה קומקום נעשה קפה. חכה דקה שתיים"
היא רצה למטבח, ועד שהקומקום רותח
מכינה על מגש את "ערכת האורח":
עוגיות חמאה שאפתה רק אתמול,
ובורקס גבינה שקנתה, לא בזול.
סוכר, סוכרזית, וחלב בקנקן
שתי כוסות ,מהסט היפה,פורצלן...
מניחה המגש על שולחן הסלון,
יושבים ושותים. הוא – בוהה בוילון.
עריק מן הקרב – זה ברור ומובן לה
שפן או קצין – זה ממש לא אכפת לה.
היא מנסה בכל כוחה- מחייכת, קורצת ועושה עיניים
והוא - רק בודק את הקרע במכנסיים.
בראשה פתאום צצה מחשבה:
הדרך אל לב הגבר עוברת דרך הקיבה.
אז היא שואלת: רצית מים קודם? יש המון מים חמים,
תלך תתרחץ, תחליף בגדים.
ועד שתתארגן ותרגיש יותר בנוח.
אני אכין ארוחה, שישוב אליך הכוח.
בדיוק הפשרתי שניצלים ויש סלט דק-דק,
תרצה צ'יפסים? קולה דייאט? אולי מרק?
היא פונה למטבח והוא- קם להתקלח
הרי היא המארחת והוא רק אורח.
יעלי שלנו טבחית - מסטר-שפית אדירה
חותכת מערבבת ומטגנת,נושאת קולה בשירה.
רעש המים הזורמים הבוקע מן האמבט
מתערבב ברחש השניצלים המטוגנים במחבת.
ופתאום נהיה שם שקט. היא מטה אוזן ו..כלום. ואז
באוויר נשמע קול נחירה חזק ועז.
גבר החלומות נוחר עד שהבית רועד נורא.
תכף השכנים יתלוננו על הרעש במשטרה.
עכשיו יעלי מתעצבנת. מה זה נגריה?
מה קורה פה? זה לא אזור תעשיה!
ככה? אומרת האישה בזעם.
אני כבר אראה לו, חזיז ורעם!
היא חוזרת בעצבים וכעס למטבח
ומביאה פטיש של שניצלים שהיה שם מונח.
שמה לו אחד בראש: "תתעורר יא מנוול"
הוא קופץ מהמיטה והוא כל כך נבהל-
רץ אל החלון, נתקל בסל סריגה שעמד שם בדרך
וחוטף מסרגה אי שם מעל הברך...
וכמו בסרט מצויר הוא מתנדנד ונופל
ומסרגה נוספת בתחת מקבל.
וככה,עם מסרגות הנעוצות לו במקומות רגישים
הוא רץ מן הבית ואל הכבישים.
ושמזדנבים אחריו כל ילדי השכנים
הוא מת מבושה ונופל על הפנים.
כל אנשי המושב יוצאים לראות את המחזה
ותוהים: מי בכלל האיש הזה?
אז יעלי עונה ולכולם ומסבירה:
זה גיבור חייל?, הא, זה פשוט סיסי רע.
.
מוסר השכל של הסיפור – ישיר ומתבקש
בבואך אל האישה – אל תשחק באש.
היא טרחה בישלה והכינה – בהרבה עבודה
תאכל הכל, תחמיא, וגם תגיד תודה.
כי אין זעם מסוכן יותר בכל רחבי תבל
מזעמה של אישה שתבשילה לא התקבל.
נכתב לפני 7 שנים ו-5 חודשים
