הספר "נכתב באסם" הוא תרגום לאנגלית של יומנה המקורי של הכותבת, שכתבה אותו ביידיש בתנאים לא-אנושיים במחבוא בתוך אסם תבואה, בכפר לא הרחק מהעיר וילנה. זכיתי לערוך מהדורה אנגלית זו. ולא בכדי אני משתמש במילה "זכיתי". במקום להכביר במילות הסבר, אביא בתרגום לעברית את סיום ההקדמה שלי לספר זה: לבסוף, כעורך, אינני יכול להימנע מהתייחסות אישית ליומן. את ילדותי ביליתי בסמטאות וילנה, עשרים שנה בלבד לאחר החיסול המוחלט של תושביה היהודים, ובהם רבים מקרובי משפחתי. קריאת היומן החזירה אותי אל אותם מחוזות ילדות. ביתי, כמו גם גן הילדים שלי, ניצבו במה שבעבר הלא-רחוק היה הקצה המערבי של גטו מס' 2. לנגד עיניי עדיין עולה דמותו של קיר גבוה ומאיים שעמד בשטח הגן, ושכבר אז, כילד קטן, נראה לי כשריד מתפורר של מבנה הרוס. נדמה שהיומן מבהיר היטב מדוע זה היה כך. כדי להגיע לבית הספר שלי, שלא היה בתחום גטו מס' 2 לשעבר, היה עליי לצאת מהמתחם הגדול של החצר שלנו ולחצות רחוב מואר ורחב, שלא במקרה נקרא אז, כמו גם היום, "הרחוב הרחב". אולם היומן אינו מעורר רק זיכרונות על בניינים ורחובות. גם היחס של הליטאים כלפי שכניהם היהודים, כמתואר ביומן, לא נעלם לאחר המלחמה. זוכר אני היטב כיצד חשתי הדים ממנו בהתבטאויות של כמה מחבריי – ככל הנראה בני אותם ליטאים רוצחים מתקופת המלחמה. בעבורי היומן אינו אפוא רק מקור היסטורי לחקר קורות יהדות וילנה בשנות השואה, אלא במובן מסוים גם ספר על ההיסטוריה הבראשיתית האישית שלי.

הספר "נכתב באסם" הוא תרגום לאנגלית של יומנה המקורי של הכותבת, שכתבה אותו ביידיש בתנאים לא-אנושיים במחבוא בתוך אסם תבואה, בכפר לא הרחק מהעיר וילנה. זכיתי לערוך מהדורה אנגלית זו. ולא בכדי אני משתמש במילה "זכיתי". במקום להכביר במילות הסבר, אביא בתרגום לעברית את סיום ההקדמה שלי לספר זה: לבסוף, כעורך, אינני יכול להימנע מהתייחסות אישית ליומן. את ילדותי ביליתי בסמטאות וילנה, עשרים שנה בלבד לאחר החיסול המוחלט של תושביה היהודים, ובהם רבים מקרובי משפחתי. קריאת היומן החזירה אותי אל אותם מחוזות ילדות. ביתי, כמו גם גן הילדים שלי, ניצבו במה שבעבר הלא-רחוק היה הקצה המערבי של גטו מס' 2. לנגד עיניי עדיין עולה דמותו של קיר גבוה ומאיים שעמד בשטח הגן, ושכבר אז, כילד קטן, נראה לי כשריד מתפורר של מבנה הרוס. נדמה שהיומן מבהיר היטב מדוע זה היה כך. כדי להגיע לבית הספר שלי, שלא היה בתחום גטו מס' 2 לשעבר, היה עליי לצאת מהמתחם הגדול של החצר שלנו ולחצות רחוב מואר ורחב, שלא במקרה נקרא אז, כמו גם היום, "הרחוב הרחב". אולם היומן אינו מעורר רק זיכרונות על בניינים ורחובות. גם היחס של הליטאים כלפי שכניהם היהודים, כמתואר ביומן, לא נעלם לאחר המלחמה. זוכר אני היטב כיצד חשתי הדים ממנו בהתבטאויות של כמה מחבריי – ככל הנראה בני אותם ליטאים רוצחים מתקופת המלחמה. בעבורי היומן אינו אפוא רק מקור היסטורי לחקר קורות יהדות וילנה בשנות השואה, אלא במובן מסוים גם ספר על ההיסטוריה הבראשיתית האישית שלי.

הספר "נכתב באסם" הוא תרגום לאנגלית של יומנה המקורי של הכותבת, שכתבה אותו ביידיש בתנאים לא-אנושיים במחבוא בתוך אסם תבואה, בכפר לא הרחק מהעיר וילנה. זכיתי לערוך מהדורה אנגלית זו. ולא בכדי אני משתמש במילה "זכיתי". במקום להכביר במילות הסבר, אביא בתרגום לעברית את סיום ההקדמה שלי לספר זה: לבסוף, כעורך, אינני יכול להימנע מהתייחסות אישית ליומן. את ילדותי ביליתי בסמטאות וילנה, עשרים שנה בלבד לאחר החיסול המוחלט של תושביה היהודים, ובהם רבים מקרובי משפחתי. קריאת היומן החזירה אותי אל אותם מחוזות ילדות. ביתי, כמו גם גן הילדים שלי, ניצבו במה שבעבר הלא-רחוק היה הקצה המערבי של גטו מס' 2. לנגד עיניי עדיין עולה דמותו של קיר גבוה ומאיים שעמד בשטח הגן, ושכבר אז, כילד קטן, נראה לי כשריד מתפורר של מבנה הרוס. נדמה שהיומן מבהיר היטב מדוע זה היה כך. כדי להגיע לבית הספר שלי, שלא היה בתחום גטו מס' 2 לשעבר, היה עליי לצאת מהמתחם הגדול של החצר שלנו ולחצות רחוב מואר ורחב, שלא במקרה נקרא אז, כמו גם היום, "הרחוב הרחב". אולם היומן אינו מעורר רק זיכרונות על בניינים ורחובות. גם היחס של הליטאים כלפי שכניהם היהודים, כמתואר ביומן, לא נעלם לאחר המלחמה. זוכר אני היטב כיצד חשתי הדים ממנו בהתבטאויות של כמה מחבריי – ככל הנראה בני אותם ליטאים רוצחים מתקופת המלחמה. בעבורי היומן אינו אפוא רק מקור היסטורי לחקר קורות יהדות וילנה בשנות השואה, אלא במובן מסוים גם ספר על ההיסטוריה הבראשיתית האישית שלי.

הספר "נכתב באסם" הוא תרגום לאנגלית של יומנה המקורי של הכותבת, שכתבה אותו ביידיש בתנאים לא-אנושיים במחבוא בתוך אסם תבואה, בכפר לא הרחק מהעיר וילנה. זכיתי לערוך מהדורה אנגלית זו. ולא בכדי אני משתמש במילה "זכיתי". במקום להכביר במילות הסבר, אביא בתרגום לעברית את סיום ההקדמה שלי לספר זה: לבסוף, כעורך, אינני יכול להימנע מהתייחסות אישית ליומן. את ילדותי ביליתי בסמטאות וילנה, עשרים שנה בלבד לאחר החיסול המוחלט של תושביה היהודים, ובהם רבים מקרובי משפחתי. קריאת היומן החזירה אותי אל אותם מחוזות ילדות. ביתי, כמו גם גן הילדים שלי, ניצבו במה שבעבר הלא-רחוק היה הקצה המערבי של גטו מס' 2. לנגד עיניי עדיין עולה דמותו של קיר גבוה ומאיים שעמד בשטח הגן, ושכבר אז, כילד קטן, נראה לי כשריד מתפורר של מבנה הרוס. נדמה שהיומן מבהיר היטב מדוע זה היה כך. כדי להגיע לבית הספר שלי, שלא היה בתחום גטו מס' 2 לשעבר, היה עליי לצאת מהמתחם הגדול של החצר שלנו ולחצות רחוב מואר ורחב, שלא במקרה נקרא אז, כמו גם היום, "הרחוב הרחב". אולם היומן אינו מעורר רק זיכרונות על בניינים ורחובות. גם היחס של הליטאים כלפי שכניהם היהודים, כמתואר ביומן, לא נעלם לאחר המלחמה. זוכר אני היטב כיצד חשתי הדים ממנו בהתבטאויות של כמה מחבריי – ככל הנראה בני אותם ליטאים רוצחים מתקופת המלחמה. בעבורי היומן אינו אפוא רק מקור היסטורי לחקר קורות יהדות וילנה בשנות השואה, אלא במובן מסוים גם ספר על ההיסטוריה הבראשיתית האישית שלי.

הספר "נכתב באסם" הוא תרגום לאנגלית של יומנה המקורי של הכותבת, שכתבה אותו ביידיש בתנאים לא-אנושיים במחבוא בתוך אסם תבואה, בכפר לא הרחק מהעיר וילנה. זכיתי לערוך מהדורה אנגלית זו. ולא בכדי אני משתמש במילה "זכיתי". במקום להכביר במילות הסבר, אביא בתרגום לעברית את סיום ההקדמה שלי לספר זה: לבסוף, כעורך, אינני יכול להימנע מהתייחסות אישית ליומן. את ילדותי ביליתי בסמטאות וילנה, עשרים שנה בלבד לאחר החיסול המוחלט של תושביה היהודים, ובהם רבים מקרובי משפחתי. קריאת היומן החזירה אותי אל אותם מחוזות ילדות. ביתי, כמו גם גן הילדים שלי, ניצבו במה שבעבר הלא-רחוק היה הקצה המערבי של גטו מס' 2. לנגד עיניי עדיין עולה דמותו של קיר גבוה ומאיים שעמד בשטח הגן, ושכבר אז, כילד קטן, נראה לי כשריד מתפורר של מבנה הרוס. נדמה שהיומן מבהיר היטב מדוע זה היה כך. כדי להגיע לבית הספר שלי, שלא היה בתחום גטו מס' 2 לשעבר, היה עליי לצאת מהמתחם הגדול של החצר שלנו ולחצות רחוב מואר ורחב, שלא במקרה נקרא אז, כמו גם היום, "הרחוב הרחב". אולם היומן אינו מעורר רק זיכרונות על בניינים ורחובות. גם היחס של הליטאים כלפי שכניהם היהודים, כמתואר ביומן, לא נעלם לאחר המלחמה. זוכר אני היטב כיצד חשתי הדים ממנו בהתבטאויות של כמה מחבריי – ככל הנראה בני אותם ליטאים רוצחים מתקופת המלחמה. בעבורי היומן אינו אפוא רק מקור היסטורי לחקר קורות יהדות וילנה בשנות השואה, אלא במובן מסוים גם ספר על ההיסטוריה הבראשיתית האישית שלי.

הספר "נכתב באסם" הוא תרגום לאנגלית של יומנה המקורי של הכותבת, שכתבה אותו ביידיש בתנאים לא-אנושיים במחבוא בתוך אסם תבואה, בכפר לא הרחק מהעיר וילנה. זכיתי לערוך מהדורה אנגלית זו. ולא בכדי אני משתמש במילה "זכיתי". במקום להכביר במילות הסבר, אביא בתרגום לעברית את סיום ההקדמה שלי לספר זה: לבסוף, כעורך, אינני יכול להימנע מהתייחסות אישית ליומן. את ילדותי ביליתי בסמטאות וילנה, עשרים שנה בלבד לאחר החיסול המוחלט של תושביה היהודים, ובהם רבים מקרובי משפחתי. קריאת היומן החזירה אותי אל אותם מחוזות ילדות. ביתי, כמו גם גן הילדים שלי, ניצבו במה שבעבר הלא-רחוק היה הקצה המערבי של גטו מס' 2. לנגד עיניי עדיין עולה דמותו של קיר גבוה ומאיים שעמד בשטח הגן, ושכבר אז, כילד קטן, נראה לי כשריד מתפורר של מבנה הרוס. נדמה שהיומן מבהיר היטב מדוע זה היה כך. כדי להגיע לבית הספר שלי, שלא היה בתחום גטו מס' 2 לשעבר, היה עליי לצאת מהמתחם הגדול של החצר שלנו ולחצות רחוב מואר ורחב, שלא במקרה נקרא אז, כמו גם היום, "הרחוב הרחב". אולם היומן אינו מעורר רק זיכרונות על בניינים ורחובות. גם היחס של הליטאים כלפי שכניהם היהודים, כמתואר ביומן, לא נעלם לאחר המלחמה. זוכר אני היטב כיצד חשתי הדים ממנו בהתבטאויות של כמה מחבריי – ככל הנראה בני אותם ליטאים רוצחים מתקופת המלחמה. בעבורי היומן אינו אפוא רק מקור היסטורי לחקר קורות יהדות וילנה בשנות השואה, אלא במובן מסוים גם ספר על ההיסטוריה הבראשיתית האישית שלי.