מיד כששמעה את הצלצול בדלת ידעה שהחג הזה יהיה כמו כל החגים. לרגע קטן אחד התעלמה והמשיכה ללוש את תערובת הבשר שבקערה בתנועות מעשיות והחלטיות. אחר כך נאנחה, לקחה את מגבת המטבח שעל השיש, נגבה ידיה בקפדנות, ופנתה, המגבת בידיה, לפתוח את הדלת.
חמש שנים עברו מאז השתחרר בנה מבית הסוהר. חמש שנים בהן לא בא הביתה. כשהיה בכלא היתה נוסעת בכל שבוע לבקר. כך לפחות היתה יכולה לראות אותו, לנסות ולהבין משהו על שלומו. 'איך הוא היום? חיוור קצת?, השמין קצת? חייך קצת?' נחמות קטנות.
אף פעם לא הבינה אותו ואת כעסו הגדול על העולם. בן-זקונים, מפונק, ילד חייכן של אמא. ובכל זאת הנה הוא - נפלט מכל מסגרת, אלים, מכור, זועם.. לפחות עכשיו הוא מנסה, אם להאמין לשוטר שבא לביתה.
-"הוא נגמל, גברת כהן. באמת משתדל ומנסה" אמר השוטר. "הוא חייב להסתתר עכשיו, עד שיעיד במשפט. עד שהבוס הגדול יכנס לכלא. אחר כך- הוא צעיר, כל החיים לפניו."
היא הבינה. ובליבה התערבלו כל צבעי הגעגוע והפחד והתקוה.
חמש שנים, ובכל חג היה הצלצול בדלת מקפיא אותה. אולי הפעם.
שלחה ידה ופתחה את הדלת. סלסלת הממתקים עמדה שם. כמו בכל חג. סלסלה גדולה, מלאה כל טוב. בלי כרטיס ובלי ברכה. ושוב תהתה למה התכוון. טלפון קטן היה מספיק לה. תמונה אחת שלו, צליל קולו, מגע ידו, היו ממתיקים את ליבה יותר מערמת הממתקים הזאת.
נאנחה שוב, ולחשה את שמו מתוך ליבה. הניפה את מגבת המטבח אל כתפה, סרקה במבטה את חדר המדרגות הריק, והרימה את הסלסלה בתנועת חיבוק.
היא נכנסה הביתה והניחה את משאה על השולחן במטבח, ליד קערת הבשר. שלחה ידיה אל הקערה והמשיכה ללוש במרץ. אחר כך כידררה באצבעות מיומנות וזריזות כדורי קציצות והטיחה אותן אחת אחת לתוך הסיר הרותח, מבטה נעוץ בסרט האדום שעטף את הממתקים ומוחהּ ריק מכל מחשבה.
הצלצול הנוסף בדלת הפתיע אותה. שוב נגבה ידיה בקפדנות, גוררת רגליה, יצאה מן המטבח.
על המפתן עמד בנה. ג'ינס וכובע מצחיה. ידיו תקועות עמוק בכיסי המכנסיים. גבו כפוף, כאילו משקל כבד על כתפיו והוא מראה מובס, עיף.
שאלה : "נגמר?" ענה בפסקנות "נגמר". ואחר כך חיבק אותה חזק ולחש באוזנה בשקט: "נגמר."
הם נכנסו למטבח. ללא מילים התישב והביט בה מגלגלת כדורי בשר בעדינות אל תוך הסיר.
הוא שלח ידו אל הסרט האדום, וחייך: "שוקולד?" היא נענתה בחיוך.
הדבר האחרון שעבר במוחה כשהפיצוץ החריד את הבית היה "נגמר?".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
