פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 173 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 6 שנים ו-3 חודשים יום שוק שלי א.
הכביש רחב, ובשעת בוקר מוקדמת זאת ריק מתנועה ומרעש. השקט מטעה כמו שקט שלפני שיטפון של אחד מוואדיות המדבר. הנה עוד מעט יגיע הזרם – רועש, סוחף ומעלה אדי בנזין וריח אגזוזים.
בתים נטועים משני צידי הכביש. במבט העובר במהירות לאורך שורת הבתים נדמה שהטורים אחידים וזהים - כמו תאומים. במבט בוחן יותר נראה יחודו של כל בית – הנה פה מעוטרת הכניסה בפרחים צהובים, ובבית הסמוך עץ פורח, שם תריסים כחולים, ובאחר שקיות זבל מוקפות ענן זבובים.
בפינת הרחוב תחנת אוטובוס- כמו על ראש תורן נישא שלט חברת האוטובוסים מעל לסככת הפלסטיק- כאילו מכריז על ריבונות התחנה:"אני אינני חלק מהרחוב הזה. אני שגרירות זרה של מדינה אחרת. הנה דגלי מתנוסס". בצד התחנה מודבקת כרזת פרסומת ממנה מסתכלים אל הרחוב פרצוף מחייך וכלבלב. מחיצה מכוסה גרפיטי באדום כחול וצהוב מפרידה בין התחנה לרחוב. בתוך התחנה -ספסל שפס אחד ממושבו נעקר ממנו ופס אחר סדוק ושרוט. על גג פלסטיק שפעם היה שקוף ערמת עלי שלכת מן העץ הסמוך, וחתול.
השמש מטפסת בשמיים, ובמרווחי זמן קצובים, כמו שעון קוקייה גדול, עוצר אוטובוס בתחנה, חורק, גונח, פוער דלתותיו, פורק את מטענו האנושי וממשיך בדרכו.
האנשים היורדים מן האוטובוס מזדרזים פונים אל מעבר לפינת הרחוב, אל השוק, ונבלעים בו.
ופתאום כאילו עצר הרחוב את נשימתו- אישה יורדת מן האוטובוס.
היא עוצרת על המדרכה. לא ממהרת. מסתכלת סביבה כבוחנת את המקום. משהו בה מושך תשומת לב ולא ברור בדיוק מה. האישה איננה צעירה ואיננה יפה. היא גם איננה זקנה ואיננה מכוערת. ממוצעת, במקום אחר או בזמן אחר הייתה חלק מן הנוף. יורדת במדרגות האוטובוס, עגלת הקניות אחוזה בידה. היא עומדת על המדרכה ליד התחנה, נושמת נשימה עמוקה, מעבירה מבט ארוך סביבה, כאילו קולטת אל תוכה את הרחוב והתחנה.
האישה צועדת כמה צעדים מדודים, עוברת את פינת הרחוב, וכמו עברה קו גבול נסתר, היא נכנסת אל השוק.
דוכני פירות צבעוניים מימינה ומשמאלה והיא בתווך ביניהם בשמלתה הכחולה וכובע רחב שוליים,. מתנהלת לאיטה כבתוך ביתה.
חיים הקירח חולש על ממלכת המלפפונים הקטנה שלו מאחורי הדוכן, על גבי ארגז הפוך.
לפתע הוא מבחין באישה וצועק לעבר שכנו בדוכן התפוחים: "הנה היא כבר פה"
שמעון-תפוחים מציץ לכוון ומתחייך וצועק בחזרה: "סימן שהיום יום שני והשעה 8..." ומייד שניהם פוצחים בשירה: "גיברת גיברת לאן את ממהרת"
האישה עוצרת ומסתכלת לעברם , חיוך רחב על פניה כאילו פגשה מכרים ותיקים: "ומה שלומכם הבוקר?" והם עונים כאיש אחד:"הכל טוב הכל זהב, ומה תרצי לקנות עכשיו?"
והיא: "שמעון- מה שלום הנכד החדש?"
"רק בן חודש ודומה לסבא" עונה שמעון.
- "דומה לסבא? גם השפם?" היא צוחקת.
שמעון-תפוחים לא נשאר חייב: "לא, את השפם הוא קיבל דווקא מהסבתא..."
- "אשתך?"
-"לא, הסבתא מהצד של כלתי".
תוך כדי צחוק ממלא שמעון שקית תפוחים – בוחר אותם אחד אחד יפים ואדומים,שוקל ומושיט את השקית לאישה. היא משלמת ושמה את השקית בעגלת הקניות שלה.
עכשיו היא פונה אל חיים הקרח- "מה איתך חיים? הרֶגֶל עוד מציקה?"
חיים עונה:"קצת, האישה מציקה יותר"
כל הסובבים צוחקים, מכירים את תלונותיו , ובינתיים שקית המלפפונים וכסף מחליפים ידיים.
האישה ממשיכה אל תוך השוק. אף אחד לא ממש מכיר אותה אך כולם יודעים מי היא. ובכל מקום שבו היא עוברת- היא מפזרת שמחה ומשאירה אחריה שובל של חיוכים.
בדרכה החוצה מן השוק היא גוררת את עגלת הקניות המלאה אחריה. ועדיין צעדה קליל, פסיעותיה מרחפות וקולה באוויר מלווה בנפנוף של ידה: "להתראות חברים, עד הפעם הבאה".
"מחר יום חדש" אומר חיים הקירח.
"כן " עונה לו שמעון-תפוחים " מחר יבוא ההוא עם החליפה והמקל ויחפש מריבה" .
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-1 חודשים תודה על סיפור אווירה 'טעים' וצבעוני... צד (ל"ת)
-
