יש לי קטע כזה. אני לא קונה ספר לפני שאני קורא את הפסקה האחרונה שלו. זה החלק שאומר לי אם אני צריך לקנות אותו, וקל וחומר לקרוא. סוטה, אה?. "הוא פרש את מעילו על השלג והניח עליו את התינוק, כרע על ברכיו ובכה את בכיו. שמש הצהיבה פתאום בעד פרצה בעננים והגיהה את עין השדה, וכשהתקרבה העגלה הריקה השבה מבית הקברות, נראתה יהודית ליעקב כאילו היא שטה לאיטה בנהר הרחב, הזהבהב - ירקרק, שאין לו מצרים." יש משהו בסופים. הם מורכבים, מעצבנים, משמחים, לא ברורים בחלקם. אבל הסופים הטובים ביותר הם אלו שמשתקים אותך. והסוף הזה הוא מאותם סופים משתקים. סופים בהם אתה לא רוצה לזוז ולא ממש יודע איך, לא משנה עד כמה התנוחה בה אתה מצוי שוברת לך את הגב. אתה לא מניד עפעף. לא מזיז שריר ולא מרעיד עצב. כי אז הקסם יישבר ואתה תעזוב את עמק יזרעאל ואת יעקב ושיינפד ורבינוביץ ויהודית. ואת זיידה. מי רוצה לחזור?.

הרבה זמן לא ביקרתי באתר. היי, מה שלומכם?. עדיין קוראים?... את הספר הזה לקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא. אם איני טועה לקח לי כמעט שלושה שבועות לקרוא אותו. אני לא יודע למה... הרי הסיפור כל כך טוב, בלשון המעטה... מכל בחינה אפשרית הוא תפס אותי כבר מהשנייה הראשונה. ראשית - הנושא. אני לא חושב שיש מי שיערער על האמירה שנושא השואה הוא אחד מנושאי הכתיבה המדהימים שיש. כמובן, מהסיבה המובנת מאליה... כמו כן - הפן המאוד מיוחד הזה שדרכו מגיש לנו בינה את הספר. כל כך אישי. כל כך אמיתי וחי. כי למרות שהסיפור הוא סיפורה של צ'כיה כולה כפרט ושל העולם כולו ככלל,איכשהו עם חוש כתיבה שניחן בה בחסד מעביר בינה את הסיפור דרך נקודת מבטו. נקודת מבט כל כך מחוברת. כאילו הוא עצמו ממש היה שם. באותו רחוב, באותה העונה. בשעה עשר בבוקר ב - 27 במאי 1942. ואחרי הקריאה חשתי כאילו גם אני... ומסתבר שאין זו קלישאה. מומלץ ואולי חובה.

כחלק מתהליך הכתיבה של הספר "כמעיין המתגבר", כתבה הסופרת איין ראנד משפט שתפס אותי - סופר הרוצה שספרו יישאר לנצח חייב לכתוב ספר העוסק בשאלה נצחית. חייב הספר לעסוק בשאלה שכל דור יעורר מחדש. בנוסף, לאחר 25 שנה ש"כמעיין המתגבר" לא פסק מלהתפרסם, נשאלה ראנד למה היא חושבת שספרה עודינו מתפרסם. ענתה אז ראנד - "מפני שכשכתבתי אותו חשבתי רק על דבר אחד - חשבתי שהספר הזה חייב להתפרסם". ליונל שרייבר לא עשתה זאת בספרה "חייבים לדבר על קווין". למעשה, היא עשתה את ההפך הגמור - היא לקחה נושא שאין עליו שואלין ועוררין כלל, וערערה את הקרקע הטבעית והבריאה על ידי יצירת סיפור אימים. היא העלתה שאלה שלה תשובה אחת הידועה לכולם. שאלה שאף דור בריא לא יעז לשאול את עצמו - האם אם מוכרחת לאהוב את ילדיה מצד טבעה? האם ילד מוכרח לאהוב את אימו מצד טבעו?. והתשובה לשאלות אלו היא ברורה וחד משמעית - כן!. בדיוק המסקנה המובנת מאליה שגם הסופרת, וגם אווה - הדמות הראשית בספר - הגיעו אליה. אז כן, נהניתי לקרוא את הספר. אהבתי את הדמויות המורכבות ואת הדיוק בתהליך ההתפתחות של האם אווה והבן קווין. אבל האם הספר היה מוכרח להיכתב?. האם הספר הזה יישאר לנצח על מדפי הספרים ועל לבבות מאזיני הסיפורים? - אני חושב שלא. אנו לא תמיד נהיה חייבים לדבר על קווין.

יש לי קטע כזה. אני לא קונה ספר לפני שאני קורא את הפסקה האחרונה שלו. זה החלק שאומר לי אם אני צריך לקנות אותו, וקל וחומר לקרוא. סוטה, אה?. "הוא פרש את מעילו על השלג והניח עליו את התינוק, כרע על ברכיו ובכה את בכיו. שמש הצהיבה פתאום בעד פרצה בעננים והגיהה את עין השדה, וכשהתקרבה העגלה הריקה השבה מבית הקברות, נראתה יהודית ליעקב כאילו היא שטה לאיטה בנהר הרחב, הזהבהב - ירקרק, שאין לו מצרים." יש משהו בסופים. הם מורכבים, מעצבנים, משמחים, לא ברורים בחלקם. אבל הסופים הטובים ביותר הם אלו שמשתקים אותך. והסוף הזה הוא מאותם סופים משתקים. סופים בהם אתה לא רוצה לזוז ולא ממש יודע איך, לא משנה עד כמה התנוחה בה אתה מצוי שוברת לך את הגב. אתה לא מניד עפעף. לא מזיז שריר ולא מרעיד עצב. כי אז הקסם יישבר ואתה תעזוב את עמק יזרעאל ואת יעקב ושיינפד ורבינוביץ ויהודית. ואת זיידה. מי רוצה לחזור?.

פעם ניסיתי לקרוא את 'הזקן והים' של המינגווי ולא הצלחתי. כנראה היה משהו מאוד יבש בכתיבה שלו, אז הפסקתי. אחרי כמה זמן ניסיתי לקרוא את אותו הספר שוב והפעם הצלחתי לסיים. אבל לא כך כך הבנתי על מה ההתלהבות ולא חזרתי לנסות לקרוא ספרים אחרים שלו. המשפטים הקשים האלו, הקצרים. כנראה היו אלו הדברים שהרחיקו אותי. ואז קראתי את ו'זרח השמש', סתם כי נתקעתי בספר אחר והייתי חייב לקרוא משהו אחר להתרעננות. ריבאונד בוק - kind of thing... וזה היה שונה. ואני לא מתכוון רק על חווית הקריאה - שכשלעצמה הייתה מאוד טובה - אלא על כל הדרך לספר סיפור ועל האופן ליצור דמויות. לא דרושה עלילה מפוארת ו/או סגנון כתיבה לירי ופיוטי כדי להעביר רגשות כל כך חזקים. אדרבה, דווקא הכתיבה הנוקשה והאינפורמטיבית הכרחית כדי להעביר סיפור פשוט באופן טוב כל כך. כמו כן, הצורה בה מציג המינגווי את בדמויות שלו. הוא לא חושף אותם בבת אחת. הוא לא מסיר שכבה אחר שכבה עד שסוד מתגלה. הוא מספר את הסיפור ומציג את הדמויות כאילו אנחנו, הקוראים, יודעים עליהם הכל. העובדה שמספר הסיפור - ג'ייק בארנס - אימפוטנט, אינה מוצגת באופן ישיר מצד אחד, ומצד שני אינה מוסתרת. היא נמצאת שם. כאילו כל קורא וקורא שותף לבעיות של גיבורי הסיפור ואין צורך לבלבל עליהן את השכל. אז בלי מילים מיותרות, פשוט תקראו.

אני זוכר אז ישבתי בחדרי בישיבה בשיעור א' וקראתי את הספר הזה. מאז עברו כמעט חמש שנים והנה עוד מעט אני משתחרר מהצבא ומתחיל ללמוד איך לספר סיפורים באופן שתמיד רציתי. ושוב קראתי את שמחה גדולה בשמים. אך הפעם לא הייתי בחור ישיבה המוקסם מרבניי בעניים פעורות עצומות. הפעם היו עיני בהירות יותר, צלולות יותר. איני אומר חס וחלילה שחייתי בעיוורון בתקופת לימודיי בישיבה, אך בתמימות בה הבטתי והערצתי את רבניי היה משהו מתוק ונאיבי שגרם לי להיות מעט סומא. שהטיל דוק של אפרוריות על היחס המתמיד בין הרצוי למצוי - בין השאיפה והרצון לבין המעשה. שלומציון סובלת מהעמדות הפנים של עולמו של אביה ומוצאת מפלט בליבו של יאיר - המסמל בעיניה צורת חיים אחרת, עדיפה יותר, יפה יותר. יאיר הוא תלמיד ישיבה אידאליסט שכל מה שהוא רוצה - כך לפחות חושבת שלומציון - זה לתקן עולם במלכות שדי. אך שלומציון לא מוצאת את עצמה בזרועותיו של יאיר למרות הכל, מהסיבה הפשוטה - שמתבררת רק לקראת הסוף - יאיר רק רצה שמישהו יאהב אותו ולא רק שיהיה חבירו/שותפו לתיקון העולם. הספר ממשיך ומתקדם עד לרגע בו שלומציון ויאיר מתראים כמעט שלושים שנה לאחר שראו אחד את השנייה בפעם האחרונה. ושם, באותו הרגע מתבררת אחת הנקודות היותר מרכזיות של הספר - שעם כל הכבוד לצורך לתקן את העולם במלכות שדי, די לו לאדם בתיקון הוא עצמו ובמציאת חבר ראוי ובעיקר אוהב לחייו. עברו כמעט חמש שנים מאז שעזבתי את הישיבה הגבוהה אך אני עדיין מאמין - בצורה בוגרת ובהירה יותר - את החשיבות של אנשי האמונה הקיימים בחיינו. ואני מודע לכך שהעיוורון והצמא שדרכם אנו מסתכלים עליהם הינם רק צעדים ראשונים להבנה מפוכחת יותר איך באמת צריך להתבונן על תלמידי חכמים, בדיוק כמו ששלומציון הבינה - אומנם בשלב טיפה מאוחר - אל לבסוף הבינה. את הספר כותבת אלון מנקודת מבטה של של שלומציון ובו מתוארים הדיאלוגים ללא סימני ציטוט, מה שלפי דעתי הופך את המסע הזה הן לחשבון נפש פנימי של שלומציון, הן לסיפור מרתק המתאר בצורה עמוקה עד כאב את סיפורה של היהדות הלאומית המתחדשת . מאוד מאוד אהבתי - בהתחלה ובהתחלה האחרת.