פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 187 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 7 שנים ו-5 חודשים מרק עוף עם איטריות שלי א.
"מרק עוף", היא אמרה. "תביאי לי מרק עוף"
הרחקתי את הטלפון מאזני, בהיתי בו וניתקתי.
המשכתי לצעוד במסלול ההליכה הקבוע שלי, עד שהגעתי הביתה.
בתנועות אוטומטיות שלפתי מפתח, נעצתי אותו בחור המנעול, סובבתי ונכנסתי. התישבתי על הכסא במטבח ופרצתי בבכי.
הבוקר נסעתי כהרגלי לבקר אותה. יותר טוב בבוקר. לפעמים היא יותר צלולה בבוקר. אחר-הצהרים היא תמיד אי-שם, לא מחוברת.
כשנכנסתי בשערי המוסד המטופח והירוק הרגשתי את הצביטה בלב. צביטה שהתרגלתי אליה והיא חלק ממני.
המטפלת הוליכה אותה בצעדים קטנים אל הגינה הירוקה וסימנה לה שאני כאן. חיוך גדול זרח על פניה.
"יופי" חשבתי "היא צלולה הבוקר".
ישבנו שתינו ליד השולחן בצל העצים, והמטפלת פנתה לעיסוקיה.
פתחתי את התרמוס והקופסא שנשאתי איתי, וערכתי כלים על השולחן. "כמו שביקשת" אמרתי "מרק עוף" והוספתי: "עם איטריות".
אד עלה מצלחת המרק, וריח של בית.
"מה שלומך היום?" שאלתי
"היום טוב. אני רוצה הביתה."
"דיברנו על זה כבר. הרופאים עדיין לא מרשים. את צריכה להחלים עוד קצת." ומה יכולתי לאמר?
רציתי להגיד:"אמא'לה, איפה את?" אבל בכל פעם שאני קוראת לה 'אמא' היא צוחקת:"את מידי מבוגרת בשביל להיות הבת שלי". היא משוכנעת שאני אחותה. מזמן כבר ויתרתי.
היא הסתכלה אלי במבט חודר. רציתי לראות צלילות בעיניה אבל ידעתי שלא כך.
התחלתי לספר לה על היום שחלף. קצת עלינו וקצת חדשות מן העולם הגדול. כמו בכל ביקור.
היא הקשיבה. מידי פעם עברו עיניה אל העצים, הפרחים והאנשים האחרים שישבו בגינה, ונדרשתי לגעת בכתפה כדי שתחזור אלי מן המי-יודע-איפה לשם נדדה.
המרק החל להתקרר בינינו. ואז שאלה:"למה חיים לא בא? איפה חיים?"
ניסיתי להסיח את דעתה: "זוכרת, ביקשת מרק? כדאי שתאכלי עכשיו. חם. הכנתי בעצמי. מרק עוף, עם איטריות, מרק של בית". והיא התעקשה: "חיים, איפה חיים?" והפנתה כתף קרה אל אדי המרק.
שוב לא עניתי לשאלתה. במקום זה הרחבתי בדיבור על נכדיה. הוצאתי תמונות וסיפרתי סיפורים, וכיוון שהמבט השואל והמתחנן נשאר בעיניה, ניסיתי שוב להסב את תשומת ליבה אל הצלחת שלפניה: "הבאתי לך מרק עוף. הכנתי במיוחד. מרק עוף, עם איטריות, מרק של בית, עם לימון".
היא לא התרצתה, חוזרת ואומרת: "חיים, כל כך התגעגעתי לחיים".
ואני, בפעם המי-יודע-כמה צריכה לבשר לה שחיים, בנה, אחי הצעיר, נפטר כבר לפני חמש שנים.
ידעתי גם מה תהיה תגובתה. אני מכירה בעל פה את ההפתעה בעיניה ואת הכאב שבליבה. הכאב החד, הראשוני שמגיע משום מקום ועוקץ בפתאומיות כאשר מבשרים לך על מותו של אהוב ויקר.
השאלה הזאת שלה, ותשובתי, נעשו לנו טכס יומי. פעם ניסיתי ועניתי לה שחיים מאחר, שיבוא אחר כך. אבל היא לא הרפתה וכל כך התאכזבה ונסערה על שלא בא, עד שבעצת הרופא חזרתי לאמת.
חזרתי וסיפרתי לה את סיפור מותו של בנה, כמו בכל יום.
והיא חזרה ובכתה, כמו בכל יום.
והצביטה בתוך ליבי הלכה והתהדקה, כמו בכל יום.
לבסוף נרגעה, כמו בכל יום.
ישבתי עוד קצת לידה, והמרק הקר בינינו. ולבסוף קמתי, חיבקתי אותה חזק, נישקתי אותה ושאלתי: "חסר לך משהו? צריכה שאביא לך?" והיא: "שום דבר. יש לי הכל". ופניתי ללכת.
אחר הצהרים צלצל הטלפון. היא על הקו ובלי משפט פתיחה, כאילו לפני רגע יצאתי מעליה, היא אומרת: "תביאי מרק עוף. עם איטריות, מרק של בית, עם לימון. כזה כמו שחיים אוהב".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 6 שנים ו-3 חודשים עצוב ונוגע צד
-
