שלי א.

שלי א.

בת 66 מקדימה




» דירגה 0 ספרים
» כתבה 0 ביקורות
» יש ברשותה 0 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני שלושה שבועות
» ביקרה לאחרונה בסימניה שלשום

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» ספרייה הציבורית תל-מונד

» רשימת הסופרים של שלי א.


מתוך הפורומים:
לפני שבועיים
» אי המטמון (עברית: ישראל פישמן) / רוברט לואיס סטיבנסון
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים


"מרק עוף", היא אמרה. "תביאי לי מרק עוף"
הרחקתי את הטלפון מאזני, בהיתי בו וניתקתי.
המשכתי לצעוד במסלול ההליכה הקבוע שלי, עד שהגעתי הביתה.
בתנועות אוטומטיות שלפתי מפתח, נעצתי אותו בחור המנעול, סובבתי ונכנסתי. התישבתי על הכסא במטבח ופרצתי בבכי.
הבוקר נסעתי כהרגלי לבקר אותה. יותר טוב בבוקר. לפעמים היא יותר צלולה בבוקר. אחר-הצהרים היא תמיד אי-שם, לא מחוברת.
כשנכנסתי בשערי המוסד המטופח והירוק הרגשתי את הצביטה בלב. צביטה שהתרגלתי אליה והיא חלק ממני.
המטפלת הוליכה אותה בצעדים קטנים אל הגינה הירוקה וסימנה לה שאני כאן. חיוך גדול זרח על פניה.
"יופי" חשבתי "היא צלולה הבוקר".
ישבנו שתינו ליד השולחן בצל העצים, והמטפלת פנתה לעיסוקיה.
פתחתי את התרמוס והקופסא שנשאתי איתי, וערכתי כלים על השולחן. "כמו שביקשת" אמרתי "מרק עוף" והוספתי: "עם איטריות".
אד עלה מצלחת המרק, וריח של בית.
"מה שלומך היום?" שאלתי
"היום טוב. אני רוצה הביתה."
"דיברנו על זה כבר. הרופאים עדיין לא מרשים. את צריכה להחלים עוד קצת." ומה יכולתי לאמר?
רציתי להגיד:"אמא'לה, איפה את?" אבל בכל פעם שאני קוראת לה 'אמא' היא צוחקת:"את מידי מבוגרת בשביל להיות הבת שלי". היא משוכנעת שאני אחותה. מזמן כבר ויתרתי.
היא הסתכלה אלי במבט חודר. רציתי לראות צלילות בעיניה אבל ידעתי שלא כך.
התחלתי לספר לה על היום שחלף. קצת עלינו וקצת חדשות מן העולם הגדול. כמו בכל ביקור.
היא הקשיבה. מידי פעם עברו עיניה אל העצים, הפרחים והאנשים האחרים שישבו בגינה, ונדרשתי לגעת בכתפה כדי שתחזור אלי מן המי-יודע-איפה לשם נדדה.

המרק החל להתקרר בינינו. ואז שאלה:"למה חיים לא בא? איפה חיים?"
ניסיתי להסיח את דעתה: "זוכרת, ביקשת מרק? כדאי שתאכלי עכשיו. חם. הכנתי בעצמי. מרק עוף, עם איטריות, מרק של בית". והיא התעקשה: "חיים, איפה חיים?" והפנתה כתף קרה אל אדי המרק.
שוב לא עניתי לשאלתה. במקום זה הרחבתי בדיבור על נכדיה. הוצאתי תמונות וסיפרתי סיפורים, וכיוון שהמבט השואל והמתחנן נשאר בעיניה, ניסיתי שוב להסב את תשומת ליבה אל הצלחת שלפניה: "הבאתי לך מרק עוף. הכנתי במיוחד. מרק עוף, עם איטריות, מרק של בית, עם לימון".
היא לא התרצתה, חוזרת ואומרת: "חיים, כל כך התגעגעתי לחיים".
ואני, בפעם המי-יודע-כמה צריכה לבשר לה שחיים, בנה, אחי הצעיר, נפטר כבר לפני חמש שנים.
ידעתי גם מה תהיה תגובתה. אני מכירה בעל פה את ההפתעה בעיניה ואת הכאב שבליבה. הכאב החד, הראשוני שמגיע משום מקום ועוקץ בפתאומיות כאשר מבשרים לך על מותו של אהוב ויקר.
השאלה הזאת שלה, ותשובתי, נעשו לנו טכס יומי. פעם ניסיתי ועניתי לה שחיים מאחר, שיבוא אחר כך. אבל היא לא הרפתה וכל כך התאכזבה ונסערה על שלא בא, עד שבעצת הרופא חזרתי לאמת.
חזרתי וסיפרתי לה את סיפור מותו של בנה, כמו בכל יום.
והיא חזרה ובכתה, כמו בכל יום.
והצביטה בתוך ליבי הלכה והתהדקה, כמו בכל יום.
לבסוף נרגעה, כמו בכל יום.
ישבתי עוד קצת לידה, והמרק הקר בינינו. ולבסוף קמתי, חיבקתי אותה חזק, נישקתי אותה ושאלתי: "חסר לך משהו? צריכה שאביא לך?" והיא: "שום דבר. יש לי הכל". ופניתי ללכת.
אחר הצהרים צלצל הטלפון. היא על הקו ובלי משפט פתיחה, כאילו לפני רגע יצאתי מעליה, היא אומרת: "תביאי מרק עוף. עם איטריות, מרק של בית, עם לימון. כזה כמו שחיים אוהב".



נכתב לפני 4 ימים
יום השישי, ויכֻלו השמיים וכולו וכולו.
המשפחה מתכנסת לסעודה.
מחלפי-הערוצים נחים, ובסלון הפרטי שלי – הנכדים רבים על אבן-לגו אדומה, ואין בכלל סטטוס-קוו. זה אומר כולה שלי וזו אומרת כולה שלי.
יבבות עולות ויורדות ושני אבות נזעקים ומפרידים כוחות. עד הסיבוב הבא.
בכל זאת בני-דודים.
"מזרח-תיכון" זה כאן. יונת שלום? עוף בתנור ויאללה לשולחן.
שבת שלום.
נכתב לפני שבוע
הסיפור התנכי ידוע לכל אחד בעיר.
רק בקיצור נספר ונזכיר:
אי אז בתנ"ך היו ברק וסיסרא.
והייתה מלחמה, והייתה שם דבורה.
נלחמו האויבים בשדה קרב אכזר
והסוף של כולם רע הוא ומר.
הקיינים היו ניטראליים – יעני מהאו"ם.
לא התערבו במלחמה ולא כלום.
אז סיסרא הרמטכ"ל אצלם הסתתר
כי הבין שצבאו הפסיד ולא ילחם יותר.
הוא עצר בביתה של יעל אשת חֶבר
בלי לדעת שהמקום יהיה לו לקבר.
הגברת, בהכנסת אורחים טיפוסית
הציעה לו לנוח וגם חלב בכוסית
ואחרי שנרדם- תפשה המקבת
ושמה לו יתד בראש.. ממש אישה אוהבת...

תרשו לי לספר סיפור קצת אחר.
ונראה אם אצליח את אוזניכם לסבר
כאן אוסיף משלי הבהרות ופרשנות,
ומי שזה לא מוצא חן בעיניו- שיתלונן ברבנות.

כל העניין התחיל ב "סביוני-קין" שבגליל
ישוב קטן נחמד וירוק והכול בו רגיל.
אצל משפחת קין – חֶבר נסע לסיבוב עסקים
אצל הפרטנרים הקבועים- בני עמלקים.
ויעל ,זוגתו שתחיה, בבית משועממת.
יושבת במרפסת, חולמת , חולמת.

היא כבר ראתה לפחות שלוש פעמים
את כל הסדרות שמוקרנות בכבלים.
עם כל החברות אתמול היא כבר נפגשה
ואת הארון פוצצה בבגדים חדשים שרכשה.

לנסוע לאחותה בעיר הסמוכה אי אפשר
כי החארות האלה –שוב נלחמים על גב ההר.
בעלה ה"יקר"- שוב נסע. אמר שלניו-יורק
בטח עם המאהבת הארמית, השמוק!.
נשאר לו שם, את ההזדמנות מנצל
לא טורח בכלל הביתה לצלצל.

משעמם.

יושבת לה יעלי במרפסת, סופרת ת'זבובים
ופתאום – מה אלה הצללים המתקרבים?
לא צללים, אלא רק איש אחד מנסה להתגנב
מחצר לחצר, נשען על הקירות, שלא ישימו לב.

הוא מתקרב. היא מתחילה להבחין בפרטים בודדים:
חתיך וגבוה, שלומפר,מלוכלך.אבל יושבים עליו טוב המדים
למרות שהמכנס קצת קרוע ובחולצה שני חורים
בעצם החולצה הפתוחה מדגישה את השרירים...

הוא מגיע עד אליה מעביר מבט,מסתכל לכל עבר
מתקרב למרפסת ולוחש:"בעלך בבית? איפה מר חֶבר?"
יעלי שלנו לא מתבלבלת,
סביב סביב היא מסתכלת
וכשברור לה שאין אף אחד, היא לוחשת חזרה:
"בעלי לא נמצא,תיכנס, כפרה!"

הוא נכנס אל הבית והיא בו נועצת עיניים
נועלת את הדלת על בריח או שניים.
הוא נראה קצת בשוק וממש לא רגוע
והיא: "אל תדאג, בעלי בחו"ל, לא יגיע גם בעוד שבוע".

הוא מסתכל סביב ואומר: "אולי אפשר לקבל קצת מים?"
והיא: "אני שמה קומקום נעשה קפה. חכה דקה שתיים"
היא רצה למטבח, ועד שהקומקום רותח
מכינה על מגש את "ערכת האורח":
עוגיות חמאה שאפתה רק אתמול,
ובורקס גבינה שקנתה, לא בזול.
סוכר, סוכרזית, וחלב בקנקן
שתי כוסות ,מהסט היפה,פורצלן...

מניחה המגש על שולחן הסלון,
יושבים ושותים. הוא – בוהה בוילון.
עריק מן הקרב – זה ברור ומובן לה
שפן או קצין – זה ממש לא אכפת לה.

היא מנסה בכל כוחה- מחייכת, קורצת ועושה עיניים
והוא - רק בודק את הקרע במכנסיים.
בראשה פתאום צצה מחשבה:
הדרך אל לב הגבר עוברת דרך הקיבה.

אז היא שואלת: רצית מים קודם? יש המון מים חמים,
תלך תתרחץ, תחליף בגדים.
ועד שתתארגן ותרגיש יותר בנוח.
אני אכין ארוחה, שישוב אליך הכוח.
בדיוק הפשרתי שניצלים ויש סלט דק-דק,
תרצה צ'יפסים? קולה דייאט? אולי מרק?
היא פונה למטבח והוא- קם להתקלח
הרי היא המארחת והוא רק אורח.

יעלי שלנו טבחית - מסטר-שפית אדירה
חותכת מערבבת ומטגנת,נושאת קולה בשירה.
רעש המים הזורמים הבוקע מן האמבט
מתערבב ברחש השניצלים המטוגנים במחבת.
ופתאום נהיה שם שקט. היא מטה אוזן ו..כלום. ואז
באוויר נשמע קול נחירה חזק ועז.

גבר החלומות נוחר עד שהבית רועד נורא.
תכף השכנים יתלוננו על הרעש במשטרה.
עכשיו יעלי מתעצבנת. מה זה נגריה?
מה קורה פה? זה לא אזור תעשיה!

ככה? אומרת האישה בזעם.
אני כבר אראה לו, חזיז ורעם!
היא חוזרת בעצבים וכעס למטבח
ומביאה פטיש של שניצלים שהיה שם מונח.

שמה לו אחד בראש: "תתעורר יא מנוול"
הוא קופץ מהמיטה והוא כל כך נבהל-
רץ אל החלון, נתקל בסל סריגה שעמד שם בדרך
וחוטף מסרגה אי שם מעל הברך...

וכמו בסרט מצויר הוא מתנדנד ונופל
ומסרגה נוספת בתחת מקבל.
וככה,עם מסרגות הנעוצות לו במקומות רגישים
הוא רץ מן הבית ואל הכבישים.

ושמזדנבים אחריו כל ילדי השכנים
הוא מת מבושה ונופל על הפנים.

כל אנשי המושב יוצאים לראות את המחזה
ותוהים: מי בכלל האיש הזה?
אז יעלי עונה ולכולם ומסבירה:
זה גיבור חייל?, הא, זה פשוט סיסי רע.
.
מוסר השכל של הסיפור – ישיר ומתבקש
בבואך אל האישה – אל תשחק באש.
היא טרחה בישלה והכינה – בהרבה עבודה
תאכל הכל, תחמיא, וגם תגיד תודה.

כי אין זעם מסוכן יותר בכל רחבי תבל
מזעמה של אישה שתבשילה לא התקבל.

נכתב לפני שבוע וחצי

הפטנט © / שלי א.
הלכתי לחפש את משרד הפטנטים.
עברתי בשכונת החלום, דרך שדרת האמונה , וחציתי את כיכר התקוה.
קרוב לליבי החזקתי תיק לא גדול ולא גדוש עם תוכניות ושרטוטים ומפרטים טכניים, כנדרש.
נכנסתי לבנין והסתובבתי במסדרונות מפותלים, עד שמצאתי את החדר שחפשתי.
על הדלת שלט גדול: "רישום פטנטים" ושלט קטן יותר מתחתיו: "זה לא יעבוד"
פתחתי את הדלת ונכנסתי.
הפקיד לא הרים מבטו אלי ואמר בטון נרגן: "נכנסת בלי להקיש ולחכות? אה, חוצפה שכזאת"
"חוצפה" עניתי "היא חלק חשוב מהפטנט שלי".
התישבתי על הכסא הפנוי, מצאתי פינה קטנה על שולחנו העמוס והנחתי את התיק.
התנועה גרמה לו להרים ראשו: "נו טוב, את כבר פה..., אני רואה שכבר התמקמת" אמר בחוסר עניין מובהק.
"מה שזה לא יהיה - זה לא יעבוד" הוסיף ביובש.
בעודי מנסה לנסח תשובה הולמת בראשי, שלח ידו ולקח את התיק הלא-גדוש והציץ פנימה.
"מדינה? אה, גם כן פטנט. יש לנו אלף כמוה. לא יציב. לא עבד לא יעבוד. לאורך זמן - פריק ונפיץ. יאללה לכי הביתה"
"זהו, שאין לי בית" עניתי "זאת הסיבה שחשבתי על הרעיון הזה".
"חשבת, אה? ומי שחושב קיים?" מלמל לעצמו.
"מי שמוכרח – חושב" אמרתי בשקט.
כנראה שעוררתי את סקרנותו, כי הוא נעץ בי את עיניו.
החזרתי לו מבט משלי וכך ישבנו – משני עברי השולחן – לכודים במבט, בלי למצמץ, דקה ארוכה מאד.
לבסוף התעשת, ובעודו מנער את התיק שלי ומפזר את תוכנו על השולחן אמר:"חוצפה, אמרת? אכן יש לך. מה עוד יש לך?"
לא עניתי.
הוא העביר ידיו, די בזילזול, על המפרטים בדק את תוכנם ולבסוף אמר: "אז מה יש לנו כאן – תאוריה? הדמיה? אב-טיפוס? גרסת בטה יש לך בכלל?"
הזדקפתי במקומי ועניתי: "יש לי חלקת אדמה קטנה וטובה, יש לי..."
הוא נכנס לדברי: "קדחת, זה מה שיש לך. הר טרשים קרח".
חיטטתי בניירות, שלפתי שרטוט ואמרתי: "תראה את פטנט-המשנה. צֶבֶר של אנשים - מאמינים בפרויקט, מסורים, ילכו אחרי החלום באש ובמים"
הוא התבונן בשרטוט בעינים ביקורתיות ולאחר דקה הרים ראשו: "צֶבֶר אנשים אמרת? אני רואה ערמת קוצים תקועה בתוך ליבה רכה. הצָבָּר הזה שלך - לא יחזיק מעמד. חבל על הטירחה."
אמרתי: "בטח שיחזיק. אם תסתכל לעומק תראה שהגנים של הצבר הזה, כמו שאתה קורא לו – עברו מבחני ריסוק במשך דורות".
עכשיו כנראה שהרגזתי אותו. הוא שלף מפה מן הערמה ואמר: " ומה כבר יכולים לעשות אנשים מחוספסים שלא יודעים אפילו לענוב עניבה?"
"לעשות? הם יכולים לעשות הכל". עניתי "מיני-עגבניות, וליבות מחשבים, אמנות וצינורות השקיה, אבטיחים בלי גרעינים, וטנקים. מי שתיה מהים, והתקני החסן ו.. ו..."
"בסביבה עויינת?" הוא נכנס לדברי. "מה יעשו מול שכנים עויינים? מה יעשו אם יתגלו חיכוכים פנימיים?, הם הרי כל כך שונים זה מזה"
"אגרוף" אמרתי. "הם יעשו אגרוף" הנפתי את ידי וקמצתי אצבעותי מול פניו.
"אגרוף?" הוא חזר אחרי לא מבין את כוונתי.
הסברתי לו: "כמו כף יד - כשהיא פרושה האצבעות שונות זו מזו וכל אחת פונה לכיוון אחר ועסוקה בענייניה. אבל עדיין כל האצבעות מחוברות לשורש אחד וכשמתקרבת סכנה..."
הוא נכנס לדברי: " אגרוף? הבנתי. מכות. יאללה בלגן".
"לא הבנת כלום" אמרתי בקול רם "כשמתקרבת סכנה – האצבעות חוזרות הביתה – לשורש ומגינות זו על זו".
עכשיו שתק. התבונן בניירות והרים מבט להתבונן בי. ואחכ פסק: "לא יעבוד! מנסיוני – הפטנט שלך לא יעבוד."
כעסתי: "בטח שיעבוד. ואתה - אתה סתם פקיד, ביורוקרט קטן".
הוא צחק:"קטן? אני? לידיעתך - אני מנהל את המחלקה הזאת! קיראי לי מר תבל ותתיחסי בכבוד".
קמתי ללכת ואמרתי: "מר תבל היקר! יש לי רצון וחזון וחלום ותקוה. יש לי כל מה שצריך לפטנט הזה. ואם נירצה זו לא אגדה. קראתי לו ישראל 1.0 ואם צריך שיפורים נוציא גירסא 1.1.


נכתב לפני שבועיים
המושב בקרון הרכבת התפנה ואני התישבתי, לפני שמישהו יתפוס אותו. לא הסרתי את משקפי השמש מעל עיני, וגם לא את הצעיף המכסה את צוארי והתחברתי בתנועות זריזות לאוזניות הטלפון כאילו היו עירוי המחדיר דם-חיים לגופי והמוזיקה הלמה בליבי המת כמכת חשמל.
הרגשתי כמו גל טועה שהגיע לחוף בשארית כוחותיו, מצפה להעזר באדמה מוצקה אבל מוצא את עצמו שוקע בחול ומתמוסס. רציתי להתרווח במקומי בשאננות ולמות.

'הגעת עד כאן' לחש הקול המדרבן בתוך מוחי, 'הגעת עד כאן, עוד קצת, עוד מאמץ קטן ודי' .
השתבללתי בתוך עצמי, שמתי את התרמיל הכבד על ברכי, וכשפני קבורים בתוכו העמדתי פנים כמחפשת דבר מה חשוב.
שעת אחר צהרים זו ליקטה עדרי אנשים ממהרים אל קרון הרכבת, כמו מגנט המלקט אליו סיכות במתפרה שהיתה עד אתמול מרכז חיי. סיכות אבודות, חשבתי, קטנות, שבורות, מכוסות אבק וזיעה, כהות ממחשבה ומרגש, מתגלגלות אל שולי החדר, מנסות להסתתר, נשלטות ע"י כוחות... מחשבותי הפכו לעיסה דביקה.
למרות, ואולי בגלל שהייתי מוקפת אנשים הרגשתי בודדה. זרה בתוך עצמי.
'ההצגה הקטנה הזאת לא תעזור לך, רק תחמיר את מצבך כשתחזרי על ארבע' לחשה ה"אחרת" בארסיות מתוך מוחי. ניסיתי להתעלם, זימנתי אלי שוב את הקול המדרבן. כקוסם המניף שרביטו ומעלים שפן הגיע לחש-הקסם 'עכשיו או לעולם לא. מחר כבר יהיה מאוחר מידי, רוצי ילדה, קחי את חייך בידייך ואל תסתכלי לאחור'.
הסתכלתי קדימה. וקפאתי. אותה חולצה ירוקה משופשפת, כתם על הבד בצידה הימני, אותו גב לא רחב, אותה יד עם צפרניים כסוסות עד הבשר מחזיקה בעמוד שבמרכז הקרון. גבו אלי, אבל בכל רגע יסובב את ראשו ו...
בלי משים נעצתי צפורני בדבר הראשון שאצבעותי נתקלו בו. קול הפתעה בקע מפיו של האיש שישב לידי, 'מה לעזאזל...' ומיד השתתק.
מאובנת, חשתי את מבטו החודר והשואל. האיש שלח את ידו החופשיה מצפורני והניח אותה בעדינות על ידִי הלופתת את ידו, מבטו הסקרן מופנה אל פָּנַי שהדם אזל מהן.
התנערתי מקפאוני, הפנתי ראשי אליו מלמלתי 'סליחה' וניסיתי לשחרר את ידי מידו.
הוא אחז בידי, מונע ממני כל תנועה. הבטתי בו, מנסה להפיק משמעות מן הצלילים שבקעו מפיו. הישרתי, בפעם ראשונה בחיי, את מבטי לתוך העינים הזרות שבחנו אותי.
מאחורי השאלה והסקרנות ראיתי רוך, ראיתי חמלה, ראיתי עינים שחורות עטורות ריסים כהים, ראיתי אור.
העולם שעצר סביבי החל לנוע שוב בתנועות איטיות והדמות שלידי החלה להתגבש מרסיסים כמו פזאל רב-צבעים ורבדים שתמונתו מתגלה לאט לאט עם כל פיסה שמתחברת. הגבר היה רזה, לבוש ג'ינס וחולצת טריקו שראתה ימים טובים יותר, פניו שזופים וזיפי זקן בן יום אחד על לחיו העידו עליו שהוא חוזר מעוד יום עבודה.
הסבתי מבטי אל ידיו האוחזות בידִי בחזקה.
אצבעות דקות וארוכות, חזקות, ציפורנים נקיות טבעת נישואין פשוטה.
'איש רגיל', חשבתי, "רגיל כמו כל אלה ששמעו וידעו ולא עשו דבר" השמיעה ה"אחרת" את לחישתה הארסית.
הקול המדרבן התעורר בי, בועט ב"אחרת" ומשדל: 'עכשיו, ילדה, עכשיו'
לא אמרתי דבר, בידי הפנויה הסרתי את משקפי השמש מעל עיני. הרגשתי את נשימתו נעצרת כשראה את הפנס הכחול המרוח על עיני הימנית. הוא הסיר עיניו ממני והפנה מבטו לכיוון שסימנתי בעיני. הוא קלט את האיש במרכז הקרון והחזיר אלי מבט שואל. שוב שתקתי, והזזתי מעט את הצעיף מעל צוארי. סימני האצבעות היו שם כמו כתב יד ברור שלא צריך עוד פענוח.
"לאן?" שאל.
משכתי בכתפי בתנועת יאוש, 'לאן שאפשר'.
"והוא?"
"הוא מחפש אותי מאתמול" לחשתי, "כנראה שגם הוא חשב על המשפחה בדרום".
מן האופן שבו התמתח גופו הבנתי שהגיע לכלל החלטה. ושוב קפצה ה"אחרת" ממקומה וטפטפה "חברותיך במתפרה לא העזו, אז מישהו זר? חזרי למקום ממנו באת, קטנה ועלובה!" הקול המדרבן הניף אגרוף וחבט ב"אחרת" בכוחה העצום של מילה אחת:"שקט!" ואני הקשבתי לדברי האיש הזר.
"אחרי" אמר והתרומם ממקומו. "נרד יחד בתחנה הבאה, לפני שישים לב".
התרוממתי גם אני, והלכתי אחריו . אחרי מספר צעדים הסיט את גופו ורמז לי ללכת לפניו, כשאנחנו מתרחקים מן הגב המאיים.
עמדנו שנינו על הרציף. שמעתי את הרכבת מתרחקת, ופחדתי לסובב פני אליה. האיש אמר לי: "נסעה, והוא לא ירד ממנה. את יכולה לנשום". עד לאותו רגע לא הרגשתי שעצרתי את נשמתי, אבל עכשיו שחררתי את האויר מראותי בנשיפה ארוכה.
נכתב לפני שלושה שבועות
הקוראים:
  • לפני שבוע וחצי בת-יה בת 66 מקרית גת
  • לפני שבוע וחצי אנקה בת מקרית אתא
  • לפני שבועיים The Wolf בן 28 מהאין אל האבדון
  • לפני שלושה שבועות סקאוט בת 23 מרמת גן
  • לפני שלושה שבועות Command בן 20 מהנהר שיוצא מעדן



©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ