תרדוף חלומות.
בערה מרירה מחייה את קרביך.
הנתיב הוא שונה. אינך כרעך.
המשקל הכבד כבר ישבור את רגליך.
אז נשוק לדרך אפר.
דבר לא נותר
נכתב לפני 9 שנים
What can be left
When all left and gone?
Once it looks through transluscence
To see how it's made.
All has been sold
So in glass it found form
But that's all too brittle
Now its debt will never be paid
נכתב לפני 9 שנים
עוד רגע עובר כעת בעבר.
יושב ומחכה אך הכל כבר נגמר.
אנסה עוד קימה
אך רגליי כבר אפר.
רגליי כבר אפר...
נכתב לפני 9 שנים
כתבתי עכשיו טקסט מעל לחצי שעה רק כדי ללחוץ על כפתור בטעות שמחק הכל...
אם מישהו מעוניין להבין חלק ממה שכתבתי, ממה שאני מרגיש, מוזמן לחפש את אלגוריית המערה של אפלטון. נסו לתאר כיצד ירגיש אותו אדם אם אחרי הכל יקשר מחדש עם חבריו...
נכתב לפני 9 שנים
הדפים בספר נעשו ריקים יותר עבורי. אני קורא ומבין את התוכן, אך לא מעבר. איני רואה את הסיפור, רק מבין. אם מקודם לקרוא שיחה הציט את עיני הפנימית כעת איני רואה יותר כיצד האנשים נושאים עצמם ומדברים. אם מקודם תיאורים אתגרו את רוחי לחזות תמונות ותנועות, תחושות ורגשות, כעת הכל אקדמי.
אני רוצה להתעורר
נכתב לפני 9 שנים
מרגיש לכוד. הכל חנוק.
כי רק הנחת היד על הדף כזחילה תחת סלע כבד. שיתוק כאם יתדות נעוצות דרכי והנשמה מדממת החוצה; פצעים שאינם זועקים בכאב אלא טובעים עמומים.
זה משקלו הכבד של החלל סביבי. חוסר אונים השותה חיוניות נפשית וגופנית ומותיר אדם אנמי.
ואני? נאבק לפחות להותיר מילה על לבן כי בעוד שאר כליי החלידו העט זקוקה רק להשחזה.
נכתב לפני 9 שנים
"היי בובה, את נראית לי יצירתית. רוצה לייצר משהו ביחד?"
רגע לא ועובר והעולם מחשיך. חום צורב עולה לאורך הלחי והלסת נדחפת לצד ההפוך. העיניים נפתחות כאשר הסכנה מהסטירה חלפה. אני מספיק לראות מבט נזעף-נגעל לפני שמופנה אליי גב המתרחק מהבר.
הייתי ממשיך עם הערה מובכת "לא לזה התכוונתי!", אבל זה ברור. איך אני מוצא את זה? אם כל השנים האלו חשבתי שאהבה קשה למצוא עכשיו ברור שלפחות זה קשר מהסוג שכולם רוצים בו; דבר שמקל על החיפוש.
אבל איך אסביר צורך רגשי שכזה? אם רק להסביר מה חסר כה בעייתי אז האתגר קשה כפליים לאתר מי שתשמח משיתוף שכזה.
מה חסר? משוב. הדדיות. התלהבות משותפת מעולם שיבנה יחדיו.
מאז שאני זוכר את עצמי היה צורך לחוות עולם אחר ואת השוכנים בו. אך זו להבה שתוכל לפרוח עבורי רק עם חיבור וליבוי בעולם הזה.
אני כיום מוצא עצמי מייחל לשבת על קפה ולהתלהב מאופיו של גיבור האוחז בחרב לא פחות מהרצון אכן לראותו.
נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים
הכל תפוס. מתוח, דרוך.
כמה אני נואש למרגוע.
כאשר נותרת כה רחוק מעצמך ומייחל לשקוע תחת הענן האפל של הדכאון. רק מאחר ואלו המוותרים על עצמם עוצרים באמת ומרפים גופם... עבור נפשם.
אז נפשי כאובה ומיוסרת. אך בהשרדות יותר מדי מתורגלת. ארצה ככל שארצה איני יותר מרפה. נועץ חזק מנגד כאב. וכשם שהרוח סובל המתח ממשיך אל הגוף. העורף נוקשה, הברך זועקת, ידי ננעלת.
זה לא ראוי להקרא כתיבה יצירתית או הבעה מבחינתי. אבל עדיין, ידיים על המקלדת ולשחרר.
אני רוצה לנוח... באמת לנוח ולא רק לשכב. יש תחושות כה נפלאוצ ומרהיבות שאבדו ממני...
נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים
The ground around him emanated a palpable shadow. A source of despair spilling from the dark elf.
You could say he collected himself for the ritual, but he knows the task ahead is more of the opposite. Planting his feet firm to the ground he asserted the connection to the soil. Anger. Frustrated unresolved anger flooded him.
He should have took in a breath but it the emotion welled up to physical first. A sudden, sharp pain exploder from the centre of his body. He released an agonizing scream and kept going. The pain grew and spread through his body as he emptied his lungs. As his air left him the scream changed to a choked wheeze. By this time he bent on himself and clutched the earth, squeezing all breath out. Vision blurred from the exertion. The pain was now a dull throbbing from head to toe, a comforting dark embrace.
Finally he could remain empty no longer. In a panicked gasp he drew in a breath. With it came a slick sensation, like gulping a thick pulp floating in juice. Those are the souls he unearthed.
He slowly stood up and waited for the vertigo to lessen. In front of him stood three skeletal figures, broad shouldered and hunched. Ghouls, raised to do his bidding. Soldiers to pay that frivolous nymph a visit
He breathed deep to steady himself. The rich damp scent of rotten soil filled his nose. It's almost soothing... almost. He briefly thought of her forest and pointed toward it. "Get her! Get that thieving bitch!". He wanted to keep screaming in acidity but these are empty husks. Instead he held it in as they shambled behind and away from him.
נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים
