שלום לצוות האתר,
שלחתי לכם סיפור פרי מקלדתי ("הליצן") לפני כשבוע, ומאז 'נעלמו עקבותיו'...
אשמח למידע רלוונטי,
צביקה אלון (צד"י. אל"ף.)
נכתב לפני שנה ו-5 חודשים
אקורדים של אהבה / צָדִ"י. אָלֶ"ף. ©
רוג'ר פליימן נולד עם שש אצבעות ביד ימין, מה שלא הפריע לו כלל להפוך כבר בגיל 27 לפסנתרן ג'אז מהידועים בעולם ומי שנחשב ליורשם וממשיך דרכם של ענקי ג'אז אלמותיים כמו ביל אוונס, דיוק אלינגטון, קאונט בייסי, דייב ברובק ואחרים.
לא מעט עלבונות, השפלה ובדידות חווה רוג'ר בילדותו מילדי שכנים וחבריו לכיתה, שלעגו לו והתגרו בו בכל הזדמנות, אלא שהוריו היו עניים מכדי שיוכלו לממן ניתוח שיתקן את המעוות. ילדותו הקשה של רוג'ר השתנתה ב-180 מעלות בהגיעו לגיל שמונה: הוא אובחן כפנומן מוזיקלי והפך עם השנים מושא להערצה – יכולותיו המוזיקליות הביאוהו ללימודי דוקטורט בג'וליארד, שם גם הפך בהמשך למרצה מבוקש. במקביל לחיי האקדמיה הופיע רוג'ר בקונצרטים של ג'אז, עם להקתו "שחור ולבן", בפני אלפי מעריצים בכל העולם.
לשמיעה המוזיקלית האבסולוטית של רוג'ר נוסף גם האופן הווירטואוזי של נגינתו – תוך שהוא נוהג לנגן כשמטפחת קשורה לעיניו, או כשהוא מחליף-מצליב ידיים מדי פעם – 11 אצבעותיו מקישות לפעמים בעוצמה מתפרצת על הקלידים ולפעמים מלטפות אותם ברכות ממיסת לב.
בג'וליארד פגש רוג'ר את יוליה סקרלטי, חלילנית-סטודנטית יפהפייה, תכולת עיניים ושחורת שיער, שלמדה יחד איתו קומפוזיציה ושהצטרפה מאוחר יותר ללהקתו. השניים התאהבו ואף החלו לרקום תוכניות לעתיד, עד שמותה מסרטן הלבלב, שבע שנים בלבד לאחר שהכירו, הפך עליו את עולמו. תוך ימים ספורים פרש רוג'ר מכל פעילותו המוזיקלית, נושא בליבו כאב מייסר ומשתק של עצב ללא נשוא על מותה של יוליה. היו שמועות שיצא מדעתו או, לחילופין, שהוא מתבודד בכפר רחוק – אף אחד לא ידע היכן הוא ומה מעשיו. לאמיתו של דבר, כך התברר בהמשך, רק המוזיקה שבנפשו מנעה ממנו לשים קץ לחייו.
חמש שנים לאחר שנעלם, הודיעו העיתונים בכותרות ענק על שובו של רוג'ר לחיי המוזיקה ב"קונצרט מיוחד ובלתי נשכח!" שייערך ב"רדיו-סיטי הול" בניו-יורק. תוך פחות משעה אזלו כמעט כל הכרטיסים להופעה, ומחירם של המעטים שנותרו זינק למאות דולרים. "שובה של אגדה", "המוזיקה ניצחה את הכאב", "88 קלידים בני מזל" ושאר כותרות בומבסטיות התנוססו בשערי הניו-יורק טיימס, הדיילי ניוז ושאר עיתוני העיר, בשעה שרשתות הטלוויזיה והרדיו שידרו שוב ושוב קטעים נבחרים מהרפרטואר של רוג'ר ולהקתו.
ערב הקונצרט החגיגי הגיע.
המולת שיחות האנשים גוועה לאיטה עם כיבוי האורות באולם, ואז, עם כניסתו-עלייתו של המוזיקאי האהוב לבמה, הרעיד את האוויר רעם מחיאות כפיים מלווה בקריאות 'בראבו!' ובשריקות הערצה של הקהל שנעמד על רגליו.
לאחר דקות ארוכות שוב התיישבו האנשים במושביהם, אלא שאף אחד מקהל המאזינים העצום לא שיער את העומד להתרחש, ודממה מעורבת בתדהמה השתררה באולם המפואר כשרוג'ר, לבוש בחליפה שחורה ופרח ציפורן אדום נעוץ בדש חולצתו הלבנה, הרים את שתי ידיו אל מול הקהל ואמר שהאצבע הנוספת בידו השמאלית היא אצבעה של אהבת חייו, יוליה. את האצבע, סיפר רוג'ר, חיבר לידו מנתח פלסטי ידוע על פי בקשתם המשותפת שלו ושל יוליה, לפני מותה.
או-אז התיישב רוג'ר על כיסא פסנתר ה"סטיינוויי" שעל הבמה והתחיל לנגן את הרקוויאם שלו שחיבר לזכרה של אהובתו – "אצבעות של אהבה" כך קרא לו – רקוויאם של אקורדים בני 12 צלילים...
נכתב לפני 5 שנים ו-10 חודשים
גורילוקו / מאת צָדִ"י. אָלֶ"ף. ©
מאז שאהבת חייו נפטרה, כשהוא כמעט בן 88, נפגשנו כל שבוע. ידידות קרובה ומיוחדת במינה הייתה בינינו לפני שעזבתי את הקיבוץ. למעשה הייתי ידיד המשפחה שלו כולה, משפחה ארגנטינאית אופיינית וייחודית בעת ובעונה אחת, משפחה שיופיים ואנרגיות החיים של כל אחד ואחת ממרכיביה – שלו, של אהובתו ושל ארבעת ילדיהם – הלהיבו אותי ומשכו אותי בעבותות של קסם ושל אהבה. כשחזרתי לאזור קיבוץ ילדותי-נעוריי לאחר 27 שנים של נתק, חידשנו, אני והוא, את ידידותנו והעמקנו אותה אף יותר. לשנינו, מן הסתם, זה היה נחוץ וחשוב גם אז וגם עתה, כל אחד מסיבותיו הוא.
ככל שנפגשתי איתו יותר, כך למדתי עד כמה היו חייו סוערים, רצופי שיאים של אהבות והצלחות ואושר, לצד תהומות של אכזבות וכישלונות וכאב.
החיים שלי הם כמו סרט, אמר לי פעם בחיוך, סרט שלא יאומן...
מרותק הייתי במפגשים שלנו לתנועות שפתיו, לקולו העמוק והצרוד מסיגריות המוצתות אחת אחר השנייה מדי מספר דקות, לשפת גופו החיונית על אף צרותיו הבריאותיות. נלהב הייתי לשמוע את סיפוריו, שאותם סיפר בתיאטרליות קולנועית משובחת, עשירת תנועות ידיים וגוף, מלוות אלף גווני קול והבעות פנים, סוחף אותי יחד איתו למסע חוויות וזיכרונות שכולו תשוקה לחיים. לפעמים הייתה בדבריו עצבות עמוקה ושקטה, לפעמים חיוך ממזרי-עולז-מתרונן, לפעמים כאב או כעס גדול, לפעמים ערגה וגעגוע, לפעמים מסתורין וערפל מיסטי שהיו עושים את עורי חידודין-חידודין. לרוב היו סיפוריו תערובת ממגנטת של כל אלו ביחד, סיפורים ששפעו ממנו כנהר גועש, בערבוביה אחת גדולה של מופע דרמה-קומדיה-מתח-פנטזיה-ארוטיקה-אהבה.
באחת מפגישותינו, ביקשתי לברר ולהעמיק את המידע המסוים, הכללי, שהיה לי לגביו בנושא הגרפיקה.
אני זוכר שהיית גרפיקאי - אמרתי לו - שעשית מודעות לחגים ולמסיבות בקיבוץ, אני זוכר את המודעה הנהדרת שעשית לקבוצה שלנו כשהתקבלנו לחברות בקיבוץ... למדת את זה איפה שהוא, בארגנטינה או בארץ?
חיוך שדימיתי לראות בו שמץ של כאב עלה על פניו, להרף עין.
כן, למדתי גרפיקה בישראל - הייתה תשובתו - ואם אתה שואל, אני גם אספר לך את סיפור הלימודים שלי. לא מתוך חשבון או כאב, אלא רק כמו סיפור מהחיים, כמו סרט...
שבע שנים עשיתי בקיבוץ מודעות וכרזות – פתח את סיפורו – לחגים, למסיבות, לתנועה ולמפלגה, לאירועים פרטיים, והכל בבית שלי, על ניירות בריסטול שמונחים על הרצפה. לא ידעו מי עושה את המודעות האלו. אף אחד לא ידע, כי לא חתמתי את השם שלי. אף פעם. חתמתי תמיד רק גורילוקו. זה היה השם שלי, גורילוקו ('גורילה משוגעת' בספרדית – צ.א.). אתה עושה מודעות מדהימות, אמר לי יום אחד מישהו שמבין, למה שלא תלמד ותתפתח בתחום הזה? זה היה אחרי שבקיבוץ נערכה תערוכה גדולה של הכרזות שלי, ביוזמה של ועדת התרבות. התערוכה התקיימה בחדר האוכל, שכל קירותיו כוסו בעבודות שלי. 200 כרזות ומודעות. התגובות של החברים היו נלהבות, ואז גם שמעתי את ההצעה לצאת ללימודים. וככה, בגיל 46, מהיום שהרעיון של לימודים נבט בי, הרגשתי שזה הדבר שאני הכי רוצה בעולם: ללמוד גרפיקה. בשיחת הקיבוץ בנושא יציאתי ללימודים, מרכז המשק וסדרן העבודה התנגדו מאוד, כמובן, שאצא. עבדתי אז ברפת, ואם אני יוצא הרי לא יהיה מי שימלא את מקומי... אבל למזלי, הרוב בשיחה חשב אחרת, אולי מתוך הערכת התרומה שלי לתרבות המקומית וגם מחוץ לקיבוץ, והלימודים אושרו. באותם ימים פתח הטכניון החיפאי שלוחה בתל-אביב, שאחת המגמות בה הייתה גרפיקה. הגעתי לפגישה עם מנהל הבית-ספר ואמרתי לו שאני רוצה להירשם ללימודים. אוי, אמר לי המנהל, ההרשמה כבר נסגרה...
אבל אני מוכרח ללמוד, אני פשוט מוכרח. זה עניין של חיים ומוות בשבילי, אמרתי לו בקול נסער.
הוא הביט בי, ולאחר רגע אמר שהוא מתרשם מהלהט שלי ללמוד והוא יכניס אותי לרשימת המועמדים ללימודים, ואם אעבור את בחינת הקבלה...
בחינת קבלה? שאלתי-אמרתי, הרי אין שום סיכוי שאעבור את הבחינה הזאת: אין לי שום ידע בתחום הזה ואף פעם לא למדתי אותו! לא, בחינת קבלה לא באה בחשבון מבחינתי. אבל אני חייב להתחיל ללמוד, הוספתי, זה בשבילי עניין קיומי, חלום שאני לא יכול לוותר עליו...
המנהל, חובש כיפה, הביט שוב בעיניי לרגע ארוך. לבסוף עלה חיוך על פניו.
אתה יודע מה? - אמר לי - אני מאמין שתצליח בלימודים ואני מאשר לך אותם. התקבלת.
ככה התחלתי ללמוד גרפיקה - המשיך חברי בסיפורו - ובאחד הימים הראשונים היה לנו שיעור על צבעים: קיבלנו ערכת מכחולים מקצועית של מספר מכחולים, בעוביים שונים, ושלוש קופסיות צבע, אדום-צהוב-כחול, ואז התבקשנו לצייר נוף כלשהו. המורה, שעבר בינינו, נעמד לידי ושאל אותי בתדהמה: תגיד, אף פעם לא החזקת מכחול בידיים שלך? ואני, שאת כל העבודות הגרפיות שלי עשיתי עם עפרונות וגירים צבעוניים ושהיה לי רק מכחול פשוט אחד ושמעולם לא ציירתי על לוח ציור אלא רק על הרצפה, עניתי לו שאת התשובה שלי יוכל לספר לאשתו בערב כדוגמה לשאלה 'מהי אמנות?'. לפני שיצאתי ללימודים - סיפרתי למורה - עשה לי הקיבוץ תערוכה ענקית בחדר האוכל, תערוכה של 200 עבודות שלי, כמחווה של הערכה לאמנות שלי. אז מי צודק יותר בשאלה האם זו באמת אמנות, שאלתי אותו, 250 חברי הקיבוץ שרבים מהם התפעלו מהתערוכה ושיבחו את העבודות שלי, או שאתה הוא הצודק? המורה היסס לרגע ואז אמרתי לו: אתה צודק ולא חברי הקיבוץ. אתה צודק, כי אתה למדת אמנות ומבין מהי אמנות, ואתה אמן בעצמך ויש לך את הידע והיכולת להגדיר מהי אמנות. זאת בדיוק הסיבה שאני רוצה ללמוד, כדי שאהיה באמת אמן...
אז אני מניח שלא פרשת מהלימודים בגלל שלא ידעת להחזיק מכחול, אמרתי בחיוך.
נכון - השיב לי - לא פרשתי. למעשה, במשך השנתיים האלו נהניתי מאוד מהלימודים ואפילו סיימתי אותם בהצטיינות. ואז יום אחד הלימודים הסתיימו ואני חזרתי לקיבוץ. חזרתי לעבוד ברפת, אבל לא חזרתי יותר אף פעם לגרפיקה...
הסתכלתי בו בהפתעה, לא מבין.
למה? שאלתי.
כי הסתבר לי שהאמנות שלי לא חשובה בכלל לקיבוץ - ענה לי - שהיא חסרת משמעות בעיני המנהיגות של הקיבוץ, מיותרת בעיני מי שבאמת קובע.
רגע... לא קיבלת סטודיו וימי אמנות, כמו שהיה נהוג בקיבוץ של פעם? שאלתי בזהירות.
לא זה ולא זה - ענה בעגמומיות - לא ביקשתי ימי אמנות, כי לא הרגשתי שיש לי צורך בזה, אבל כן ביקשתי מקום. היה חדר מסוים אחד פנוי באחד הצריפים הישנים של הקיבוץ, חדר שחשבתי שמתאים לסטודיו, אבל כשפניתי למזכירות עם זה, אמרו לי שהחדר הזה משמש כחדר אירוח לפעילי ואורחי המפלגה שבאים מדי פעם לקיבוץ, ואי-אפשר לפנות אותו למטרה אחרת. כששאלתי איך אמשיך לצייר ולהכין מודעות, אמרו לי שאמשיך ואעשה זאת כמו פעם, לפני שלמדתי...
שתיקה כבדה השתררה.
פתאום חשתי שאני חייב לראות שוב, לפחות פעם אחת, את מה שנשאר בזיכרוני מאותן שנים, מאותה תקופה רחוקה שהייתי בה בקיבוץ.
נשארו אצלך או בארכיון של הקיבוץ מודעות או צילומי מודעות שלך מהתקופה ההיא? שאלתי בתקווה.
לא, לא נשאר שום זכר מהכרזות והמודעות שלי, ומאז גם לא נגעתי יותר בגיר או במכחול... סיים 'גורילוקו' את סיפורו בקול שקט, סדוק.
שוב השתררה דממה, וכשהצצתי לכיוונו היה מבע פניו עצוב ועיניו, כך נדמה היה לי, נצצו באור מנורת מטבח ביתו שבו ישבנו.
. . . . .
אפילוג
מספר שבועות לאחר הפגישה המסופרת, ניגשתי לארכיון הקיבוץ וביקשתי מהארכיונאית לעזור לי באיתור עבודותיו או צילומיהן, שכן לא האמנתי שלא נשאר זכר מהן. ואכן, לשמחתי, כעבור יומיים התבשרתי מפיה שיש בארכיון מודעות-כרזות רבות, פרי יצירתו של 'גורילוקו'.
בעזרת צלם הארכיון, הונצח מבחר קטן מהיצירות וקובץ-נכרך לחוברת צנועה שנמסרה לידיו של גיבור סיפורי, ידיד נפשי, אליהו רובינשטיין.
צ.א.
נכתב לפני 5 שנים ו-11 חודשים
קול טוב / צָדִ"י. אָלֶ"ף. ©
חצי שעה לפחות עמדתי מולו והקשבתי. לזמר הרחוב האפרו-אמריקאי הצעיר הזה - חשבתי לעצמי - יש קול ממש טוב. הגיע לו הרבה יותר מכמה מטבעות השקל או השני שקל שנזרקו לכובעו שעל מדרכת הרחוב, ביציאה מתחנת הרכבת סבידור-מרכז.
הוא שר נפלא, בתיאום מושלם עם הפליי-בק, את המוזיקה האהובה עליי ביותר: ריי צ'ארלס, אלביס פרסלי, טום ג'ונס, נט קינג קול, סטיבי וונדר, פרנק סינטרה...
בהפסקה שעשה, הוצאתי את ארנקי ושלפתי ממנו שני שטרות של 20 שקל.
"יו סינגס גרייט!" אמרתי.
"סנק יו, סר," השיב.
הנחתי את השטר האחד של 20 השקל בכובע, ואחר-כך הושטתי לעברו את השטר השני.
"איט וויל בי יואר'ס, איף יו'ל לט מי סינג וואן סונג," הצעתי.
"שור! בי מאי גסט..." השיב בחיוך ולקח את הכסף. "וויץ' סונג?"
"פרנק סינטרה, פור וואנס אין מאי לייף," אמרתי.
החיוך שעל פניו התפשט לעיניו.
"אקסלנט צ'ויס," אמר בסיפוק והפעיל את הפליי-בק.
הפתיחה הסינקופית של התופים והביג-בנד בעקבותיהם, החזירו אותי 40 שנה לאחור. להרף עין חזרתי לאותו יום שבו נסעתי שלוש שעות בטרמפים לבנייני האומה בירושלים, כדי לחזות בהופעתו הבלתי נשכחת של סינטרה בן ה-60 בפני אולם מלא עד אפס מקום באוהדים נלהבים כמוני.
כשסיימתי לשיר, מחא זמר הרחוב כפיים. אחר-כך התכופף אל הכובע שלו ואסף מתוכו את שלושת השקלים שנזרקו אליו בזמן ששרתי. הוא הושיט לי אותם בחיוך רחב.
"יו ארן איט פור שור," אמר בהערכה, "יו'הב גוד ווייס, מן..."
נכתב לפני 5 שנים ו-11 חודשים
מכונות / מאת צָדִי. אָלֶף. ©
מכתב הפיטורין נמסר לעופר אלוני חצי שנה לפני יציאתו לפנסיה, ב- 1 באפריל 2020, 37 שנה בדיוק לאחר שהתקבל לעבודה ב"טעמים" כמבקר איכות.
הוא ידע, למרות התאריך הייחודי, שזו לא מתיחה. אלוני, מומחה בתחומו ובחמש השנים האחרונות מבכירי מחלקת הבקרה והאיכות במפעל אריזות המזון הענקי, לא היה יוצא דופן. בתוך חודש וחצי לאחר פיטורי המנכ"ל הוותיק – הוא כבר 'לא מביא יותר את הסחורה', הייתה דעת דירקטוריון החברה – ושכירתו של מנכ"ל חדש, 'כוכב עולה' בתחום, ששמו כבר הוזכר לתהילה בעיתונות המקצועית, התברר שהחברה הוותיקה עומדת לשנות את פניה מקצה אל הקצה. שבועיים בלבד לאחר שנכנס לתפקיד באופן רשמי, פיטר המנכ"ל החדש 8 עובדי ייצור ומנהלה וכעבור עוד חודש פוטרו 15 עובדים נוספים, ביניהם שני עובדי הניקיון הוותיקים שהוחלפו ע"י רובוט משוכלל. השמועות היו שגל פיטורים נוסף צפוי באגף המחסנים של המפעל, שהעסיק 12 איש, בעקבות כוונת המנכ"ל החדש להכניס רובוטים למחסן הממוחשב.
"יש לנו מתחרים בכל העולם ואם לא נתייעל ולא נייצר יותר אריזות בפחות זמן, אין לנו זכות קיום!" הצהיר-הזהיר המנכ"ל בכל פעם שדיבר בפני העובדים או ההנהלה. תקופה חדשה החלה במפעל: מדידות תפוקה בכל משמרת, הגברת קצב הייצור של המכונות, קיצוץ בשעות נוספות, מצלמות מעקב בכל עמדות הייצור וביקורת מחמירה על זמני ההפסקה של העובדים.
פיטוריו של מבקר האיכות הוותיק גם הם נומקו ב"צורך בתפיסת איכות מתקדמת ויעילה יותר", ניסוח שמאחוריו עמד, למעשה, 'תרגיל' של הכנסת מקורבו של הסמנכ"ל החדש (מקורבו של מנכ"ל חברת האם העולמית) לתפקיד היוקרתי והמתגמל ביותר כספית.
הפגיעה של הפיטורים, בדיעבד, הייתה קשה מכפי שעופר היה מוכן להודות. הוא ניסה בתחילה 'לשדר' לעצמו ולמשפחתו שוב ושוב שזה לא נורא, שהוא יוכל כעת להקדיש יותר זמן למשפחה ולתחביביו (קריאה וכתיבת סיפורים קצרים), שיוכל להתפתח וללמוד (יידיש), שיוכל אולי להתנדב לפעילות כלשהי כדי למלא את יומו, ושהפגיעה בהכנסת המשפחה לא קשה מאוד, אף כי אולי יהיה צריך מעכשיו להצטמצם ולחסוך בהוצאות. אלא שהייתה זו מראית עין בלבד. כעבור מספר ימים, למרבה צערה של אשתו, סמדר, שניסתה לעודד את בעלה בכל דרך אפשרית ואף הציעה פנייה משפחתית לעזרה נפשית - הוא דחה את ההצעה בחמת זעם - לאחר שהמחשבות הרעות סירבו לעזבו, שקע עופר בדיכאון עמוק. הוא סירב לקום ממיטתו בבקרים, החל לשתות משקאות משכרים ונעשה זועף, עצבני וגס רוח כלפי זוגתו. שנות הזוגיות שלהם היו תמיד, על אף הקשיים שבחיי כל זוג, שנים של קירבה וצחוק ושמחה ואהבה. עכשיו, בתוך שבועות, הפכו חייהם לסיוט לא נגמר של תסכול, ריחוק, ייאוש וריבים בלתי פוסקים.
יש לנו מזל ששני הילדים שלנו כבר גדולים ועזבו את הבית - אמרה לו סמדר ערב אחד, סחוטה רגשית ובוכייה - אחרת בטח היית פורק גם עליהם את התסכול שלך. בתגובה סטר לה עופר על פניה בחוזקה ויצא בסערה מביתו, אל הבר השכונתי שהפך לביתו השני. ארבע שעות לאחר מכן חזר לביתו, שיכור כלוט, נכנס למיטתו בבגדיו ובנעליו ונרדם הלום יין וזעם. למחרת בצהרים, כשהתעורר וקם מהמיטה, מצא פתק על שולחן המטבח.
"אני אוהבת אותך עופר ותמיד אוהב," כתבה לו זוגתו-אהובתו, "אבל אינני יכולה יותר. מקווה שתמצא כוחות לצאת מהבור העמוק והשחור שאליו הושלכת לפני ארבעה חודשים. אולי בעצמך, אולי בעזרת אחרים, כי אני לא הצלחתי בכך. שלך בכאב, סמדר."
פרץ של טירוף אחז בעופר למקרא הדברים. צועק ומקלל החל להשליך ולנפץ את כל מה שידיו השיגו - כוסות, צלחות, כלי הגשה, כסאות ואפילו את מכשיר התמי 4 שעמד על שיש המטבח. ואז הפכו צעקותיו לזעקות שבר והוא התמוטט על הרצפה, כל גופו רועד. דקות ארוכות געה בבכי מיוסר, מבכה את חייו שהפכו קשים מנשוא, מתאבל על אהובתו שנטשה אותו. כעבור זמן, אט-אט, פסק בכיו. את מקומו, הולך ומתגבר מרגע לרגע, תפס רגש השנאה והנקמה.
אני הולך להרוג אותך – אמר לעצמו בקול – אני הולך להרוג אותך, מנכ"ל בן זונה!
בעזרת "גוגל" מצא עופר את כתובתו של המנכ"ל בחיפה, ובמשך שלושה ימים ושלושה לילות, מתקיים על חטיפים וסנדוויצ'ים וישן שינה טרופה של שלוש-ארבע שעות בלילה, הכין את תוכנית הרצח שלו. היה ברשותו אקדח "ברטה" מצויד במשתיק קול, שלקח מגופת קצין מצרי במלחמת יום כיפור. הוא היה צלף מצטיין, מאז ימי שירותו הצבאי, והיה יכול לפגוע ולהקפיץ ממקומו מטבע של 10 שקלים ממרחק חמישה מטר, בירייה ראשונה. הוא שכר מכונית באשקלון, הרחק ממקום מגוריו, ובמשך שבועיים עקב אחר נסיעותיו של המנכ"ל מביתו למפעל ובחזרה, ואף למד את סדר היום שלו. הוא גם נכנס יום אחד לבניין המגורים המפואר שבו התגורר המנכ"ל, וציין לעצמו את אמצעי האבטחה שבמקום – מצלמה במבוא, דלת כפולה ופתיחת הדלת הפנימית רק באמצעות כרטיס קוד או זיהוי ואישור דרך האינטרקום. הוא גם רשם בפנקסו את שמות הדיירים והיה מרוצה מאוד לגלות בהמשך, באמצעות "גוגל" והפייסבוק, שבדירה מס' 15 מתגוררת דורין, גרושה בת 47, שבימים הבאים טיפח איתה קשרי מחשב לוהטים.
ואז הגיע יום הנקם והשילם שלו.
זה היה יום חורף סוער. הרחובות היו ריקים מאדם ורק מטחי הגשם ויבבת הרוח נשמעו ברחוב מגוריו השקט של המנכ"ל לפנות ערב, בשעה שעופר החנה את מכוניתו ברחוב הסמוך. אף אחד ממי שהכירו לא היה מזהה אותו באותו ערב, שכן הוא צבע את שיערו, גילח את זקנו, חבש כובע בוקרים רחב שוליים והדביק שפם שחור מתחת לאפו. הוא פסע במהירות, עוקף את פינת הרחוב ונכנס לרחוב המטרה שלו. בהתקרבו למגדל המגורים, הרים את המטרייה שלו כלפי מצלמת האבטחה, נכנס בדלת הראשית ולחץ על כפתור דירה מס' 15.
"מי שם?" שאל קול נשי.
"אביר חלומותייך, הרטוב והרועד מקור..." ענה עופר.
צחוקה של דורין היה נמוך ומפתה. "בוא, עלה אליי אביר שלי. אני אלקק ממך את כל טיפות הגשם ואחמם אותך בעונג..." אמרה, ואז נשמע זמזום פתיחת מנעול הדלת.
עופר עלה במעלית לפנטהאוז שבקומה ה-21 של מגדל המגורים. הוא השאיר את המטרייה במעלית ופסע במסדרון הארוך והחשוך מבלי להפעיל את התאורה, וכשהגיע לדירה מס' 225 צילצל בפעמון הדלת.
המנכ"ל פתח את דלת הפלדה המעוצבת, ולהרף עין נפגש מבטו בזה של עופר.
"ערב לא טוב," אמר עופר ונכנס לדירה, עוקף בזריזות את הדייר שבפתח.
המנכ"ל סגר את הדלת והסתובב לכיוונו. "ומי אדוני, אם מותר לשאול?" תהה בקול קר.
עופר הוריד את כובעו, תלש את השפם מעל שפתו העליונה ובידו השמאלית הוציא זקן מלאכותי מכיס מעילו והצמיד אותו לסנטרו.
"זוכר אותי?" שאל.
"כמובן," ענה המנכ"ל בקור רוח, מביט בעופר בעיניי האפור-כחול הבוהקות שלו, "פיטרתי אותך לפני חצי שנה. אני מקווה שלא באת הנה כדי לעשות משהו שתצטער עליו בעתיד."
"אני מבטיח לך שלא אצטער," השיב עופר ותוך כדי כך שלף בימינו את ה"ברטה" מכיסו, הושיט את ידו לפנים ולחץ שתי לחיצות מהירות על ההדק.
המנכ"ל התמוטט על הרצפה הממורקת, ועופר הרגיש את דמו קופא בעורקיו.
"אלוהים!" נפלטה קריאה חנוקה מגרונו, "אלוהים אדירים!!!"
במקום שבו היו עיניו של המנכ"ל, שבהן פגע עופר בדיוק של לייזר מנתחים, היו כעת שני חורים שחורים שמהם, נוראים למראה, נבעו זרמים של דם ובתוכם עשרות קפיצים, גלגלי שיניים וברגים זערוריים, חלקי פלסטיק וזכוכית שבורים, טרנזיסטורים מיניאטוריים וסיבי אופטיקה והולכת חשמל דקיקים...
יומיים לאחר ההתנקשות במנכ"ל, התכנס דירקטוריון תאגיד המזון "אינטרנשיונל וורלד פוד" לישיבה דחופה. בחדר הישיבות המפואר בקומה ה- 42, בבניין משרדים יוקרתי בשדרה החמישית במנהטן, ניו-יורק, ישבו 14 חברי הדירקטוריון והאזינו בפנים חתומות לדבריו של הבעלים, יו"ר הדירקטוריון של התאגיד.
"מה שקרה בישראל, רבותיי, מסכן את התאגיד כולו," פתח היו"ר את הישיבה. "המתחרים שלנו יעשו מהעסק הזה מטעמים, תרתי משמע, אם יגלו את הפרטים על מה שאירע שם. כזכור לכם, נכנסנו כשותפים למפעל בישראל לפני שנה וחצי, ובהמשך הכנסנו לשם את ISRa-21, מדגם FMR-1, כמנכ"ל החברה. זהו, להזכירכם, הפיתוח המתקדם ביותר עד היום בתחום הרובוטים מבוססי ממשקי אדם-מכונה. כמובן שלקחנו בחשבון אפשרות של פגיעה ברובוטים שלנו מצד מפוטרים מתוסכלים ואלימים. מתחת לעור, הגוף של המנכ"לים שלנו עשוי כולו מסגסוגת טיטניום עמידה לכדורים, כולל כדורים חודרי שריון. אבל לא לקחנו בחשבון שהעיניים לא מוגנות. אתמול הוריתי למפעל הרובוטים להוסיף מיידית לדגם החדש שמתוכנן לצאת לשוק בקרוב משקפי מגן, למניעת פגיעה בעיניים."
היו"ר עשה אתנחתא קלה ואז פנה לאיש שלימינו. "ג'ורג, תוכל לעדכן אותנו לגבי חקירת הרצח?" שאל.
"המשטרה המקומית החלה בחקירה," קם ואמר האיש שאליו פנה היו"ר, מנהל החטיבה הים תיכונית של התאגיד, "אבל אני מאמין שהסכומים שכבר הזרמנו לשם יגרמו לעיכובים ולקשיים, ובסופו של דבר למבוי סתום בחקירה ולהשתקת הפרשה. אנחנו גם מטפלים באופן דומה בתקשורת בכלל וזו הישראלית בפרט, כמובן, אבל כאן זה יותר מסובך. סביר להניח שנצטרך להזרים סכומי שיכנוע גדולים ביותר כדי למנוע פרסום מזיק וייתכן שנצטרך להפעיל גם אמצעים מיוחדים לצורך כך. כמובן שאעדכן אותך, אדוני, בכל התפתחות," סיים מנהל החטיבה הים תיכונית את דיווחו והתיישב במקומו.
"יפה פעלת, ג'ורג," אמר היו"ר. "אנדרו?"
אנדרו, מנהל האבטחה הפיזית של התאגיד, קם ממקומו. "הוריתי להתקין מיידית מצלמות אינפרא-אדום ואמצעי זיהוי נשק, נוסף על המצלמות הסטנדרטיות, בדירות ובלשכות כל המנכ"לים שלנו בעולם. אני גם ממליץ לשקול אפשרות של שימוש בשומרי ראש," הוסיף בחצי חיוך, "כפי שיש לכל הנוכחים כאן... הצעה מסודרת בנושא אעביר לך, אדוני, בתוך שעתיים."
"מצוין," סיכם היו"ר והוסיף, כשהוא פונה לשאר משתתפי הישיבה: "עוד התייחסויות, רבותיי?"
"לא אדוני," ענו 14 המשתתפים כאיש אחד.
"אם כך, הישיבה הסתיימה. תודה לכולכם. נתראה... כן, מר נורל, רצית להוסיף משהו?"
מכיוונו של האיש שהיו"ר פנה אליו, מנהל קשרי הלקוחות של התאגיד, נשמע קול מוזר, כעין שילוב של צרצור וחריקה.
"לא אדוני," הייתה התשובה, "אני פשוט חש קצת לא טוב. עוד רגע אהיה בסדר."
היו"ר הביט ארוכות בדובר, ולמשך שניות אחדות השתרר בחדר הישיבות שקט מתוח.
"תרגיש טוב, מר נורל," חתם לבסוף היו"ר את הישיבה, "כאמור, ניפגש שוב בישיבה החודשית הרגילה. להתראות, רבותיי."
חברי הדירקטוריון קמו כאיש אחד. הם אספו את ניירותיהם מהשולחן, הכניסו אותם לתיקיהם המהודרים, ועזבו בזה אחר זה את חדר הישיבות. אף אחד מהם לא נגע בבקבוקי המשקה הקר או בפירות הטריים שהוכנו על השולחן לקראת הישיבה.
מנהל "אינטרנשיונל וורלד פוד" נשאר לשבת בכורסתו, עבר-ריפרף במבטו על הדו"חות שלפניו והציץ לשנייה לעבר מסך הטלוויזיה הענקי שמולו, שם רצו-ריצדו במהירות נתוני הבורסות בכל העולם. לרגע שוב חש מוטרד בשל האירוע בישראל, אך כעבור רגע נוסף נרגע עם הידיעה שהעניינים יטופלו במהירות וביעילות בידי צוות מנהליו. גם התקרית הקטנה בסיום ישיבת הדירקטוריון העסיקה את מחשבתו של היו"ר. זוהי הפעם השלישית בחודשיים האחרונים, ציין לעצמו, שמר נורל,
ZA-67, לא מתפקד כראוי. אצטרך לשלוח אותו לשיפוץ או להחליפו בדגם מתקדם יותר, סיים היו"ר את הרהוריו ואז לחץ על כפתור בלוח הבקרה שבצד שולחן הישיבות, מימין לכורסת המנהלים שלו.
"כן אדוני?" נשמע קול נשי רך במערכת הרמקולים המשוכללת.
"הישיבה הסתיימה," אמר היו"ר, "אפשר להכין את החדר לישיבה הבאה."
"בסדר גמור, אדוני היושב ראש," אמר שוב הקול הרך, "שיהיה לך יום טוב, אדוני."
יו"ר הדירקטוריון אסף את ניירותיו והכניסם לתיקו. בשעה שפסע לעבר היציאה, נפתחה דלת צדדית ולחדר הישיבות נכנסה צעירה יפה, שהחלה לפנות את השולחן מבקבוקי המשקה והכיבוד הקל שעליו ואחר-כך ניקתה במטלית רכה ממשטח המהגוני המבריק את הכתמים שאלו השאירו עליו. משסיימה, הוציאה מארון נסתר שואב אבק משוכלל והחלה להעבירו במיומנות הלוך ושוב על פני הרצפה, כפי שתוכנתה לעשות.
נכתב לפני 5 שנים ו-11 חודשים
ההתערבות / מאת צד"י. אל"ף.
(נכתב בראשית התקופה ה'עברונית' שלי, בסוף המילניום הקודם)
גבירותיי ורבותיי, ברגע זה ממש,
סיפור הימור, מוזר-מצחיק, לכם בפי יוגש:
זה סיפור מהחיים שעיקרו הוא התערבות
(שבה תמיד חכם יש ומולו שיא של טיפשות)
כספודי – כספודודי – דם
זה הכל, קהל נכבד, קרה ערב אחד
כשמשפחה צפונית-דרומית החליטה פה אחד,
שהערב די מתאים (כלומר, חם הוא במידה)
לרדת קצת העירה וללקק בכיף גלידה.
ל"פינגווין", נהריה, הם שמו את פניהם,
גבר ואישה יפה, שלושה מילדיהם...
כספודי – כספודודי – דם
ממש לפני הפתח, בעומדם להיכנס,
שלף הגבר ארנקו, החל בו לחפש
ואז אמר: "כנסו אתם, חסר לי מזומן,
אגש לכספומט סמוך, דקה אחת מכאן…"
אך לא עברה חצי דקה והוא חזר פינגווינה
"אין שם כספומט, " הפטיר, "מילא, בואו נזמינה…"
"מה זאת אומרת? ודאי שיש!" אמרה אשתו בחן
(וחשבה 'אוי, אלוהים! פה מישהו מתחרפן…')
"'ב'פועלים'?" ענה האיש, "מאה אמה מכאן?
אין שום כספומט גבירתי, יש שם רק 'עדכן'!"
"תסלח לי אדוני-אישי" הגיבה האישה,
"אולי לא הסתכלת טוב, אך אל תרגיש בושה -
אתה בעברך היית איש דרומי, נכון?
אז האמן נא, במטותא, לאשת הצפון.
אני כבר בסביבה הזו נמצאת הן לא מעט,
תסמוך עליי, על זכרוני – יש שם כספומט!"
כספודי – כספודודי – דם
אז התחילה מהומה רבה סביב השולחן,
היא בטוחה: "יש כספומט!" הוא מתעקש: "עדכן!"
והילדים צופים בהם, יודעים בוודאות
שהוויכוח, כמו תמיד, יוליד כאן התערבות,
כי יש לדעת, רבותיי, שזה זוג מיוחד
שמתערב על כל דבר – משטות עד 'קייס' נכבד
כספודי – כספודודי – דם
"בואי נתערב" אכן אמר לבסוף האיש,
"והפסדך - מתוקתי - ברור, צפוי, מביש…"
"או-קיי מצידי" ענתה היא, "הוי, תהיה אומלל…
הפסד כזה עוד בהיסטוריה לא נרשם בכלל!
אך היום אני רוצה לא סתם 'פרס ניחומים' -
לא נשיקה, לא מסעדה, לא שוב שטיפת כלים…
בא לי משהו מיוחד, לא שיגרתי, מרשים,
שירגש ויהיה איתי לאלף חודשים!"
"יש!" הכריז מיד הבעל, "יש לי רעיון:
המפסיד יכתוב מקאמה, שיר או סתם פזמון
וזה יוגש למנצח – שזה, ברור, אני…
הוי כמה אז אגיל-אשמח לרגל נצחוני..!"
ההתערבות אז, יד ביד, שם נחתמה סופית
וכולם נפנו – סוף-סוף – לבחור מהתפריט,
המנות אזי הוגשו ופסק-זמן נלקח
מהוויכוח הסוער שלרגע קט נשכח
כספודי – כספודודי – דם
אכלו כולם וליקקו גלידות בתיאבון,
לבסוף הגבר, באשראי, שילם את החשבון
ואז פנו כולם לצאת (מקודם כך הוחלט),
כדי לבדוק את קיר הבנק, אם יש בו כספומט.
ראשון אכן ראו 'עדכן', אך בהמשך מיד
בקיר אותו הבנק ממש, כמטר מהצד,
ראו כולם… כן, כבר ניחשתם (אוי, איזו בושה):
לא כספומט אחד או צמד, אלא... נכון - שלושה!!!
כספודי – כספודודי – דם
סוף סיפור, כמו שהבנתם, פה הוא לפניכם -
שיר-בלדה 'ראפרי' כתב פה עבדכם,
למנצחת הוא מוגש בראש חפוי, מורכן
(תבוסה כזו, מודה אני, כבר לא הייתה מזמן…),
אך עוד שבוע או שבועיים אתאושש כמו כלום:
עוד יהיו בינינו וויכוחים, לא הסתיים מאום!
ושוב נחזור ונתערב על שטות או 'קייס' רב-ערך
ויש לי צ'אנס לזכות, אולי, במהלך הדרך…
כספודי – כספודודי – דם
כספודי - כספודודי - תם!
נכתב לפני 6 שנים ו-1 חודשים
חיים מחוּקים / מאת צָדִ"י. אָלֶ"ף.
כמעט 55 שנה רצופות עבד אפרים היימליך באותו מקום, הארכיון של קיבוצו. למען הדיוק 55 שנה פחות חודשיים של קורס מרוכז בנושאי ספרנות וארכיונאות, כמה ימי מחלה בעקבות ניתוח אפנדיציט, חופשת ירח-דבש בת שמונה ימים באיטליה ובשווייץ ושלושה ימי אבל על רעייתו האהובה, קלרה (האחות היפה שטיפלה בו בבית החולים לאחר הניתוח). הארכיון, על שלושת חדריו הדחוסים באלפי מסמכים וצילומים, הפך עם השנים לביתו השני, בעיקר לאחר מותה של קלרה ממחלת הסרטן, המחלה שבעטיה לא הצליחה להביא ילדים לעולם.
שמם של אפרים והארכיון 'שלו' יצא למרחוק - ארכיונאים וארכיונאיות, מכל רחבי הארץ, הגיעו לביקורי התרשמות ולימוד ויצאו נפעמים. בימי העיון שנערכו מטעם מדור הארכיונים של התנועה, היה אפרים מרצה קבוע ומבוקש באשר ל"מקומו וחשיבותו של הארכיון בקיבוץ" ואפילו חוברת ששמה "הארכיון הקיבוצי", חוברת צנועה אך מסודרת למופת ומאירת מחשבה, הוציאה התנועה על פי משנתו הסדורה של אפרים בנושאי ארכיונאות קיבוצית: איך לשמור מסמכים חשובים במיוחד וכמה חיוני להכין מספר עותקים כגיבוי, כיצד מסדרים תמונות ולמה חשוב לכתוב מי מופיע בהן ומי הצלם, כיצד שומרים מודעות של חג ואירועי תרבות, מהו תיק אישי ומשפחתי ועוד. אפרים גם היה הראשון בתנועה הקיבוצית להכניס לארכיון את ה'קומפקטוס', אותו ארון מתכת משוכלל - מתוצרת "פחמס", עין החורש - שאגפיו מחליקים לצדדים ומאפשרים בכך נפח אחסון עצום יחד עם נגישות מהירה לכל חומר מבוקש.
עכשיו, כשהוא כמעט בן 83, כל זה הפך לחסר ערך, לחסר משמעות.
זה קרה בתוך מספר חודשים, מאז כניסתו של דור מלכי, בנו של מרכז המשק, כעובד נוסף לארכיון. אפילו לא טרחו לשאול לדעתו של אפרים או לשתף אותו בדיון בנושא. יום אחד פשוט מצא בתא הדואר שלו את המכתב המודיע לו על כך.
"המזכירות הפעילה, בהמלצת ההנהלה הכלכלית, החליטה שדור מלכי ייכנס לעבוד בארכיון החל מהשבוע הבא" - כתב לו המזכיר האירגוני - "מתוך ראיית הצרכים המיידיים והעתידיים כאחת של מקום חשוב זה. אנו בטוחים שבכוחות משותפים, לקראת אתגרי העתיד הרבים, תצעידו את הארכיון של קיבוצנו להישגים שכולנו נתברך בהם. באיחולי הצלחה לשניכם, המזכירות".
מופתע והמום קרא אפרים את השורות הקצרות, הנמלצות. שעה לאחר מכן, בביתו, כבר התחלפו ההלם והכעס שהמכתב גרם לו בתחושת כניעה והשלמה - מתוך ניסיון חייו הבין שאין שום דבר שביכולתו לעשות, שמאבק לביטול ההחלטה הוא חסר סיכוי.
דור מלכי היה חייל בן 19 כשנפצע ברגלו בתאונת דרכים. הוא שוחרר מהשירות, במימון הצבא והקיבוץ יצא ללימודים גבוהים, ותוך ארבע וחצי שנים בלבד סיים שני תארים - ראשון במחשבים ושני במנהל עסקים. לאחר סיום לימודיו לקח שנת חופש. שנה אחת בלבד של חיי עיר הספיקה לדור כדי להחליט לחזור לקיבוץ, שעמד להפוך לקיבוץ 'מתחדש', וזאת על מנת להגשים חזון-חלום שהתגבש במוחו מזה זמן מה: פיתוח-שינוי ארכיון הקיבוץ והפיכתו למרכז מידע כללי-איזורי, מרכז שיכלול גם מייצגים 'היסטוריים', תערוכות, הפעלות ילדים ונוער ושטחי מסחר ובילוי. אביו של דור, מרכז המשק, שיכנע ללא קושי את מימסד הקיבוץ בכדאיות הפרוייקט ו'האור הירוק' ניתן לדור ע"י ההנהלה הכלכלית בהחלטה של פה אחד.
בימים שנותרו עד לכניסתו של ה'שותף' החדש שלו, עברו שוב ושוב המחשבות והשאלות בראשו של אפרים: הארכיון מתפקד כל השנים על הצד הטוב ביותר, ככה אמרה-החמיאה לו המזכירה החברתית רק לפני חודשיים וחצי, כשהזמינה אותו לשיחה לקראת ההחלטה על ההפרטה בקיבוץ. האם קרה משהו מאז? האם הוא 'פישל' מבלי דעת בעבודתו? הרי עבודתו מהווה סמל ודוגמה למה שארכיון קיבוצי צריך להיות! הרי רק לפני שנתיים ערכו לכבודו ערב הוקרה חגיגי לציון 50 שנות עבודתו ופועלו הרב, המקומי והתנועתי כאחת, בתחום הארכיונאות! האם ייתכן - חלף הרהור במוחו - שזו היא 'נקמת' המזכירות על דרישתו-התעקשותו מזה חודשים להחלפת מערכת כיבוי האש ה'עתיקה' בארכיון, מערכת שעל התקנתה נלחם במוסדות המשק לפני 27 שנה ושהפכה להיות מוזנחת וחסרת תועלת מחוסר תקציב? ואולי זו דרישתו ה'מעצבנת' ורבת השנים לרכישת מכונת צילום? או שמא כל זה אינו אלא בגלל תוכנת המחשב החדשה של המפעל, שהארכיון קושר-חובר אליה ושעדיין הוא אינו שולט בה לחלוטין? אולי אינו מתקדם מספיק מהר בהכרתה ובהפעלתה וכניסתו של דור נועדה דווקא לעזור לו בכך? כן... בהחלט ייתכן שזאת הסיבה...
אבל ניסיונו של אפרים היימליך למצוא חיוב אפשרי בכניסתו של דור לארכיון, היה ניסיון שווא. בשבועיים הראשונים היה דור תלמיד מקשיב וחרוץ למופת, ואפרים הראה לו והסביר לו בהתלהבות את כל דרכי עבודת הארכיון. בשבוע השלישי כבר השתנו הדברים לחלוטין. לא רק שאפרים לא זכה לשום הסבר או סיוע באשר לתוכנה החדשה, ככל שעברו הימים גם העכירו היחסים ביניהם - דור השמיע הערות פוגעות באשר לשיטות התיוק ה'עתיקות' של אפרים, ביקר את התייחסותו ל'פרטים קטנים ושוליים', כדבריו, ולעג בכל הזדמנות לדור הוותיקים ול'חלומות השווא' שלהם על חברה שיתופית ושוויונית. הוא גם לא ניסה להסתיר את חזונו באשר לעתיד הארכיון - "המקום הזה עומד להשתנות ולהפוך לאימפריה!", אמר-הכריז ביהירות בפני הארכיונאי הוותיק.
השיחה שביקש אפרים לקיים עם המזכירות הפעילה וההנהלה החברתית כעבור חודש וחצי מתחילת ה'שותפות' הלא מוצלחת, השיגה את ההיפך ממה שציפה ממנה: התנהגותו של דור לא הוזכרה במילה וכולם, בהשפעת דברי הפתיחה הנחרצים של מרכז המשק, רק הדגישו את ה"צורך להצעיד קדימה את הארכיון". חבר אחד בלבד בפורום, מוותיקי הקיבוץ, הביע את דעתו ש"יש לנסות לעבוד בצוותא וברוח טובה, כדי לחבר את הידע והניסיון שלא יסולאו בפז של אפרים יחד עם החדשנות וההעזה של דור, למען ארכיון רלוונטי ומתפתח".
המסר שקיבל הארכיונאי הוותיק בסיום הפגישה היה ברור - דור נכנס לארכיון כמרכזו-מנהלו לעתיד ומוטב לו, לאפרים, שיתאים את עצמו לעתיד זה ושלא יערים קשיים מיותרים בדרך.
נסער ופגוע עד עמקי נפשו עזב אפרים את הישיבה. השעות הבאות היו בשבילו שעות של חשבון נפש, של שאלות שלא הייתה להן תשובה: האם עבודתו הארכיונאית שעשה רוב חייו הייתה לריק? האם תיעוד חיי הקיבוץ ה'ישן' הפך לחסר ערך ולא רלוונטי ב'קיבוץ החדש'? האם כל המילים היפות שנאמרו לפני שנתיים בשבחי הארכיון ובשבחו שלו, האם כולן לא היו אלא מילים ריקות? האם מאות אלפי המסמכים, התמונות והסיפורים שטרח על שמירתם, האם כולם נועדו להישכח מלב, להעלות אבק או להיזרק לפח לטובת עוד מרכז רווח קר ומנוכר?
כעבור שבועיים פורסם רשמית שדור הוא מועמד המימסד לניהול הארכיון, וכעבור עוד מספר ימים אושר המינוי בקלפי ברוב קולות גדול.
הימים עברו, כל יום קשה לאפרים ממשנהו, אבל הרע מכל הגיע לאחר שהחלטת השינוי בקיבוץ עברה-התקבלה ברוב קולות. בשיחות ההכנה והשכנוע שנערכו לפני השינוי, נאמר לאפרים ע"י מרכזי צוות השינוי שריכוז הארכיון יועבר לדור, אך הוא עצמו, אפרים, על אף היותו פנסיונר, יוכל להמשיך בעבודתו במקום ככל שירצה ואף יקבל על כך תמורה של 500 ₪ בחודש.
המציאות הרעה התנפצה בפניו יומיים בלבד לאחר החלטת השינוי.
"הארכיון עומד להשתנות לגמרי, כפי שכבר אמרתי לך לפני מספר שבועות," אמר לו דור ישירות לאחר שהזמין אותו למשרדו לשיחה, "ומבחינתי אינך מתאים ולא תוכל להשתלב בשינוי הזה. עם כל הצער, אני מודיע לך בזאת על סיום עבודתך בארכיון הקיבוץ."
פניו של אפרים החווירו.
"זה לא מה שהבטיחו לי לפני השינוי, "אמר בהתרגשות, מנסה להבליע את הרעד בקולו, "אמרו לי בפירוש שאוכל להמשיך לעבוד כאן..."
"אני מצטער," קטע אותו המנהל החדש ביבושת, "אני לא יודע מה הבטיחו לך ובאיזה סמכות. היום אני המנהל כאן, יש לי גיבוי מלא מהנהלת הקיבוץ ואני קובע את הכללים. אני חוזר ואומר - עבודתך בארכיון הסתיימה. תוכל להגיע לכאן ביומיים הקרובים כדי לסיים דברים ולאסוף את החפצים שלך, אבל זה הכל. בשבוע הבא אני מתכוון להתחיל עם השינויים כאן, כולל החלפת המנעולים."
אפרים ישב שותק עוד מספר שניות ואז, נכה רוח ובעיניים מושפלות, קם ועזב את החדר. בשעה הבאה ניסה לחזור לשיגרת עבודת הארכיון, אך לא הצליח בכך ועזב את המקום. בהגיעו לביתו, התיישב בכורסתו הישנה ובהה באוויר במשך שעה ארוכה, חסר כוחות ותקווה.
למחרת ההודעה על פיטוריו, הגיע אפרים לארכיון כהרגלו, השכם בבוקר. הוא אסף את חפציו המעטים - את תיקו האישי בארכיון, את החוברת המקצועית (שלו) שהוצאה לאור לפני עשרות שנים, את ספל החרסינה השחור-כתום שאהב כל-כך לשתות ממנו את הקפה שלו ואת תמונתה של קלרה, אשתו המנוחה, תמונה אשר ניצבה במשך עשרות שנים על שולחן עבודתו. עיניו שוטטו על פני המדפים שמסביבו - הנה הקלסר של סיכומי מערכת החינוך מהשנה החולפת, הנה זה של המוסך והמסגרייה, ועוד אחד של אירועי יובל ה- 50, וכאן הקלסר של ה"מיידעת" (דף המידע של הקיבוץ) ועוד קלסר...
מבלי דעת, כאוטומט, פנה אפרים ונכנס לחדר הסמוך, החדר של ה'קומפקטוס', ופתח-החליק לרווחה, בזה אחר זה, את מדוריו הכבדים, עמוסי הקרטונים שבתוכם מאות אלפי המסמכים שנאספו ומוינו ותויקו בעשרות שנות עבודה: הנה הקרטונים של ענפי המשק ההיסטוריים שנעלמו מנוף הקיבוץ (הבננות, הכרם, גן הירק, המספוא), לידם הקרטונים של מקומות ועיסוקים מהעבר (הסנדלרייה, המאפייה, הנגרייה, האורווה) וכאלה של ההווה (הגד"ש, המטעים, הלול, המפעל ועוד), ועוד קרטונים של התנועה והמפלגה ושל הגזברות ושל המזכירות ושל התרבות ושל הספורט ושל...
אפרים הרגיש שלבו הולם בחוזקה, שראשו סובב עליו. הוא חזר לחדר המרכזי והתיישב, הלום צער, בכורסת העבודה שלו וכמעט מיד קם שוב ממקומו.
"התמונות..." מילמל לעצמו, "אני חייב להיפרד מהתמונות..."
הוא נכנס אל החדר השלישי - ארכיון התמונות. מהקירות ניבטו אליו תמונות היסטוריות ממוסגרות והוא הביט בהן בעיניים כלות, לחות: הנה תמונת יום העלייה על הקרקע, לידה תמונת הנחת אבן הפינה לחדר האוכל החדש, והנה תמונת המנהיגים בוועידת התנועה שנערכה בקיבוץ, ועוד תמונה של חנוכת בריכת השחייה ועוד אחת של בניית המועדון לחבר ואחת מימי ראשית המפעל...
עכשיו נפנה אפרים לארון המתכת הגדול ופתח בזו אחר זו את מגירותיו. התמונות הציפו אותו בצבעי שחור-לבן ובכל גווני הקשת כאחת: תמונת קבוצת "אורן" (הקבוצה הראשונה של הקיבוץ) והקבוצות שאחריה, תמונות הפגנות האחד במאי של פעם, הקידוח הראשון והבאר הראשונה, הטרקטורים ושדות הפלחה, תמונות טיולי המשק לחו"ל, תמונות חגים, תמונות של גיוסים לענפי המשק השונים, תמונות של תינוקות וילדי גן ומוסדניקים, תמונות של הצגות ומופעי תרבות, תמונות של משק הילדים ותמונות של המטבח והאספקה הקטנה ועוד ועוד ועוד...
ככל שהוסיף להביט בתמונות ראו עיניו פחות ופחות, עד שלבסוף התיישב בכיסא שליד השולחן הגדול, כבר לא נאבק ברגשותיו, כבר לא מנסה לעצור את דמעותיו.
ואז, כעבור זמן מה, נבטה-עלתה במוחו אט-אט המחשבה, התשובה, הידיעה, ההחלטה.
הוא מחה את עיניו וקם כדי להחזיר את הסדר על כנו בשלושת חדרי הארכיון. אחר-כך השאיר פתק לדור על כך שלקח את חפציו וסיים את עבודתו בארכיון, כפי שהתבקש, נעל את הדלתות ועזב את המקום.
את השעות הבאות הקדיש אפרים היימליך לביקורים אצל חבריו, המעטים כל-כך שנותרו. שכניו, יהושע ומלכה, הופתעו אך שמחו לבואו. במשך יותר מארבע שעות העלו השלושה זיכרונות מימי ראשית הקיבוץ, מספידים את העבר שהפך להווה קשה ומאיים. אחר-כך ערך ביקור נוסף, בקצה השני של הקיבוץ, אצל ברוך ושושנה, שותפיו הקבועים לשולחן הארוחות בחדר האוכל. בהמשך, לאחר ארוחת צהרים קלה, סר אפרים אל הבית הסיעודי, אל חמשת חבריו מהגרעין המייסד של הקיבוץ. לבו נפל בו כשראה אותם. שרוליק ואריה, שניהם באלצהיימר מתקדם, לא זיהו אותו. נחמן ישן בכורסתו, נושם בכבדות ומחובר לבלון החמצן שלו, גיטה - כך נאמר לו - הובהלה שוב לבית החולים בגלל מחלת הפרקינסון שלה וציפורה ישבה בכיסא הגלגלים שלה, מסוממת מתרופות ובוהה בטלוויזיה, ואפילו לא השיבה לו על ברכת השלום שלו אליה.
בלב כבד חזר אפרים לביתו ונשכב על מיטתו למנוחה שגופו כל-כך נזקק לה.
בקומו לעת ערב, הכניס לכיסו חבילת כדורים שנטל מארון התרופות שלו. אחר-כך, לאחר שטעם כזית מעט גבינה לבנה והכין לעצמו קפה בכוס שאהב, זו השחורה-כתומה ששימשה אותו כל שנותיו בארכיון, לקח אפרים דף נייר והחל לכתוב:
"55 שנים פחות חודשיים וחצי עבדתי בארכיון... חיים שלמים. בשבועות האחרונים הבנתי שלארכיון, כפי שהוא, אין שום ערך ואין בו צורך בקיבוץ החדש. הקיבוץ והארכיון היו ביתי - ולא עוד. משום כך עשיתי את שאמר לי לבי, ואני מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו בזאת. לכל החומר הכלכלי-משקי יש גיבוי במזכירות הקיבוץ, במפעל ובהנהלת החשבונות, כך שבמעשיי לא נגרם נזק כלכלי. עם זאת, אני מבקש להעביר לרשות הקיבוץ מתקציבי האישי את כל היתרה שנשארה לזכותי, בסך 178,527 ₪, לכיסוי כל נזק אחר."
הוא חתם את שמו בתחתית הדף, הכניסו לתוך מעטפה ורשם עליה את המען - מזכירות הקיבוץ. אחר-כך התיישב בכורסתו שבסלון, נוטל עימו מהמדף את אלבום התמונות האהוב עליו ביותר, ושקע בזיכרונות...
בשעה אחת אחר חצות יצא אפרים את ביתו בדרכו אל הארכיון. בהיכנסו למקום הוציא מהחבילה שבכיסו את 50 כדורי השינה שאסף במשך השנים (מתוך החלטה נחושה שלא לסיים את חייו בבית הסיעודי), ועם מעט מים בלע את כולם. כעבור מספר דקות, כשהרגיש סימני עייפות ראשונים, נכנס אפרים לחדר הימני, פתח את מדורי ה'קומפקטוס' לרווחה, הוציא קלסרי קרטון ודפים ופיזרם מסביב. הוא הוציא מכיסו קופסת גפרורים והדליק בזה אחר זה מספר ניירות, נעל את הדלת אחריו ופנה לחדר השמאלי של הארכיון, חדר התמונות. הוא חזר על פעולות ההצתה בבהילות, מנסה להלחם בעייפות הגדולה, המטשטשת, ואז נכנס לחדר המרכזי ונעל גם אותו מבפנים. בשארית כוחותיו פיזר לכל עבר את דפי ההיסטוריה הדליקים שבחדר.
"שלום לכולכם... סילחו לי...", מילמל הארכיונאי הוותיק והדליק את הגפרור האחרון.
נכתב לפני 6 שנים ו-1 חודשים
כסף לאוטובוס
מאת צביקה אלון ©
חיכיתי בקינג ג'ורג' לאוטובוס מס' 25, בדרך ל"כותרת", ביה"ס לעיתונאות ולתקשורת שבו למדתי.
"סליחה," שמעתי לצידי קול רך ונעים, מבוייש מעט, "אולי תוכל לתת לי כסף לאוטובוס?"
בספרים כתוב "נשימתו נעתקה..." - זה בערך מה שקרה לי כשפניתי לעבר הקול. ראיתי מולי תיכוניסטית, תלמידת כיתה י"א או י"ב, בתלבושת אחידה - חולצה לבנה עם הסמל של בי"ס 'אליאנס', מכנסי ג'ינס, סנדלים תנ"כיים - מדהימה ביופייה. היו לה תלתלי אגוז חומים-אדמדמים ארוכים, עיניים ירוקות ענקיות, פה חושני ועור בצבע המוקה. היא חייכה לעומתי בביישנות מעורבת במבוכה, והבחנתי שבלחיה השמאלית הופיעה גומת חן. סימני נשיות ראשונים רק החלו לפרוץ מגופה, מרמזים ומבטיחים כאחת.
"כסף לאוטובוס? אין בעיה... כמה את צריכה?" שאלתי והרגשתי גל חום עובר בגופי ובראשי ומציף את פניי.
"נסיעה רגילה, שתי שקל ושמונים," אמרה התיכוניסטית בטבעיות, בעברית שגוייה, ומיד הוסיפה והסבירה, מתנצלת משהו, "שכחתי את הארנק שלי בבית, ברמת-אביב."
חיפשתי בכיסיי בקדחתנות. לשמחתי מצאתי שלושה מטבעות של שקל. העובדה שבעצם הכנתי אותם מראש לטובת מכונת הקפה בביה"ס, פרחה לגמרי מראשי.
"קיפ דה צ'יינג'," אמרתי בנון-שלנטיות כשהושטתי לה את הכסף.
היא צחקה - בספרים כתוב "צחוקה היה כצליל פעמונים..." - ומיהרה לעלות לאוטובוס מס' 24 שעצר באותו רגע בתחנה.
המחשבה הרלוונטית והמתבקשת על פער הגילים בינינו - אני עברתי כבר מזמן את ה- 40 - כמו גם העובדה שהייתי נשוי ואב לשני ילדים, אלה כלל לא עלו במוחי, כשחיכיתי לה למחרת באותה תחנה.
ושוב חיכיתי ביום שלאחריו. ועוד יום אחד. ועוד יום...
חיכיתי בתחנת האוטובוס במשך שבועיים, כל יום בין חצי שעה לשעה. הכנתי לעצמי בכיס מלאי של מטבעות, והייתי מנהל עם התיכוניסטית היפהפייה - רק בדמיוני כמובן - שיחות הכרות רומנטיות, מלאות שנינות והומור מצדי.
ואז, אתמול, בתחנת האוטובוס בקינג ג'ורג', שמעתי שוב את אותו הקול, את אותה השאלה:
"סליחה, אולי תוכל לתת לי כסף לאוטובוס?"
לקח לי שנייה לעכל את ששמעו אוזניי ואז הסתובבתי בחטף, כנשוך נחש.
התיכוניסטית היפהפייה עמדה מטר ממני, גבה אלי, ומולה ראיתי גבר כבן 45, מזיע וסמוק פנים, מתחיל לחפש בבהילות בכיסיו...
נכתב לפני 6 שנים ו-1 חודשים
הפצץ של פורטונה
מאת צָדִי. אָלֶף. © / מתוך ספרי "בושם מהול"
כשאתה ילד צעיר, בן תשע נניח, כמו שהייתי פעם – בשנת 1995 ליתר דיוק – אתה לא יודע הרבה מדי על החיים. אתה יודע בקושי קצת על עצמך ועל המשפחה שלך ועל החברים שלך, אבל על החיים של המבוגרים, בתור ילד, אתה ממש לא יודע כלום. אתה לא יודע מה שחשוב להם, אתה לא יודע על המחשבות והאמונות שלהם, לא יודע על המעשים הטובים שלהם, לא על המעשים הרעים שלהם... טוב, אולי אני קצת מגזים כאן: על המעשים הרעים של המבוגרים דווקא כותבים הרבה בעיתונים ומראים הרבה בטלוויזיה ומדברים ברדיו, בשידורי החדשות.
אימא שלי ובמיוחד אבא שלי נהגו לשמוע כל יום חדשות, כמו כל המבוגרים. אבא שלי, בעצם, אפילו היה שומע במשך היום ממש כל שעה את החדשות ברדיו וגם בערב בטלוויזיה. תמיד שהייתה מתקרבת השעה של החדשות, הוא היה אומר בקול רם "יש עכשיו חדשות!" ומגביר נורא את הרדיו – או הטלוויזיה – וכולם בבית היו צריכים להיות אז בשקט, כדי לא להפריע לו לשמוע. למעשה כולנו, אימא שלי ואחותי הגדולה וגם אני – בגלל העוצמה הגדולה של הרמקולים – נאלצנו לשמוע כל ערב את החדשות.
בבקרים לא שמעתי אף פעם את החדשות לפני שהלכתי לבית הספר, כי אבא כבר היה יוצא מוקדם מאוד לעבודה ואימא, אם שמעה חדשות, הייתה שומעת אותן מאוד בשקט. היום, כשאני בעצמי קצת יותר מבוגר, אני חושב שהיא לא רצתה אולי שהילדים שלה, אחותי ואני, נשמע על כל הרע והמכוער שיש בעולם ושכמעט רק על זה מדברים תמיד בחדשות.
גם על פורטונה, שהייתה די מבוגרת, אולי בת עשרים או שלושים ואולי אפילו יותר כשפגשתי אותה בפעם הראשונה וגם האחרונה בחיי, גם עליה דיברו בחדשות. דיברו עליה בחדשות של הרדיו בבוקר ואחר-כך בחדשות של הטלוויזיה בערב...
באותו בוקר של היום שבו עמדתי לפגוש אותה, את פורטונה – בלי שאדע על כך – אז אחרי שאימא שלי הכניסה לי את הסנדוויץ' לילקוט ונשקה לי לשלום, היא הזכירה לי שאזהר כשאני חוצה את הכביש וגם אמרה לי במיוחד – אני אומר 'במיוחד' כי היא אמרה את זה פעמיים ואולי אפילו שלוש פעמים – שלא אדבר עם אנשים זרים שאני לא מכיר. רק יותר מאוחר, בסוף היום, הבנתי שהיא אמרה לי את זה בגלל שהיא שמעה ברדיו על פורטונה, איך שהיא ברחה בבוקר מבית חולים לחולי רוח ושצריך להיזהר מפניה כי היא משוגעת ועלולה לעשות כל מיני מעשים משונים, להפחיד ילדים, לעשות עין הרע, להשתולל וכאלה דברים.
בחדשות של הערב – אלה שאשמע בבית בגלל אבא שלי – יחזור הקריין על סיפור הבריחה, אבל גם יודיע שתפסו את פורטונה ב- 11 בצהרים והחזירו אותה לבית המשוגעים.
אבל אני לא הבנתי – אפילו הרבה שנים אחרי הפגישה שלי איתה – לא הבנתי למה אמרו את זה עליה, שהיא משוגעת מסוכנת. בשבילי היא עשתה באותו היום את המעשה הטוב ביותר שמישהו עשה למעני אי-פעם: היא עשתה שאני אוכל לנצח ב"פוגים" את עומר השקרן והשחצן...
* * *
בשנת 1995 – בעצם, עוד כמה שנים לפני זה – הכי אהבנו, הילדים, לשחק במשחקי מחשב. היו המון משחקים כאלה וכל הזמן המציאו עוד, יותר משוכללים ויותר מעניינים, והיינו מבלים ליד המחשב, כל יום, במשך שעות. אבל למרות זאת, אהבנו גם לשחק בחוץ מדי פעם, בכדורגל או בכדור-סל או בג'ולות וכאלה משחקים פשוטים אבל כייפים. אבא שלי סיפר לי לפעמים על משחקים שהוא הכיר וזכר מהתקופה שהוא בעצמו היה ילד – "חמש אבנים", "טירו", "יו-יו", "סטנגה" ועוד – אבל אני לא הכרתי את המשחקים האלה.
נוסף למשחקי המחשב והמשחקים הישנים והפשוטים, היה מופיע פתאום, כל כמה שנים, איזה משחק חדש שמישהו המציא וזה היה הופך, למשך כמה שבועות או אפילו חודשים, ל'שיגעון' שכולם משחקים אותו בהתלהבות ובלי הפסקה. ככה זה היה, לפני המון שנים, עם "הקובייה ההונגרית" – שגם עליה סיפר לי אבא שלי – וככה זה היה אחר-כך עם ה"טטריס" ו"הרובוטריקים" ועם "בובות הכרוב" וה"פוקימונים" ועוד הרבה משחקים.
בשנת 1995 זה קרה עם הפוגים.
הייתה שמועה שאיזה ישראלי המציא את זה, ושהוא ממש התעשר מההמצאה הזאת, אבל אחר-כך קראתי איפושהו שהמציאו את זה בהוואי. בכל אופן, זה היה משחק נורא כייפי, במיוחד אם ניצחת בו!
הרעיון היה מאוד פשוט: היו לך כאלה עיגולים, שקראו להם "פוגים", עשויים מקרטון צבוע, בקוטר של 5 ס"מ בערך, שאפשר היה לקנות אותם או לקבל במתנה, בתור 'בונוס', אם ההורים שלך קנו בחנות משהו אחר, יקר יותר. על הצד העליון שלהם היו מצוירים כל מיני דמויות מפורסמות או ציורי נוף מאוד יפים, וזה נחשב לצד המנצח. הצד התחתון היה צבוע בסתם צבע, או שהייתה עליו איזו פרסומת של חברה מסחרית, וזה נחשב לצד המפסיד.
נוסף לפוגים הרגילים, היו גם כאלה מיוחדים, כבדים יותר ועשויים מפלסטיק מיוחד, שנקראו "פצץ".
במשחק עצמו היו יכולים להשתתף שניים או שלושה או אפילו ארבעה ויותר ילדים. כל אחד היה שם כמה מהפוגים שלו בערימה, אחד על השני, ואז היה צריך לזרוק את הפצץ בכוח על הערימה הזאת. מהמכה הזאת של הפצץ היו הפוגים עפים לאוויר ונופלים שוב על הרצפה. כל הפוגים שנשארו עם הצד המנצח, המצויר, כלפי מעלה היו עוברים לידי הזורק וכל הפוגים המפסידים, שנפלו עם הצד החלק כלפי מעלה, היו נשארים בערימה. למי שהיו בסוף הכי הרבה פוגים, הוא היה המנצח של המשחק.
ביום שבת, לפני שפגשתי את פורטונה, היה לי יום הולדת תשע.
בעצם נולדתי בפורים, שזה היה ביום שלישי של אותו שבוע, אבל מסיבת יום ההולדת – ככה הוחלט במשפחה שלי – נחגגה בשבת. ככה הרווחתי פעמיים כיף. אימא ואבא שלי, יחד עם אחותי הגדולה ובהשתתפות כל קרובי המשפחה, עשו לי מסיבה נהדרת עם האוכל שאני הכי אוהב: עוגת שוקולד ממש ענקית – שאימא אפתה וכתבה עליה בקרם לבן מזל-טוב וגם גולן בן 9 – בורקסים, צ'יפס, פיצה, אוזני המן וגלידת אננס לקינוח. גם קיבלתי המון מתנות מהוריי ומהדודים והדודות שלי: סקטים חדשים ושני משחקי מחשב ושתי חולצות יפות ושלושה ספרים וגם, כמובן, המון ברכות וממתקים וגם – נכון מאוד! – המון פוגים.
אני חושב שקיבלתי בבת-אחת איזה 100 פוגים לפחות, יחד עם פצץ 'באטמן' נורא יפה, ומיד חשבתי על הכיף שיהיה לי ביום ראשון, כשאוכל לשחק בפוגים עם החברים שלי בבית הספר. מה שלא ידעתי, זה שהיום הזה, יום ראשון, דווקא יתחיל בנאח'ס גדול ולא בכיף.
זה קרה בהפסקה הגדולה.
התאספנו כמה ילדים מתחת לאיקליפטוס הגדול שבחצר בית הספר, כמו שהיינו כבר רגילים כמה שבועות, והתחלנו לשחק. חוץ ממני היו שמה עומר השוויצר ושלושת החברים ה'גרופים' שלו – גיא, טל ורוני – וגם שי, שהיה מהכיתה שלי וגם יותר חבר שלי.
האמת היא שלא אהבתי לשחק עם עומר והחברים שלו. הם היו יותר גדולים ממני, בכיתה ה', וקצת פחדתי מהם. גם ידעתי שעומר תמיד מנסה לרמות במשחק ולא אהבתי ילדים שקרנים. אבל הפעם, בגלל שנורא רציתי לשחק עם הפוגים החדשים שקיבלתי ליום ההולדת שלי, הצטרפתי למשחק.
נופפתי בשקית הפוגים שבידי כלפי החבורה.
"תראו מה קיבלתי אתמול ליום ההולדת שלי..." אמרתי, קצת בגאווה.
"יו, איזה יופי!" אמר שי בהתפעלות, אבל עומר, והמעריצים שלו יחד איתו, בכלל לא התפעלו.
"מה אתה משוויץ?" שאל-אמר עומר בזלזול, "עוד חצי שעה כבר לא יישארו לך בכלל פוגים. אני אקח לך את כולם!"
התחלנו לשחק וכבר מההתחלה התחיל עומר להשתחצן ולרמות. כל פעם שהגיע התור שלי לזרוק את פצץ ה'באטמן' שלי, הוא היה מנסה להפריע לי ולבלבל אותי בדיבורים ופעם אחת אפילו ממש הסיט לי הצידה את היד, כאילו לא בכוונה, ברגע שזרקתי. כשניסיתי למחות ולהתווכח איתו, הוא אמר שאני סתם מתבכיין ומחפש תירוצים להפסד שלי. אחר-כך, שהיה תורו לזרוק, הוא היה הופך לפעמים ביד שלו כמה מהפוגים, כאילו במקרה – אחרי הזריקה! – וטוען שהפצץ שלו הפך אותם.
אחרי רבע שעה, מכל חבילת הפוגים הגדולה שהייתה לי בהתחלה, נשארו לי רק חמש. הייתי על סף דמעות ורציתי להגיד שאני יוצא מהמשחק, אבל פחדתי מהתגובה המלגלגת והכועסת של עומר וחבריו. שמתי איפוא את חמשת הפוגים האחרונים בערימה הכללית והתכוננתי לזרוק את הפצץ שלי.
עומר לא הפסיק להציק ולהפריע לי.
"אתה שוב הולך לפספס, גולן," אמר לי בבוז, "כי אתה גולן המפסידן!"
"ואתה עומר כדרלעומר..." ניסיתי להחזיר לו באותה מטבע, אבל קולי רעד והרגשתי יובש בפי.
"גולן המפסידן, גולן המפסידן..." חזר עומר על הקינטור בקצב, כשגיא, טל ורוני מצטרפים אליו בנימת לעג ושמחה לאיד.
ניסיתי להתעלם מהקריאות וכיוונתי את פצץ ה'באטמן' שלי לראש ערימת הפוגים. הייתה לי מין סיסמת פלאים שתמיד אמרתי אותה לעצמי בלב, לפני הזריקה של הפצץ, אבל רק אם זאת הייתה זריקה גורלית. פעם אחת בלבד, עד למשחק הזה, השתמשתי בלחש הקסמים הזה והוא הציל אותי מהפסד. גם הפעם, מתעלם מההפרעות של עומר וחבריו לקראת הזריקה הגורלית ביותר שהייתה לי אי-פעם, חזרתי על הסיסמה שלי בכוונה גדולה.
"באטמן הגיבור," לחשתי בלי קול, "באטמן הגיבור, בבקשה תביא לי את האור..."
ידעתי שאני ח י י ב לקלוע בערימה, גם כדי להחזיר לעצמי פוגים להמשך המשחק ובעיקר כדי לא להפסיד את הפצץ שלי. זה היה החוק אצלנו: מי שאין לו עוד פוגים וש'פיספס' את הזריקה האחרונה, הוא גם מפסיד את הפצץ שלו.
הנפתי את היד שלי לאחור, נשמתי נשימה גדולה, הסתכלתי בעיניים מצומצמות ומרוכזות בערימת הפוגים והפכתי בכוח את פצץ ה'באטמן' לעבר הערימה...
ואז השתעל עומר בעוצמה ישר לתוך אוזני הימנית.
כשמשתעלים לך, בפתאומיות ובעוצמה, ישר לאוזן, אתה נרתע באופן אינסטינקטיבי. זה בדיוק מה שעומר רצה וזה בדיוק מה שבאמת קרה. נרתעתי בבהלה שמאלה, עם כל הגוף, תוך כדי הזריקה, ופצץ ה'באטמן' שלי החטיא ב- 20 ס"מ לפחות את ערימת הפוגים.
"עשית את זה בכוונה," צעקתי לעברו של עומר, "השתעלת לי לאוזן בכוונה, מנייאק אחד!"
"אתה בעצמך מנייאק!" צעק עומר, גורף אליו בתנועה גסה ומהירה את ערימת הפוגים ואת פצץ ה'באטמן', "גולן המנייאק והמפסידן! הפסדת את כל הפוגים שלך וגם את הפצץ שלך, אז אתה מנסה למצוא תירוצים!"
"רמאי! שקרן!", צעקתי שוב, "הזריקה הזאת לא נחשבת! תחזיר לי את הפוגים ואת הפצץ שלי!"
הושטתי את ידי לעבר ערימת הפוגים של עומר, אך הוא הדף אותה באלימות.
"שלא תעיז, חתיכת מפגר!" קרא לעברי באיום ובלעג של מי שיודע את כוחו, "הפוגים האלה הם עכשיו שלי, כולם! תקנה לך פוגים חדשים, אם אתה רוצה, גולן הבכיין..."
"גולן הבכיין, גולן המפסידן!" קראו-הצטרפו גיא, טל ורוני ללעגו של עומר.
הרגשתי דמעות עולות בעיניי. הסתכלתי לכיוונו של שי, מקווה לעזרה מצידו, אך הוא כבש את פניו בקרקע בשתיקה וידעתי שהוא, כמוני, פוחד מעומר וחבריו.
קמתי ממקומי והתרחקתי מהחבורה הקטנה לעבר פינת הגדר שהקיפה את בית הספר. היה לי שם, סמוך מאוד לגדר, בין שני עצי איקליפטוס אדירי קומה וצמודים זה לזה, מעין מקום מסתור-מחבוא קבוע, שאהבתי מאוד להיות בו, בין אם הייתי מרוגש ושמח מסיבה כלשהי ובין אם הרגשתי בדידות או כעס. מהמקום הסודי הזה שלי השקפתי אין-אונים על עומר וחבורתו, שהמשיכו לשחק. אף אחד לא ראה אותי, וכבר לא ניסיתי להסתיר את הדמעות שהחלו לזלוג על פניי.
"שלום..." שמעתי פתאום קול רך לידי, מעבר לגדר בית הספר.
הפניתי את ראשי לעבר הקול. לא ראיתי אותה מימיי, את האישה שמעבר לגדר, ולא הרגשתי כלל בבואה, כשצעדה לצד הכביש הסמוך לחצר המשחקים שלנו בדקות האחרונות. הייתי, מן הסתם, יותר מדי שקוע בתערובת של עלבון ותיסכול על ההפסד שלי, יחד עם זעם ומחשבות נקם בעומר.
היא הייתה האישה היפה ביותר שראיתי ושעוד אראה בימי חיי, על אף לבושה הפשוט, המרושל – מין שמלה לבנה מקומטת וארוכה – ולמרות שיערה הפרוע. לרגליה נעלה סנדלים תנ"כיים מרופטים ומאובקים, ועל כתפה נשאה ילקוט עור קטן וישן, מחורץ ומאובק אף הוא. נראה היה שהלכה-צעדה זמן רב לצד הכביש, אך פניה היו רעננות וקורנות וניחוח פרחי לילך נעים עלה מגופה, כאילו יצאה זה הרגע מהרחצה.
לא עניתי לה.
ניגבתי בשרוול החולצה שלי את פניי, והתחלתי להתרחק מהגדר.
"חכה," אמרה באותו קול רך ונעים, "אל תפחד..."
"אימא שלי לא מרשה לי לדבר עם אנשים זרים..." השבתי לה, נעצר במקומי.
לא הרגשתי שום פחד, להיפך. הרגשתי כאילו חום נעים, מרגיע, קורן אלי מכיוונה.
"אני לא זרה," חייכה אליי האישה היפה, "קוראים לי פורטונה. איך קוראים לך?"
"גולן," אמרתי.
"שם מאוד יפה יש לך... ובן כמה אתה, גולן?"
"בן תשע. בפורים היה לי יום הולדת."
"אתה יודע, השם שלך, גולן, הוא שם של עוצמה וגם נולדת בפורים, שהוא החג הכי שמח שיש," אמרה פורטונה, "אבל עכשיו אני חושבת שאתה לא מאמין בכוח שלך, ואני גם רואה שאתה נורא עצוב... למה?"
"כי עומר השקרן רימה אותי בפוגים," אמרתי והרגשתי איך שוב עולות הדמעות בעיניי, "ולקח לי את כל הפוגים שקיבלתי ליום הולדת וגם את פצץ הבאטמן החדש שלי..."
סיפרתי לה, מתייפח, על כל מה שקרה ופורטונה הושיטה אליי את זרועותיה מעבר לגדר.
"בוא אליי גולן," קראה לי בקולה הנעים, "בוא, אני רוצה להראות לך משהו..."
קרבתי שוב אל הגדר המפרידה בינינו.
פורטונה העבירה את ידיה מבעד לסורגי הברזל של גדר בית הספר, ליטפה ברוך את שערי ופניי וניגבה בעדינות את דמעותיי.
"אני רוצה לתת לך מתנה," אמרה בקול שקט, כממתיקה סוד, "מתנה מאוד מיוחדת... מסכים?"
הנהנתי בראשי לחיוב, שוכח-מתעלם מכל האזהרות והאיסורים של המבוגרים בכלל ושל אימי בפרט, שהושמעו באוזניי כמעט מדי יום.
פורטונה הורידה את תרמילה מכתפה, הכניסה את ידה פנימה ופישפשה-חיפשה מעט בתוכו ואז הוציאה אותה שוב, מאוגרפת.
"אני רוצה לתת לך פצץ," אמרה והושיטה את ידה לעומתי, "זהו פצץ קסמים..."
היא פתחה את אגרופה ונשימתי נעתקה: במרכז כף היד שלה היה מונח הפצץ המדהים ביותר שראיתי מעולם. צבעו היה כחול-כסוף, שקוף למראה, זרוע כוכבי זהב זעירים ונוצצים בתוכו ועל פניו, וכעין הילה של אור מקיפה אותו.
"וואוו !! איזה יופי!" אמרתי מרוגש, "אף פעם לא ראיתי פצץ נהדר כזה. הוא באמת פצץ קסמים?"
"באמת-באמת," חייכה אלי פורטונה, "קוראים לפצץ הזה 'סקיי ריינג'ר' ואני נותנת אותו לך במתנה, לכבוד יום ההולדת שלך."
היא לקחה את ידי הימנית בידה הפנויה ושמה בכפי את הפצץ. הרגשתי גל של חום נעים ומרגיע עובר בכל גופי. אני חושב שעברו לפחות 10 שניות של שתיקת תדהמה והתפעלות והכרת תודה, עד שקולי חזר אלי כדי לבחור-לשאול את השאלה הראשונה מבין עשרות שרצו בראשי.
"איזה קסמים הוא יכול לעשות, ה'סקיי רינג'ר'?" שאלתי.
פורטונה צחקה בקול פעמונים.
"הוא לא עושה קסמים" הסבירה, "הוא כמו כל פצץ רגיל, אם המשחק הוגן והמשתתפים נוהגים על פי הכללים שנקבעו. אבל אם מישהו מנסה לרמות ולזכות במשחק בדרכי שקר ואלימות, אז ה'סקיי ריינג'ר' הופך, בזריקה אחת, את כל ערימת הפוגים לטובתך."
"זאת המתנה הכי יפה שקיבלתי ליום ההולדת שלי..." אמרתי, מביט מוקסם בפצץ הנהדר שבידי.
"ובשבילי זאת מתנה נהדרת שאתה שמח..." אמרה פורטונה.
"זה פצץ של מלאכים?" שאלתי, אבל לא זכיתי בתשובה כי אז, בשנייה אחת, השתנה הכל.
שמענו, פורטונה ואני, חריקת בלמים של אוטו ואמבולנס גדול ולבן עצר מטרים ספורים מאתנו.
לא יכולנו לדעת שמישהי, מורה בבית הספר, צופה בנו בדקות האחרונות מחלון חדר המורים. רק כעבור ימים אחדים יוודע לי, מפי הוריי, שאותה מורה, ששמעה את חדשות הבוקר ושהבחינה בפורטונה המתקרבת לבית הספר, היא שהזעיקה את הרשויות.
פורטונה סובבה את ראשה למשמע הקול וראיתי איך החיוך המתוק שעל פניה הופך באחת לארשת אימה. היא פלטה "לא..." חנוק מפיה והחלה לרוץ, אך שני האנשים שקפצו מהאמבולנס רדפו אחריה ותפסו אותה מיד. שניהם היו לבושים לבן, אחד מהם גבוה ומוצק והאחר נמוך ורזה, ועל חזיהם תג זיהוי רשמי של בית חולים. על האמבולנס עצמו היה כתוב בכחול "בית חולים פסיכיאטרי - גהה".
"לא, לא... אני לא רוצה לחזור לשם," יבבה פורטונה, נאבקת ללא סיכוי באיש הגדול והחזק שתפס אותה בזרועותיו, "לא עשיתי שום דבר רע, אני רק רוצה לעזור לאנשים.. בבקשה, אל תחזירו אותי לשם..."
"זה בסדר פורטונה, זה בסדר..." אמר לה שוב ושוב האיש הנמוך, "את יודעת שאנחנו רוצים לעזור לך, נכון? אנחנו עושים את זה לטובתך.. זה בסדר..."
הסתכלתי, קפוא מאימה ומהפתעה, במאבק של פורטונה בשוביה. היא בכתה והתחננה שיעזבו אותה, אך הם רק הידקו את אחיזתם בה. האיש הנמוך הוציא מזרק מכיסו, תקע אותו בזרועה של פורטונה וסחט פנימה את תוכנו. אחר-כך הובילו אותה לתוך האמבולנס וסגרו עליה את הדלתות האטומות. האיש הגדול התיישב ליד ההגה והאיש הנמוך ניגש לעברי.
"אל תפחד ילד, זה בסדר..." אמר לי, "אנחנו לא נפגע בה. היא חולה וזקוקה לעזרה ואנחנו רק מנסים לעזור ולרפא אותה... היא דיברה איתך? היא לקחה ממך משהו?"
לא יכולתי לענות לו. הייתי נרעש ממה שראיתי זה הרגע ולא הייתי מסוגל לדבר. רק ניענעתי בראשי לשלילה וסגרתי בכוח את ידי שבתוכה היה הפצץ.
"היא דיברה עם עוד מישהו מהחברים שלך?" שאל האיש הנמוך. הוא הסתכל לעבר הילדים ששיחקו בחצר בית הספר ושוב הביט לכיווני, מחכה לתשובה.
שוב ניענעתי בראשי לשלילה.
"או-קיי, לא קרה כלום," סיכם האיש שמעבר לגדר, "זה בסדר ילד, אתה יכול לחזור לשחק עם החברים שלך. לך לשחק, הכל בסדר..."
הוא פנה מהגדר והלך לעבר האמבולנס. הבטתי אחריו ולא זזתי ממקומי. סרקתי במבטי את חלונות הרכב, מנסה לראות את פורטונה, אך כל החלונות היו אטומים ושחורים. האיש הנמוך נכנס והתיישב ליד הנהג ואז החל האמבולנס לנסוע ביבבת סירנה, מקפיאת דם, ותוך פחות מעשר שניות נעלם מעיניי.
עמדתי קפוא במקומי עוד מספר שניות ואז, פתאום, הרגשתי גל של עוצמה זורם בגופי וידעתי את אשר הולך לקרות.
ניגשתי אל עומר וחבורתו שעדיין היו מתחת לאיקליפטוס הגדול, ושמעתי אותם מתווכחים על הסיבה שאמבולנס הגיע פתאום לבית הספר ותוהים למה הוא הפעיל את הסירנה שלו.
נעמדתי סמוך אליהם.
"יש לי פצץ חדש," אמרתי בביטחון ובהחלטיות, "ואני רוצה שוב להיכנס למשחק."
עומר הביט בי וחיוך של שחצנות התפשט על פניו.
"תראו מי חזר אלינו," אמר בלגלוג ארסי, "גולן המפסידן... בוא, תזרוק את הפצץ החדש שלך ונראה איך אתה מפסיד לי גם אותו. עוד עשר שניות הוא יהיה שלי. קדימה, גולן המפסידן, זרוק את הפצץ שלך!"
"קדימה, גולן המפסידן! זרוק את הפצץ," חזרו מעריציו של עומר בצעקות בוז לעומתי, "קדימה, גולן המפסידן..."
כרעתי ברך אל מול ערימת הפוגים הגדולה שבמרכז מעגל המשחק. ההפסקה הגדולה עמדה להסתיים ונותר זמן רק לעוד סיבוב אחד. הסתכלתי בריכוז על ערימת ה"פוגים" והרגשתי גל חום עובר בידי הימנית, שבה החזקתי את הפצץ שנתנה לי פורטונה, ה'סקיי ריינג'ר'.
ואז קרה משהו מוזר. יצאתי מהגוף שלי.
אני לא יודע אם גם לכם יצא פעם לצאת מהגוף שלכם. זאת אומרת, מין הרגשה כזאת שאתה כאילו יוצא מהגוף שלך ומביט עליו מהצד, ממרחק. כשעמדתי לזרוק את הפצץ על ראש ערימת הפוגים, זה ממש קרה לי.
יצאתי מהגוף שלי.
ראיתי ערימה גדולה של פוגים שסביבה כורעת במעגל חבורת ילדים משולהבת וצועקת, ואז ראיתי ילד בן תשע – שזה הייתי אני – מרים את ידו וזורק פצץ כחול, מבהיק וזוהר באור בהיר, היישר על ערימת הפוגים. ראיתי איך כל הפוגים נזרקים-מתעופפים באוויר, לאט-לאט, כאילו ב'סלואו-מושן' של סרט קולנוע, ואז נופלים בזה אחר זה, באיטיות, על הבלטות של מגרש המשחקים כשכולם עד אחד, כל הפוגים, נוחתים עם צידם המצוייר, המנצח, כלפי מעלה.
ראיתי את פניהם הנדהמות של כל הילדים בהביטם על הפוגים ואחר-כך בהביטם על הילד שזרק את הפצץ – כלומר עליי – ראיתי את הילד הזורק מסתכל על ה"פוגים" ואז ראיתי אותו מאגרף כלפי מעלה את שתי ידיו בתנועת ניצחון, פניו מוצפות נהרה, ושמעתי את קריאת-צעקת האושר העילאי שלו - " י ש !!!"
ואז חזרתי בחזרה לגוף שלי.
מיד אחר-כך שמענו את צלצול פעמון בית הספר. ההפסקה הגדולה נגמרה.
עומר וחבריו הסתכלו בי בלא להגיד מילה, המומים, בעת שאספתי אל כיסיי את פצץ ה'סקיי ריינג'ר' הפלאי שלי ואת כל הפוגים שזכיתי בהם. שי, החבר שלי, התחיל להגיד בקול חלש ומהסס "וואו, גולן..." אך מיד השתתק כשעומר תקע בו מבט מזרה אימה. אחר-כך התחלנו כולנו ללכת בחזרה לכיתות הלימוד.
הרגשתי את הפנים שלי לוהטות מהתרגשות ושמחת ניצחון. באורח מוזר הרגשתי גם טעם מתוק בפה שלי, ולמן אותו יום ידעתי שזהו טעמו של האושר. אבל אז, כשנזכרתי בפורטונה ובדרך הנוראה שבה הסתיים המפגש בינינו, הרגשתי צביטת כאב בליבי ולפתע שוב היו עיניי מוצפות דמעות.
אינני יודע עד היום מה גרם לי לעצור במקומי, אבל לפתע הרגשתי כאילו יד רכה נוגעת-מונחת על כתפי ורגליי עמדו מלכת. עיניי יבשו מהדמעות כבמטה קסם והרגשתי שאני מוכרח להסתכל למעלה, לשמיים. נשאתי את מבטי לעבר התכלת, המשובצת פה ושם בעננים רכים ולבנים, ומשם, מגובה השמיים, נשקפו אלי פניה היפות והמחייכות של פורטונה.
באותו רגע הרגשתי את יד ימיני מאוגרפת בתוך כיס מכנסיי. הוצאתי אותה ופרשתי לרווחה את אצבעותיי. ראיתי את ה'סקיי ריינג'ר', פצץ הקסמים שלי, מונח במרכז כף היד שלי, בוהק באור כחול, ושוב הרגשתי טעם מתוק בפי ושוב הייתי מאושר.
החזרתי את הפצץ לכיס והתחלתי ללכת שוב לעבר בית הספר ואז פרצתי בריצה וכך, בריצה של אושר, חלפתי בסערה בשער הבניין, דילגתי במדרגות הכניסה והמשכתי במהירות לעבר הכיתה שלי כדי להספיק להיכנס לשיעור.
נכתב לפני 6 שנים ו-1 חודשים
