ניתן להוציא אדם מן הקיבוץ אך לא ניתן להוציא את הקיבוץ מהאדם.

הסופרת יעל נאמן היא בת קיבוץ יחיעם, אותו עזבה לפני שנים רבות לטובת מעבר לעיר הגדולה ולימודי ספרות באוניברסיטה. את ספרה הראשון "היינו העתיד" לא קראתי, אך כעת אקרא אותו בוודאות היות שגיליתי בקובץ הזה סופרת מעולה ורגישה שאינה עושה הנחות. הקובץ "כתובת אש" כולל מספר סיפורים שונים זה מזה אם כי כולם מסופרים בגוף ראשון. חלקם סיפורים ריאליסטיים ואף אוטוביוגרפיים הכתובים בפשטות ישירה ובכנות ודנים באופן מקורי ובועט בעזיבת הקיבוץ, בכישלון להביא ילד לעולם ואפילו בקושי הבלתי נסבל של ארוח בורגני רגיל. סיפורים אחרים הם סוריאליסטיים משהו, ונקראים כחידה מסקרנת ורומזנית, מפתים לקריאה שנייה, לחשיבה והתבוננות חוזרת, כגון: "תלונה" וה"נהר והדשא".

את הקובץ חותמת נובלה אוטוביוגראפית בשם "האופציה" המספרת על ניסיון ההתאבדות של אימה של הסופרת, לאחר מותו של אביה. האם, חברת קיבוץ ותיקה וניצולת שואה למודת סבל, נכשלת בניסיונה ליטול את חייה בידיה ולאחר תקופת התאוששות מסכימה להתראיין ע"י בעלה של הסופרת ולספר על עברה, בתנאי שילדיה יאזינו לדבריה רק לאחר מותה. הנובלה כוללת את סיפור הרקע, את דבריה המתורגמים של האם והערות שוליים (עובדתיות בלבד, לא רגשיות או פרשניות) של המחברת. הבחירה לסיים את הסיפור עם הטקסט הקשה והכמעט תיעודי הזה מוסיפה מטען רגשי לא פשוט לאוסף כולו ומחדדת את הטראומה של מי שבאו לקיבוץ, חיו בו ויצאו ממנו. סיפורה של האם מעורר לא מעט שאלות אך ההחלטה שלה לחשוף אותו רק לאחר מותה מותיר אותנו, כמו את ילדיה, ללא תשובה. הדממה הזאת לאחר הקריאה היא החוויה אותה אקח איתי מקריאת הספר.

אנחנו אפריקאים (כן, זה שפרדיננד להספס קרע אותנו מאפריקה כשחפר את תעלת סואץ לא מוריד מאפריקניותנו).
ולכן אנחנו מכירים את תמונת העולם שלנו ומגדירים אותה דרך חום.
ולכן אני תמיד מתעניין באנשים שמגדירים את עולמם דרך קור. כי קור הוא הרבה יותר מסתם טמפרטורה.
לסמילה הנפלאה יש חוש מיוחד, כי היא אינואיטית, מה שקראנו פעם אסקימוסית. היא יודעת לחוש את העולם דרך צורות השלג.
וככה היא אוהבת, חשה, מריחה, יודעת ומנסה לפענח את הרצח של החבר האינואיטי הצעיר שלה. וכמובן, כמו בסיפור מעולה, יש גם כאן נאצים, אבן מהחלל החיצון ועוד כמה דברים מעניינים. והכל מתרחש בלב הרקבון האירופאי שתואר באופן מופלא בטרילוגיה של "נערה עם קעקוע דרקון".
כמו ליסבת סלאנדר, גם סמילה עובדת לבד, בלב המקומות המדורגים באופן קבוע במקומות הראשונים באיכות החיים בעולמנו.
אבל מתברר שמתחת לאותה איכות, רוחשים המון דברים רעים אחרים.
ספר נהדר.

בבית קטן ביער גרה חבורה משונה בשקט ובשלווה: חתול, סנאי וברווז. לכל אחד התפקיד שלו, והם משתפים פעולה, ומאושרים ביחד. מסתבר שחלוקת התפקידים לא מוצאת חן בעיני כולם, והברווזון הקטן חושק בתפקיד של הסנאי.

מה עושים עכשיו? רבים, כועסים, מתרגזים, והברווזון בורח מהבית. ואז כמובן השנים שנותרו מתחרטים ויוצאים למסע חיפושים. הסוף כמובן טוב, אבל עד אליו יש הרבה הרפתקאות.

ספר נחמד ביותר. מהטקסט בלבד קשה להבין שיש כאן חתול וסנאי בתפקיד "ההורים" וברווזון בתפקיד "הילד הקטן". הציורים מסבירים זאת היטב. על הציורים צריך לדבר בנפרד. יש כאן ציורים ממש - גדולים, מצויירים בצבעים חמים ועשירים, ומלאים בפרטים. מלבדם יש גם ציורים קטנים יותר המשתלבים בינות לשורות הטקסט, ומספרים את כל הסיפור. ואפילו יותר - אפשר לומר שרבו, ויש חמישה ציורים קטנים הממחישים את שלבי המריבה. דואגים - ושמונה ציורים אחרים מתארים את כל הציפייה והדאגה. ויש עוד רעיונות יפים, כמו למשל הדאגות שמתחילות בריבוע קטן קרוב לראש ועולות בריבועים הולכים וגדלים עד לציור גדול ומפחיד.

ומי שהספר עושה לו תיאבון למרק דלעת (כי סביב המרק נסובה כל המריבה) - מצורפים בספר משני מתכונים, לבישול ולאכילה בהנאה כי "מרק דלעת הוא המרק הטעים ביותר שאפשר להעלות על הדעת".