~בוקר~
זהו אני לא יכולה יותר, כל מה שהחזיק אותי בחיים עכשיו עזב....
אין מי שיגיד לי שאני יפה כמו שאני, אין מי שיגיד לי שהמשקל שלי לא חשוב, והכי חשוב,
אין מי שיחזיק אותי מלהתאבד....
~2010~
הכל התחיל בבוקר התיישבתי לראות X factor סיימון החליט לעשות להקה מחמישה בנים בודדים שהגיעו
לעשות קריירה מסולו.
רציתי לבדוק אותם.....
התאהבתי בהם, זה היה כאילו מישהו בא ופתח לי את הלב.
~2011~
שנה אחר כך התחילו כל הדיירקשניות לעשות הכל כדי שכל העולם יכיר את וואן די, ואכן הן הצליחו.
כולם העריצו אותם, והם התחילו במסע ההופעות שלהם...
אני כמובן לא חיכיתי שהם יבואו לארץ אז במקום שהם יבואו לארץ אני באתי אליהם...
אני הרגשתי מעולה כאילו שמישהו בא ואמר לי שאני מושלמת ולא להקשיב למה שאני אומרת ולמה שאחרים אומרים עליי.
~כיום~
התחלתי לחתוך את עצמי, אני בכיתי, בכיתי כל כך שנחנקתי מהדמעות...
אני עליתי על הגג, ובאתי לקפוץ, אבל כמובן שהיה מישהו שיעצור אותי.
הרגשתי את היד שלו מחזיקה אותי כדי שלא אפול, זה היה הילד מהכיתה השנייה.
הרגשתי בגוף סוג של צמרמורת.
הילד משך אותי אליו,
״את משוגעת למה החלטת לקפוץ״
לא עניתי ידעתי שהוא יקרא לי משוגעת ידעתי שאם אני אגיד משהו הוא יצחק, כי מי יקפוץ? זה רק זמר שעזב את הלהקה..
זה סתם....
בשבילי לא.....
הוא החזיק אותי חזק בשביל שאני לא אצליח לקפוץ.
הוא שאל אותי עוד הפעם למה רציתי לקפוץ, הפעם העזתי לענות לו...
״כי עכשיו אין מי שיגיד לי שאני מושלמת״ עניתי בלחש אבל היה נדמה לי שהוא שמע.
״ מה? אין מי שיגיד לך שאת מה?״
״מושלמת״
״ אהה... נפרדת מחבר שלך?״
״ אפשר להגיד שהוא עזב..., אתה לא תבין״
״ שאני לא אבין?!?! אני גם נפרדתי מבנות, וגם הן נפרדו ממני... לא צריך לעשות מזה סיפור...״
״ כמו שאמרתי אתה לא תבין״
״ בבקשה תגידי לי...״
״ הסתכלתי לו בעיניים הירוקות, השיער הבלונדיני ושאלתי את עצמי למה? למה הוא בא והציל אותי?
הוא לא יכל לתת לי לקפוץ?
״ למה לא נתת לי לקפוץ?״ העזתי לשאול
״ כי הזכרת לי מישהי...״
״מי?״
״את לא תביני״ הוא אמר והסתכל עליי במבט כזה של את לא אומרת לי אני לא גיד לך...
״טוב... אז אתה תיתן לי ללכת?״
״ לא אני אלווה אותך על לבית שלך, כדי שחס וחלילה לא תחליטי לקפוץ שוב.״
״ טוב אבל אתה לא צריך״
״ צריך צריך, אני צריך״
הלכנו אליי הביתה, ובדרך ראיתי מלא בנות בוכות..
״ למה הן בוכות״ שאל
״כי גם אותן עזב מישהי״
״ גם?! מה כאילו כל הבנים שבעולם החליטו היום אנחנו עוזבים את חברות שלנו?!״
״ אתה לא תבין״
״מה יש לך?! אתה לא תבין אתה לא תבין?!, את לא רוצה שאני אעזור לך??!״
״ אתה לא יכול לעזור לי״
״ למה?!״
״כי....״
אם אהבתם תגידו כי אם לא אז אני לא רוצה להציק לכם עם סיפורים שלא אהבתם
נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים
"ככה תמיד קורה בסוף של כל אהבה. ההתחלה היא תמיד אחרת וההמשך תמיד תסבוכת, אבל הסוף תמיד כל כך פשוט וכל כך אותו הדבר. בסוף תמיד יש מי שבא ויש את מי שהולך ויש את מי שמת ויש את מי שנשאר."
~מאיר שלו~
נכתב לפני 10 שנים ו-5 חודשים
אני מאוד אהבתי את השיר
נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים
שניה לפני שהכל יקרה,
שניה לפני שהכל ישתנה,
שניה לפני שאגע באור,
לדעת שאותי אף אחד לא יעצור.
להבין שחלומות מתגשמים,
לעצום עיניים עם חיוך על הפנים,
לתת דחיפה אחרונה,
ולהשיג את המטרה.
שניה לפני שאנשום לרווחה,
נשארה עוד דרך ארוכה,
דרך מפותלת, קשה, וצרה,
אך לעבור אותה אני יכולה.
להבין שחלומות מתגשמים,
לעצום עיניים אם חיוך על הפנים,
לתת דחיפה אחרונה,
ולהשיג את המטרה.
אעשה הכל למען אותה שנייה,
שנייה שארגיש כי הדרך נגמרת,
שנייה שאבין שהשגתי את המטרה,
ועכשיו להתקדם לעבור לבאה....
בוקר טוב כולם איך השיר שכתבתי? אני רק התחלתי והיו לי כמה מילים בראש אז יצא מזה שיר
נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים
נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים
למה דווקא אני צריכה לטייל אם הכלבה, בדיוק כשהתוכנית האהובה עליי מתחילה?
למה לא אחותי? זה בגלל שאמא שלי שונאת אותי.
הכל התחיל כשהייתי בת 12, ואחותי 8. אוי שכחתי להגיד קוראים לי דניאל ולאחותי רונה...
אז ככה הכל התחיל: ״רונה״ קראתי ״בואי איתי לפארק נרכב על הרולרבליידס״
״טוב״ היא ענתה. הגענו לפארק והתחלנו לרכב. ״רונה אל תתרחקי ממני לא רוצה לאבד אותך״ צעקתי לה ״בסדר״ היא צעקה בחזרה.
ראיתי את רונה מרחוק מתחילי לרכב יותר ויותר מהר, עד שהיא נפלה וכשהיא נפלה היא היתה חייבת להחזיק אותי, אז גם אני נפלתי ביחד איתה.
אני לא כל כך זוכרת מה קרה, אבל כשפתחתי את עיני ראיתי את חברתי הכי טובה מישל לידי.
כששאלתי מה קרה לי ואיפה אני, היא אמרה שכשאני ואחותי נפלנו, אני פתחתי את הראש והיא שברה את היד.
כשחזרתי הביתה מהבית חולים, ראיתי את אמא שלי. התקרבתי אליה וחבקתי אותה מאחור.
היא התחילה לצעוק אליי, לא הבנתי למה עד שהיא אמרה ״ למה הפלת את רונה?״.
מאותו היום היא לא דיברה איתי לא באה לאספות הורים שלי ולא למסיבות סוף שנה.
פעם אחת היא אפילו לא קנתה לי מתנה ליום הולדת, היא אמרה לי שזה לא מגיע לי.
אז עכשיו אני פה בת 16, מטיילת עם הכלבה שלי, בזמן שאחותי רואה את התוכנית האהובה עלי.
אז זו ההתחלה אני מבטיחה שהפרקים הבאים היו יותר ארוכים אז חג שמח ומקווה לתגובות.....
נ.ב על תשכחו זרק התחלתי לכתוב
נכתב לפני 11 שנים ו-3 חודשים
