מסגנון הדברים שהייתי כותבת פעם.
הקטע הזה פשוט הופיע לי בראש, אז הייתי חייבת לכתוב אותו.
הילדה המטומטמת ישבה על הכיור וריחמה על עצמה.
וכמו כל יום, היא הביטה במראה ואמרה 'היום. היום אני שונה'.
כמובן שהיא שיקרה.
והבבואה, רק חייכה אליה את אותו החיוך המזויף בחזרה.
הילדה המתוסכלת ישבה על רצפת המקלחת והביטה על מפרק ידה.
וכמו כל יום, הוא היה שותת דם, מחתכים חדשים שנוצרו על זרועה.
כמובן שהיא, שוב, חתכה.
וזרם המים מהמקלחת שטף את גופה.
הילדה הרעבה רכנה אל קצה האסלה.
עוד פרץ של קיא מילא את פיה.
היא ניסתה לאכול, היא ניסתה, אבל היא שוב נכשלה.
ואותם המבטים השופטים נפנו אלייה, 'שוב?', הם שואלים אותה, וממלמלים לעצמם 'אין לה גבולות, לילדה'.
הילדה שנגמרו לה כוחותייה פנתה אל דרכה האחרונה.
היא לקחה חופן כדורים, הכניסה אל פיה, וידעה שזמנה כבר תם.
הם מופתעים, שואלים, זועקים, אומרים שאף אחד מהם לא ידע.
ואם רק הייתה חיה כדי לומר 'שוב? אחרי שביקשתי כל כך הרבה עזרה?'
אך היא, היא כבר נפחה את נשמתה האחרונה.
נכתב לפני 8 שנים ו-9 חודשים
אפשר פשוט לא להרגיש לכמה זמן?
להיות חסרת רגשות, בלי להיות שמחה או עצובה.
פשוט אדישה.
בלי רגשות שמבלבלים לי את הראש, בלי זכרונות שמטביעים אותי שוב ושוב, ואת גלגל ההצלה שלי כבר איבדתי מזמן.
בלי להרגיש שאני שמחה עד השמיים, ושנייה אחרי זה אני נחנקת ולמטה.
כל כך למטה.
למטה שאני מרגישה את הרצפה מנסה להבליע אותי בבטון הקר והקשה שלה.
והדמעות, הדמעות החמות שזולגות על הגוף הקפוא שלי.
ואני לא יכולה לזוז.
אני רוצה לא להרגיש.
להפסיק לשקר, להפסיק לא להבין, להפסיק להיות מבולבלת.
בלי דברים שמושכים אותי מהידיים והרגליים, חלק למטה, חלק למעלה, ואני, אני כבר קרועה מבפנים.
נמאס לי.
כל כך נמאס לי.
אני לא רוצה יותר להרגיש את החופש מלטף על פניי המחייכות, אני לא רוצה יותר להרגיש את החומות סוגרות עליי.
אני רק רוצה לא להרגיש כלום.
נכתב לפני 8 שנים ו-11 חודשים
לפעמים, כשאני רוצה להרגיש זקנה, אני נזכרת איך העולם היה לפני חמש שנים.
חמש שנים, והעולם השתנה לגמרי.
לא השתנה, השתדרג.
לפני חמש שנים, אנשים לא היו יושבים ובוהים במסכים הזעירים שלהם, מרותקים מכל המדיה והמידע שנפרס בפניהם.
לפני חמש שנים, אנשים לא היו מרוכזים כל כך בסמארטפון שלהם, שהסיבה היחידה שהם יוצאים החוצה זה כדי לרוץ ברחוב ולתפוס יצורים קטנים, עדיין שקועים במסך הקטן הזה שלהם.
כשאני מרגישה ממש נוסטלגית, אני נזכרת בעולם לפני עשר שנים.
לפני עשר שנים, לא היו מסכים קטנים שכולם שקועים בהם.
לפני עשר שנים, גיל מוקדם לקבלת טלפון היה בתיכון, וגם אז, היית זורק אותו איפשהו בתיק, שומר אותו רק למקרה שתצטרך להתקשר להורים שלך להודיע שתישאר לאכול אצל חבר.
לפני עשר שנים, אנשים היו יוצאים החוצה, ומדברים.
בלי פרצופים צהובים מחייכים, בלי סימני קריאה או האות ח' שלחצו עליה מליון פעמים. רק מדברים.
ואני יודעת שזה נשמע מטופש שאני מתלוננת, כי אני גם חלק מהעולם הזה, כי אני גם שקועה במסך קטן, כי גם אני מתקשרת עם העולם דרך האינטרנט, ולא פנים מול פנים.
אבל הלוואי, הלוואי שלא הייתי צריכה לעשות את זה.
כי כשאני רואה ילד קטן, עדיין לא בבית ספר אפילו, מסתובב עם האייפון שלו ורק משווה עם חברים למי יש את הדגם הכי מתקדם, הכי יקר, אני יודעת שמשהו פה לא בסדר.
כי במקום לטפס על עצים ולשחק עם גירים, הוא מדבר עם עוד ילדים בני שש בוואטסאפ, ויושב בבית, שקוע במסך.
אני מניחה שאני רק מאוכזבת שהילדות שלהם לא תהייה דומה לשלי. הילדות שלי הייתה מדהימה. היא הייתה כל מה שילדות בשבילי אמורה להיות- תמימה, חסרת דאגות, וחסרת טכנולוגיה מיותרת.
בשביל לשעשע את עצמנו היינו משחקים בחצר, מציירים בגירים, וקוראים ספרים.
ספרים תמיד היו שם בשבילי, ותמיד פניתי אליהם. ומי שלא אהב אז לקרוא, נאלץ להתמודד.
קצת קשה לי לחשוב שספרים, שליוו אותנו במשך מאות שנים, הושלכו לצד על ידי מסכים שכבשו את כולם בזמן כל כך קצר.
כשהייתי מזכירה את זה בפני אנשים, שאנחנו בני אדם, ולא צריכים לתת למסך קטן לשלוט בנו, תמיד היה את ההוא שאומר 'אם את לא רוצה סמארטפון, אל תשתמשי באחד'.
תמיד ניסיתי להסביר את זה, אף פעם לא הצלחתי להעביר את המסר בדיוק כמו שאני רואה אותו.
העולם הזה סובב כולו סביב סמארטפונים. ובתור אחת שהייתה צריכה להתמודד עם דגם ישן של נוקיה לכמה שבועות, טלפון עם מקשים אמיתיים וחוסר אינטרנט, לא הייתי מחוברת לעולם.
כי עכשיו, כשאתה רוצה לדבר עם מישהו, אתה שולח הודעה. כשאתה רוצה לשתף משהו עם חברים, אתה שולח הקלטה בקבוצה.
ועם כמה שאני לא מרוצה מזה, זה המצב כרגע. ואי אפשר לשנות את זה.
כשאני חושבת על זה, כל זה קרה בעשר שנים.
כמה העולם השתנה בזמן הזה.
לפעמים אני מרגישה שהעולם זז מהר מדי, שהכל מתפתח ומתקדם בקצב מטורף, ואני לא עומדת בקצב.
ואני רצה מאחורה וצועקת 'עולם, תעצור רגע, תן לי שנייה לנשום!', אבל הוא לא עוצר. הוא לא מקשיב לי, הוא אף פעם לא מקשיב לי. הוא רק מגביר את הקצב.
אני תוהה עוד כמה זה יתקדם, אם עוד חמש שנים עוד מישהי תצוץ ותגיד שהתקדמנו יותר מדי מהר.
כי אם כל זה קרה בעשר שנים, מי יודע מה יקרה בעשר שנים הבאות?
אני רק מקווה שנאט קצת את הקצב, כי אני כבר לא מצליחה לעקוב, ולא מצליחה לנשום.
נכתב לפני 9 שנים
הקטע הראשון שאני מעלה לכאן.
אני לא ממש מרוצה מהתוצאה הסופית, אבל די אהבתי את הרעיון.
אשמח לחוות דעת והערות.
תהנו ~
ראיתי את הבבואה שלי במראה רגע לפני שיצאתי ליום הנורא ביותר בחיי.
פניי היו חיוורות כמו סיד, עיניי נראו שחורות וחסרות רגש, כאילו שהתאמתי אותן במיוחד לחליפה השחורה שעל גופי.
לא רציתי להתמהמה שם יותר מדי זמן.
כי כל פעם שאני עומד מול המראה, אני עדיין מרגיש את ידה העדינה גולשת על עורפי, ואת לחישתה המתקתקת באוזני, כשהיא לחשה לי שהיא אוהבת אותי.
אני עדיין יכול להרגיש את ריח הבושם האהוב עלייה, עדיין יכול לזכור את מגע שיערה הרך.
אני נזכר בכל זה לרגע, ונאלץ להזכיר לעצמי, שהיא עזבה אותי.
ואני יודע, שיותר טוב לה עכשיו, בלעדיי.
ואז אני פותח את הדלת ויוצא ליום הנורא ביותר בחיי.
***
אמה אוחזת בידי לרגע, מסתכלת לתוך עיניי, ואומרת לי בשקט שהיא מבינה את כאבי. אני שותק, כי אני לא יודע מה לומר.
שנינו אהבנו אותה, אבל כל אחד מאיתנו אהב אותה באופן שונה.
היא מחזקת את אחיקזתה בידי, ומוליכה אותי בעדינות אל אל מקום משכבה של בתה.
ושם, שוכבת הנערה הכי יפהפיה שראיתי בימיי.
אני מסתכל עלייה, מייחל שתפקח את עינייה, ואני אטבע בים עינייה הכחולות, ואשכנע אותה לשנות את דעתה.
אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.
היא שוכבת שם, עינייה עצומות, ושמלתה הלבנה מונחת ברכות על גופה הדומם.
סימן החבל עדיין נראה על צווארה, ואני רק רוצה לפרוץ בבכי, לשכב לצידה, להרגיש את נשימתה החמימה ולהרגיש את פעימות לבה.
אבל עכשיו מאוחר מדי. היא כבר נשמה את נשימותיה האחרונות, ולבה עומד דומם, בתוך גופתה.
אני מוותר לבסוף ומסתובב עם הגב לעברה, מחכה לשאר האנשים שיגיעו והטקס יוכל להתחיל.
***
"אני מנחשת שאתם עכשיו לבושים בגדים שחורים, מסתכלים על גופתי הדוממת בארון, כנראה מחניקים דמעה או שתיים, ותוהים מה לעזאזל קרה.
מה גרם לי להגיע להחלטה שאני אכרוך חבל סביב צווארי, ואשים סוף לחיי.
אתם לא הולכים לגלות הרבה היום.
הסודות שלי נשארים שלי, נקברים איתי, ולא מתגלים לזרים גמורים שהחליטו לבוא להלוויה של נערה בת שבע עשרה שתלתה את עצמה.
אבל אני כן רוצה לחשוף כמה דברים.
אני מתארת לעצמי ששמתם לב לנער מסוים.
אולי הוא סתם הסתובב בקהל, אולי הוא אפילו דיבר עם כמה מכם, אולי הוא הסתכל עליי מונחת בארון ותהה איזו טעות הוא עשה.
קוראים לו מיילס, ואני אוהבת אותו יותר מכל דבר בעולם.
אתם מבינים, מיילס הוא לא סתם התאהבות חולפת. הוא לא חבר שמתחלף כמו גרביים.
וברגע שפגשתי אותו, ידעתי, שהתחייבתי לכל החיים.
אני מצטערת על כל רגע שדחיתי את זה, כל פעם שזה עמד לי על קצה הלשון ולא הצליח להתגלגל החוצה ולהתבטא בצורת מילים.
ואני יודעת שזה מאוחר מדי עכשיו, אבל מיילס, אתה אהבת חיי.
אני יכולה לדמיין עכשיו את אמא מגלגלת עיניים בקהל הלבוש שחורים, וחושבת לעצמך שאני רק נערה, ואני לא יכולה לדעת שאני אכן רוצה לחיות איתו לכל החיים.
אבל אתם צריכים לזכור, שרק בשבע עשרה השנים הבודדות שחייתי,
חייתי חיים יותר מלאים משל איש בגיל שמונים.
אולי התבגרתי מהר מדי, אבל אני חייבת להודות, שלפעמים היו לי רגעים נהדרים בחיים.
אני זוכרת, אמא, שתמיד אמרת לי, שאני יודעת שמצאתי מישהו לכל החיים, כשאני יכולה לדמיין אותנו מזדקנים ביחד.
זה לא היה ככה עם מיילס.
לא דמיינתי אותנו מזדקנים ביחד.
דמיינתי אותנו נשארים נערים לנצח, שקועים בתרדמת נצחית, חולקים יחד חלקת קבורה.
אני מנחשת שתמיד ידעתי שאמות צעירה.
ואני יודעת שזה אולי נשמע מלחיץ, אבל מיילס, אני מקווה שגם אתה.
נחייה ביחד בעולם המתים, לנצח צעירים, לנצח מאוהבים.
שקועים בבועה הטיפשית שלנו.
מיילס, בבקשה תישאר כאן איתי.
אוהבת, ליז."
אבא של הנערה שעזבה אותי, זו שכתבה את המכתב, הרים את עיניו מהמכתב שהקריא לנו, והביט היישר בי.
והפעם, פעם ראשונה בחיי, לא התלבטתי מה לעשות.
הלכתי היישר לארון הקבורה, שבו מונחת אהבת חיי, והוצאתי את הסכין הקטנה, זו שאני תמיד סוחב איתי.
לא היה לי אכפת מקהל האנשים שהסתכלו עליי.
הסתכלתי רק עלייה.
עצמתי את עיניי, ותקעתי את הסכין בלבי.
כאב חד פילח את חזי, והתמוטטתי על הקרקע הרכה, יודע שעכשיו אני בטוח, עם זו שאמרה לי שהיא אוהבת אותי.
נכתב לפני 10 שנים ו-4 חודשים
